מקרה קלאסי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הטייקונים

מקרה קלאסי

כיום, כשהוא נלחם על החופש האישי שלו ומערער על הרשעתו בהרצת מניות, ברור כי נוחי דנקנר לא ישוב למלא תפקיד משמעותי בעולם העסקים. אבל הוא ייזכר כסמל המובהק של עידן הטייקונים בכלכלה הישראלית

8תגובות

"החלטתי שאני מלווה לשותפים שאני בטוח שיחזירו לי את הכסף. את הלובינסקים ואת בונדי אני מכיר כבר הרבה שנים. מילה זו מילה והבטחה זו הבטחה. אני יודע שלפני שייקחו ממני הלוואה הם יידעו בדיוק איך יחזירו אותה. החלטתי לא להלוות לנוחי. אני לא רואה מאיפה הוא ישלם לי. אני לא חושב שהוא יודע מאיפה ישלם. הוא אומר: 'אני אמצא כבר איך לשלם'. אני יודע שהוא כועס עלי שלא נתתי לו הלוואה".

בשיחה הזו, שהתקיימה ב־2003, הלובינסקים הם המשפחה השולטת ביבואנית פז'ו וסיטרואן, בונדי הוא אברהם לבנת המנוח, שהקים את קבוצת תעבורה, והמרואיין הוא חיים קרסו, שהלך לעולמו ב־2010. משפחת קרסו הקימה, יחד עם משפחת רקנאטי, את קבוצת אי.די.בי. השיחה התייחסה למבנה עסקה שבו חלק מהתמורה היה ההלוואה של המוכרים לקונים. באותה עת קרסו היה בן 83, בונדי היה בן 86 ודנקנר היה בן 48.

בסוף היתה עסקה. במאי 2003 עמד דנקנר בראש קבוצת משקיעים שכללה גם את משפחות לבנת ומנור־לובינסקי, ורכשה את השליטה באי.די.בי אחזקות מידי משפחות רקנאטי וקרסו. בינואר 2014 הוא נאלץ לעזוב את משרדיו בחברה. בין לבין חלפו כמעט 11 שנה שבמרביתן היה דנקנר לדמות המזוהה ביותר עם שלטון הטייקונים בכלכלה הישראלית – ובסופן היה גם לסמל של מה שעשוי להיות הקריסה של השיטה שאפשרה לקונצפט הזה להתקיים.

גילת אורקין

לעסקה היו את כל סממני הריכוזיות. דנקנר קנה את השליטה באי.די.בי עם מעט הון עצמי והרבה הלוואות. רשמית, הקבוצה שהרכיב שילמה 434 מיליון דולר, מהם 170 מיליון דולר בהון עצמי. אבל חלק מההון העצמי הזה מומן גם הוא בהלוואות. הסכום הזה קנה לדנקנר חברה עם מאזן של 52 מיליארד שקל (כ־12 מיליארד דולר, על פי שער החליפין באותה עת). היחס בין ההון העצמי המדווח של הרוכשים לבין גודל המאזן: פחות מ־2%.

שני דברים אפשרו לדנקנר לעשות זאת: ההון שמשפחתו צברה לאורך שלושה דורות של עסקים היה הפחות חשוב מביניהם; הגורם החשוב יותר היה שמשפחתו היתה שותפה – אמנם זוטרה – בשליטה בבנק הפועלים. שליטה בבנק מאפשרת לקבל אשראי בהיקפים גדולים, וניתן באמצעותה גם להערים קשיים על מתחרים להשיג אשראי וגם לקבל תמונת מצב אינטימית על מצב הכלכלה. דנקנר עצמו היה יו"ר ועדת האשראי של דירקטוריון הבנק.

עם ביצוע העסקה, דנקנר קיבל לידיו את הקבוצה העסקית הוותיקה והגדולה ביותר בישראל, שהאחזקות העיקריות שלה היו כלל ביטוח, שופרסל, מונופול המלט נשר סלקום ומכתשים־אגן.

כלל ביטוח העניקה לדנקנר הרחבה משמעותית של השליטה על מקורות האשראי בכלכלה הישראלית. אמנם, עם רכישת אי.די.בי, התפטר דנקנר מדירקטוריון הבנק, אבל הוא לא איבד את ההשפעה שלו – בהתחלה בגלל שמשפחתו היתה עדיין שותפה בשליטה בבנק, ובהמשך מכיוון שהדמות הדומיננטית בבנק היתה בן דודו, דני דנקנר. מעולם לא היה בישראל איש עסקים שנהנה מגישה ליותר אשראי מנוחי דנקנר.

שופרסל היתה אז אחת משלוש הרשתות הקמעוניות הגדולות. ב־2005 קרסה אחת ממתחרותיה, קלאבמרקט, ובהחלטה שנראית עד היום בעייתית, רשות ההגבלים העסקיים אישרה לשופרסל לרכוש חלק ניכר מסניפיה. אחרי העסקה הזו השתפרו התוצאות הכספיות של שופרסל בצורה משמעותית, אבל שופרסל רצתה עוד. התוצאה היתה עגומה מאוד: ב־2013 הורשעו שופרסל, מנכ"ל הרשת אפי רוזנהויז ומנהל בכיר נוסף בהפרת תנאי המיזוג, שממילא היה תמוה. על שני המנהלים נגזרו עונשי מאסר בפועל.

 

פרת המזומנים הצטמקה

נשר היא המונופול הפרטי הגדול בענף הבנייה. היא שנייה בהשפעתה רק לרשות מקרקעי ישראל והקרן הקיימת לישראל – שני גופים ציבוריים. לאורך השנים היו יוזמות רבות שניסו לשבור את המונופול של נשר, אך ללא הצלחה, וכל הזמן הזה שימשה החברה פרת מזומנים שמנה ועסיסית לכל מי שהחזיק בה, ובעיקר לבעלת השליטה, כלל תעשיות, שנמכרה ללן בלווטניק ב־2012, כשהצלילה של דנקנר כבר היתה בפתח.

נכס מרכזי נוסף של אי.די.בי בתקופת דנקנר היה חברת הסלולר סלקום. תחילה היתה אי.די.בי שותפה בשליטה בסלקום, אך בקיץ 2005 רכשה את מניות שותפיה, האחים ספרא, והגיעה לשליטה מלאה בחברה. גם כאן אפשר לראות את המאפיינים הקלאסיים של ריכוזיות: ביצוע עסקות והרחבת אחזקות בענפים שבהם התחרות מוגבלת. כשם שרכישת קלאבמרקט הפכה את שופרסל לשחקן המוביל בשוק הרשתות הקמעוניות, כך עסקת סלקום העניקה לדנקנר אחיזה עמוקה יותר בענף שגם כך סבל מהיעדר תחרות. מעמדה של אי.די.בי היה כל כך איתן, עד שהיא צלחה את המשבר הפיננסי הגדול של 2008 ללא פגע.

האחזקה המשמעותית החמישית של אי.די.בי, השליטה במכתשים־אגן, שונה בתכלית: חברה זו מתמודדת בשווקים בינלאומיים שנשלטים על ידי שחקנים גדולים הרבה יותר, בעיקר מונסנטו האמריקאית. במשך שנים ניצבה מכתשים־אגן לחלוטין מחוץ לאסטרטגיה העסקית העיקרית של אי.די.בי – שהתבססה על שליטה בשחקן מקומי בשוק בלתי־תחרותי – עד שזו מכרה את השליטה בה לכמצ'יינה בתחילת 2011.

בכל השנים האלה נהנה דנקנר מיחסים סימביוטיים עם "ידיעות אחרונות", שהיה אז העיתון הגדול בישראל. אבל דנקנר רצה עיתון משלו, במארס 2011 אי.די.בי רכשה את השליטה ב"מעריב". הרקע לרכישת העיתון היה מאבק שבדיעבד היו טמונים בו הזרעים לנפילתו של דנקנר: הרפורמה בשוק הסלולר. זמן מה אחרי כניסת פרטנר לשוק עם המותג "אורנג'", ב־1997, התייצב שוק הסלולר סביב שלוש שחקניות: פלאפון, סלקום ופרטנר. במשך שנים היו נתחי השוק של שלושת החברות דומים, והרווחיות שלהן היתה גבוהה. העובדה הזו היתה ידועה לשרי תקשורת רבים, אך רק אחד מהם, משה כחלון, החליט לשים סוף להיעדר התחרות, והנהיג רפורמה שאפשרה הקמת חברות סלולר ללא תשתית (MVNO) – שרוכשות שירותי תשתית משלוש החברות הקיימות.

מיד עם כניסתן של רמי לוי תקשורת וגולן טלקום, החלו מחירי השירותים הסלולריים לרדת בחדות. מניות החברות הוותיקות צללו בעד 80%, הכנסותיהן נחתכו והרווחים כמעט נעלמו. ענף הסלולר נכנס לסחרור. דנקנר ראה כיצד פרת המזומנים שלו, שסייעה לשרת את החובות העצומים שלקח כדי לקנות את אי.די.בי וכדי להרחיב את שליטתו בחברה הפרטית ששלטה בה, גנדן – גוועת. ואז הוא עשה טעות שהתבררה כגורלית.

בתחילת 2012, מיד כשהתבררה עוצמת ההשפעה של רפורמת הסלולר על השחקניות הוותיקות, אי.די.בי ביצעה הנפקה. אמנם ההנפקה היתה "לציבור", אבל למעשה היא היתה מיועדת לחברים של נוחי, ואכן כך היא נודעה – "הנפקת החברים" – שהובאו אליה כדי להעלות את מחיר המניה. בנובמבר אותה שנה, המשטרה כבר חקרה את דנקנר בנוגע לחשד לתרמית בניירות ערך. בקיץ 2014 הוגש כתב אישום, בקיץ 2016 הורשע דנקנר בהרצת מניות, ובסוף אותה השנה נידון לשנתיים מאסר בפועל – אחד העונשים הכבדים שהוטלו על אנשי עסקים בשני העשורים האחרונים. דנקנר ערער על הרשעתו. ערעורו יידון באפריל 2018.

עוד לפני החקירה במשטרה, דנקנר חיפש בקדחתנות משקיע שיצטרף לגנדן, החברה הפרטית שאיגדה את כל השותפים בשליטה באי.די.בי, ויזרים לה כסף כדי להרגיע את הנושים.

בקיץ 2012 הוא חבר לאיש העסקים היהודי־ארגנטינאי אדוארדו אלשטיין והשניים הגיעו להסכמות. אבל זמן קצר לאחר מכן אלשטיין שינה את דעתו, וחבר לאיש העסקים מוטי בן־משה כדי לשכנע את נושי אי.די.בי למכור להם את השליטה בקונצרן המדמם. בהמשך גיבש דנקנר קבוצה נגדית שכללה גם את אלכסנדר גרנובסקי, פוליטיקאי לשעבר ואיש עסקים יהודי מאוקראינה, אבל הם הפסידו: בינואר 2014 הכריז השופט איתן אורנשטיין שהשליטה באי.די.בי תימכר לאלשטיין ובן משה, ודנקנר עזב את משרדי אי.די.בי.

גודלה של אי.די.בי, שליטתה חסרת התקדים בשוק האשראי והקשרים העבותים שלה בתקשורת היו מרכיבים מרכזיים באימפריה שהקים דנקנר, אבל היה מרכיב נוסף – השימוש המסיבי בבכירים לשעבר במגזר הציבורי, בעיקר מרשות ני"ע: איל סולגניק, לשעבר ראש מחלקת התאגידים בראשות ני"ע – מונה למנהל הכספים של אי.די.בי; ניר חפץ, ששימש כדובר משרד ראש הממשלה, מונה לעורך "מעריב"; שוני אלבק, ששימש כיועץ המשפטי של רשות ני"ע, מונה לתפקיד בכיר בקבוצה; והיו גם ליאור חנס, שלפני שחבר למשפחת דנקנר היה בכיר ברשות לני"ע; וזהר גושן, שלפני שדנקנר העסיק אותו כיועץ בעלות של מיליוני שקלים היה יו"ר רשות ני"ע. כל אלה היו חלק ממאגר המנהלים והיועצים של דנקנר, אבל הם לא מנעו את הנפילה הכואבת.

טקטיקה נוספת של דנקנר היתה לשוות לעצמו דימוי של מי שהקשר עם הקהילה חשוב לו. במיוחד זכורים ביקוריו בהילולות של "הרנטגן", הרב יעקב ישראל איפרגן, והקשרים העמוקים עם הרב יאשיהו פינטו, שהורשע מאוחר יותר במתן שוחד ושיבוש הליכי משפט ונדון לשנת מאסר. כמו כן, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, אי.די.בי תרמה ליישובי הצפון 100 מיליון שקל ובאוגוסט 2008 תרמה סכום דומה ליישובי הצפון והישוב שדרות.

נוחי דנקנר לא סיים רק עם איבוד מוחלט של הקונצרן הגדול ביותר בישראל, הרשעה פלילית ומאסר בפועל – הוא גם שקוע בחובות שספק אם יוכל אי פעם להחזיר: בקיץ 2016 הוא חתם על הסדר חוב של כחצי מיליארד שקל עם ששת הבנקים שלהם הוא חייב כסף בגין ערבויות אישיות שנתן. במארס 2014, חודשיים אחרי שעזב את משרד אי.די.בי, הוא אמר: "מתייחסים אלי כמו אל לווייתן. אני בקושי קרפיון שהולך להיות סרדין".

עם חובות כמו אלה שרובצים עליו, ספק אם דנקנר יהיה אי פעם עצמאי כלכלית. הוא בוודאי לא יחזור להיות גורם משמעותי בעולם העסקים – לא רק מכיוון שאין לו הון התחלתי, אלא גם מכיוון שמעטים יעזו לחבור אליו. עם זאת, ירידתו מהבמה אינה מבטיחה שלא יבוא מישהו אחר במקומו.

כדי שתופעת נוחי דנקנר לא תחזור על עצמה, הבנקאות צריכה להשתנות, הרגולציה צריכה להשתנות, התקשורת צריכה להשתנות והממשל התאגידי צריך להשתנות, אבל יותר מכל – הפוליטיקה צריכה להשתנות. היא זו שהתפוררה ונחלשה לרמה שאפשרה לכל האחרים לתת לתופעת נוחי לתפוח, בין אם בעצימת עין ובין אם בקריצה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#