האם המדינה יכולה להגן עלינו מפני ענקיות האינטרנט? - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המעצמות החדשות

האם המדינה יכולה להגן עלינו מפני ענקיות האינטרנט?

חברות הטכנולוגיה הגדולות צברו יותר מדי כוח, מהר מדי. הן עושות ככל העולה על רוחן ומסכנות את הדמוקרטיה. האם ישראל תוביל את המאבק לריסונן? ■ מגזין TheMarker

18תגובות
גולגולת תאגידי ענק
עיצוב: עדי עמנואל

זה קרה כמעט בין לילה. עד לפני זמן קצר, חודשים בודדים לכל היותר, ארבע החברות הדיגיטליות הגדולות – גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל, ויש שמוסיפים להן את אובר ועליבאבא – היו הדבר הכי צעיר, הכי חדשני והכי מצליח בעולם. המניות שלהן טסו השנה לשמים: גוגל שווה בעת כתיבת שורות אלה 676 מיליארד דולר; פייסבוק נסחרת בשווי של 497 מיליארד דולר; אמזון עם 464 מיליארד דולר; ואפל היא החברה הגדולה בעולם עם 806 מיליארד דולר. כולם רוצים לעבוד בחברות האלה, כי זה רווחי (המשכורות מצוינות), כי זה יוקרתי, ובגלל שזו נקודת מפנה בקריירה – כרטיס לנסיקה כלכלית כמעט ודאית. רוצים להתקבל ל־MBA בבית ספר יוקרתי בחו"ל? לגייס כסף לסטארטאפ? כדאי ששמות אלו יופיעו בקורות החיים.

ובעיקר, כפי שכותב סקוטר גאלווי, פרופסור לשיווק באוניברסיטת ניו יורק ומחברו של הספר Four, חברות הטכנולוגיה הגדולות הן "קוּל" וכולם רוצים להיות חברים של החבר'ה הנחמדים, הצעירים והסופר־עשירים הללו עם הסווטשירט ונעלי ההתעמלות. כן, כולם: אנשי עסקים, בנקאים, אקדמאים, פוליטיקאים וגם פקידים בכירים. לכן היזמים הצעירים של ענקיות הטכנולוגיה לא נאלצו להתמודד עד עתה עם השלטונות – למרות התנהגות שאף חברה מסורתית לא יכולה להרשות לעצמה.

איתן המעצמות החדשות - דלג

"מפלצות האינטרנט" לא משלמות מסים מלאים, או לא שילמו מסים כלל, למרות רווחיות גבוהה. הן לא אותגרו על ידי הרשויות להגבלים עסקיים אף שארבעתן מונופולים מוחלטים בתחומן, כפי שלא ראינו בעשרות השנים האחרונות בכמעט אף חברה מהעולם הלא דיגיטלי. הן התנערו מאחריות משפטית ומוסרית לתכנים שמופיעים אצלן, בטענה שהן למעשה "פלטפורמה", ולא כלי תקשורת או יצרניות תוכן. הן אוספות על כל אזרח בעולם מידע עצום מדי יום, ללא שקיפות בסיסית או פרטים כלשהם. והן משפיעות על הדמוקרטיה ועל זהות השלטון – כפי שראינו בבחירות האחרונות בארצות הברית.

לו חברה מסורתית היתה מתנהגת כמו אחת מארבע הענקיות – חישבו על בנק, מפעל תעשייתי או רשת קמעונית – הציבור והרגולטורים היו קופצים עליה. לא שילמת מסים? לך לכלא. שליטה של 80% בשוק? קבל קנסות, דיון על פיצולים או מחאה ציבורית. ראו לדוגמה את ההתנגדות הציבורית למונופול הגז.

בלומברג

ומה העניין עם המילה הזו, "פלטפורמה"? לו רשת קמעונית היתה מתנערת מטיב המזון שהיא מוכרת בטענה שהיא רק פלטפורמה של מדפים שעליה יצרנים מניחים את מרכולתם, כל המדינה היתה מתפוצצת מצחוק וראשי החברה היו מובלים לכלא בעוון רשלנות פושעת. אפשר לדמיין את השיחה עם בעל המכולת: "איציק, מכרת לי יין מקולקל, הוא עשה לי קלקול קיבה". והתשובה: "אני לא אחראי לאיכות המוצרים בחנות. אני רק פלטפורמה שמציגה את הסחורה וסולקת את התשלומים". מגוחך? זה בדיוק מה שעושות פייסבוק וגוגל.

עד לפני פחות משנה, נשיא ארצות הברית ברק אובמה היה חברם הקרוב של ראשי חברות האינטרנט. הן מימנו פעילויות ופזרו כספים למאות גופי מחקר אקדמי ועמותות, וכיכבו על שערי מגזינים עסקיים. הן היו כה פופולריות שאיש לא היה יכול לגעת בהן – לא פוליטיקאים שצריכים להיבחר מחדש, לא אקדמאים שצריכים לקושש תקציבי מחקר ושיתופי פעולה, לא אנשי ממשל שכיום הם פקידי ציבור ומחר יעברו למגזר הפרטי, ובטח לא התקשורת, שחוששת לצאת נגד מלכי הדיגיטל מחשש שתפסיד חלק מרכזי בהכנסותיה, ובעיקר את הצופים או הקוראים, כי הרי ענקיות האינטרנט הן אלה שמחליטות מי יראה מה.

רגע רגע רגע

זו רק חלק מהביקורות נגד ה"ארבע". עוד לא דיברנו על הפרטיות של המידע, על הנזק לדמוקרטיה, על סוגיית ה"פייק ניוז" והיעילות של פרסום פוליטי ממוקד, על היתרון העסקי שהחברות האלו יוצרות לעצמן באמצעות הררי המידע שהן אוגרות, או על המנהג שלהן לקנות כל מתחרה טכנולוגי ולהוציאו מהשוק. כך, למרות רשימת הנזקים החברתיים והכלכליים האינסופיים שהן יוצרות, או לכל הפחות מאיימות ליצור, איש לא פעל עד לאחרונה נגד הענקיות. ואז זה התחיל.

האירופים היו הראשונים, עם חקירות נגד גוגל השולטת בכמעט 100% משוק החיפוש האירופי, בניגוד לחוקי ההגבלים העסקיים. אחר כך באה ביקורת, ובהמשך קנסות, נגד התרגילים החשבונאיים שאפשרו לענקיות לחמוק מתשלום מסים. אחר כך הגיע טראמפ: עמדתו בסוגיות הללו לא ממש ברורה, אבל הוא נלחם בחברות הענק בשאלת הוויזות למהגרים, בנושא המיסוי, ובעוד פרשיות מוזרות שצצו באמריקה, בהן למשל מקרה שבו פוטר עובד של גוגל בגין מזכר שכתב ושבו הביע עמדות נגד גיוון מגדרי במקום העבודה, שאולי תואמות את תפישת העולם של הנשיא אבל לא את זו של רוב עובדי ההייטק. וכמובן, התפקיד שמילאו פייסבוק וגוגל בבחירות לנשיאות ובניצחונו של טראמפ, אולי בסיוע של הרוסים, נמצא עתה בלב חקירה פדרלית, לאחר ששתי החברות הודו שמכרו לגורמים ברוסיה שטחי פרסום עבור מודעות תעמולה פוליטיות, להן נחשפו 126 מיליון אמריקאים.

בשבועות האחרונים הגיעה גם התקשורת: פתאום, באמריקה ובישראל, החלו להתפרסם כתבות על ענקיות האינטרנט, על הפרקטיקות העסקיות שלהן, על מידת האחריות החברתית שהן לוקחות או לא לוקחות על כתפיהן, ועל מה שראוי היה שהרגולטורים יעשו בעניינן.

היו מי שהקדימו את זמנם: מגזין TheMarker הקדיש את גיליון אפריל 2016 למפלצות האינטרנט – ועכשיו השאלות הללו חדרו למיינסטרים התקשורתי. "אקונומיסט", "פייננשל טיימס", "ניו יורק טיימס" ואחרים גילו כולם כמעט יחד את האתגרים שה"ארבע" מניחות לפתח הציבור, והשתחררו מהרפלקס המותנה שלהם להעריץ ולא לבחון לעומק את כל מה שהוא צעיר, מצליח, חדשני ומשבש.

נתניהו ואריק שמידט יו"ר גוגל
עמוס בן גרשום / לע"

מאמר המערכת של "בלומברג", למשל, בצעד יוצא דופן, קרא בחודש שעבר לתמיכה ציבורית בהצעת חוק של שני סנטורים דמוקרטיים, שתחייב פלטפורמות דיגיטליות בעלות יותר מ־50 מיליון משתמשים לחודש לחשוף את זהותו של כל מי שרכש בהן פרסום פוליטי או חקיקתי בהיקף העולה על 500 דולר – לרבות פרטים על המזמין, תוכן המודעה ופלח אוכלוסייה שאליו כוונה.

המחוקקים האמריקאים היו רגועים או אדישים כל עוד ענקיות האינטרנט ניצלו כוח מונופוליסטי ואספו מידע על הגולשים כדי למכור מוצרי צריכה, אבל מרגע שהמוצר שעלה על המדף הוא הפוליטיקאים עצמם, עיניהם נפקחו. בחודשים הקרובים יתקיימו שימועים לנציגי פייסבוק וגוגל, ועורכי בלומברג כותבים שאף שזו טיפה בים – הרי חלק גדול מהפרסום הרוסי בעד טראמפ ונגד הילרי קלינטון בוצע באמצעות טקסטים ללא תשלום – זו התחלה חשובה וחיונית.

ההזדמנות הישראלית

אבל מה עם עוולות כלכליות וחברתיות שאינן במגרש הפוליטי, בהתאם לאינטרס של מפלגה זו או אחרת? מה עם שאלת העוצמה המונופוליסטית של ענקיות האינטרנט, וההרס של תעשיות אחרות? מה עם ההשתלטות שלהן על עולמות המדיה והפרסום, תוך הריסת המודל העסקי של מי שעבדו ליצירת תוכן אובייקטיבי, גם אם מונחה תפישת עולם כלשהי, שאינו מבוסס על שיקולים כלכליים־מסחריים? מה עם המידע האישי שהחברות אוגרות עלינו, מעבדות ומוכרות? מה לגבי ההשתלטות על תחומים שלא היו בליבת עיסוקן, כמו אמזון שהפכה גם למו"ל ספרים וגם למפיץ, כך שהיא קובעת איזה ספר ייכתב ומה אנשים יקראו, או גוגל, שבנוסף לחיפוש שולטת באימייל, בדפדפנים, במערכות הפעלה לניידים (אנדרואיד) בווידאו ברשת ועתה נכנסת ליצור טלפונים סלולריים, תרמוסטטים ומכוניות אוטונומיות? ומה עם החשש שהמידע שהחברות אוספות מציב אותן מעל לכל תחרות? בנושאים הללו – המחוקקים האמריקאים מתעניינים פחות.

לכן הנה רעיון: מדוע שישראל, שממותגת, ממוצבת ואפילו נערצת כאחת המובילות של העולם הדיגיטלי, למשל בסייבר ותקשורת, לא תהפוך גם למרכז לחדשנות והובלה בשאלות הכלכליות, החברתיות, האתיות והמשפטיות שהשליטה של ארבעת מפלצות האינטרנט מעלות? אזרחי ישראל הרי נפגעים מהענקיות כמו אזרחי ארצות הברית ומדינות אחרות בסוגיית הפרטיות, בהשפעה על ענפי הפרסום והמדיה, בשאלות המיסוי, בשאלת הבעלות על המידע שהציבור מייצר ומשתף (המידע המפורסם בפייסבוק, למשל, שייך רק לה, כפי שהוכיח המאבק על עמוד הפייסבוק של התוכנית "הצינור"). ישראל יכולה למצב עצמה כמובילה לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בדיון סביבה.

האם זהו רעיון רציני? האם יש לנו בזה יתרון יחסי? נכון: אין ביחידת 8200 קורס לאתיקה ומשפט דיגיטלי. אבל ישראל חזקה בטכנולוגיה (לכל אחת מארבע המפלצות הטכנולוגיות יש מרכזי פיתוח משמעותיים בישראל), היא חזקה בבינה מלאכותית (לא מעט בזכות האקדמיה), במשפט מקומי ובינלאומי (שיא של עורכי דין ביחס לאוכלוסייה, וחברות שכל יתרונן העסקי הוא משפטי, למשל חברת טבע), ולא חסרים לה פילוסופים, מומחים לכלכלה התנהגותית ועתידנים. ברמת הידע המקצועי, ישראל יכולה לחוקק חוקים ולהתקין תקנות כדי להגן על אזרחיה מענקיות האינטרנט – וגם להראות לעולם איך עושים את זה.

ישראל יכולה, אבל לא בטוח שהיא רוצה. ראשית, זו לא מדיניות חסרת סיכונים: ענקיות האינטרנט עלולות להכות בחזרה, למשל על ידי צמצום הנוכחות שלהם בישראל ופיטורי עובדים כאן. הן בוודאי יפעילו לובי ולחץ פוליטי, כפי שהן עושות כיום. שנית, כמעט כמו תמיד, זו שאלה של נכונות פוליטית: כל עוד זה "קול" להצטלם עם המייסדים ועם המנהלים של ענקיות האינטרנט המגיעים לביקור, קשה לחשוב על פוליטיקאי שירים את הכפפה – וממילא מכהנים כרגע בישראל ראש ממשלה ושרת משפטים שדוגלים בשוק המשוחרר משיקולים חברתיים או דמוקרטיים. האם נהיה אור לגויים בעידן הדיגיטלי? יכולנו להיות, אבל כנראה שנשאיר את זה ליהודים אחרים, לגויים אחרים ולזמנים אחרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם