אני לא שם - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הטייקונים

אני לא שם

האם קובי מימון הוא טייקון אנרגיה ונדל"ן, או "רק יועץ", נטול מעורבות ישירה או תפקיד רשמי, באחת הקבוצות הגדולות בבורסה? ככל שמתרבים הסכסוכים והחקירות בקבוצה, גובר הסיכוי שהתשובה תתברר בקרוב

תגובות

האם קרב היום שבו תיפתר סופסוף חידת קובי מימון? האם נדע אחת ולתמיד אם מימון הוא בעל השליטה האמיתי בקבוצת אקויטל, החולשת על 28.5% ממאגר תמר ומחזיקה בנדל"ן רב בישראל ובעולם, או שזהו באמת חיים צוף, חבר ילדות של מימון ובעל המניות הרשמי? בראיון למוסף Markerweek ב־2011, אמר צוף שמימון הוא "רק שכיר". החידה התעצמה עוד יותר ב־2015 כשמשה כחלון, מיד לאחר כניסתו לתפקיד שר האוצר, פסל עצמו מלטפל בסוגיית מתווה הגז בשל חברותו עם מימון – וזאת אף שכבר אז הוגדר מימון רשמית כיועץ לקבוצת אקויטל. את הסתירה שבין היותו של מימון שכיר או יועץ, לבין ההימנעות של כחלון מטיפול בעניין הגז, פתר השר בטענה כי מימון "דומיננטי ועומד בראש קבוצה של הרבה מאוד חברות".

ביוני נחשף עוד חלק בפאזל. שי כהן, שהיה על־פי הגדרתו איש אמונו של מימון, הגיש לבית המשפט תצהיר ארוך במסגרת סכסוך משפטי בינו לבין חברת איירפורט מקבוצת אקויטל. בתצהיר תיאר כהן בהרחבה את תמונת המצב האמיתית בקבוצת אקויטל, כפי שהוא תופש אותה. "מימון הוא זה אשר קובע את הכללים, שואל את השאלות, עונה תשובות, ולא בדיוק 'מייעץ', כפי שהוא מגדיר את עצמו או מוגדר על ידי בעלי התפקידים בקבוצה, שהם למעשה 'בובות על חוט', המנצלים את מעמדם ואת עמדת הכוח שלהם ועושקים את הציבור", כתב כהן בתצהיר.

בחודש שעבר נפער חרך רחב בחומת המגן שבנו מימון וצוף סביב שאלת הבעלות. שופט בית המשפט המחוזי בלוד, בנימין ארנון, שדחה את הערעור של חברת נצבא על הסדר החוב שגיבשו הנאמנים של התחנה המרכזית, התייחס למימון כאל בעל השליטה בנצבא.

קובי  מימון
מוטי קמחי

לסיפורו העסקי של מימון יש שתי נקודות התחלה. הראשונה שבהן היא ילדותו בשכונת רמת ורבר בפתח תקוה, שם גדל יחד עם חברו צוף. כשהיה תלמיד תיכון החל מימון למכור תמונות שמן מבית לבית, עסק שבו המשיך בעת שירותו בצה"ל. לאחר השחרור הפך מימון את עסקי התמונות לאימפריה בינלאומית, ייבא תמונות מהונג־קונג והעסיק אלפי פועלי ייצור וסוכנים למכירת תמונות ברחבי העולם. אופרציה זו ממשיכה להתקיים גם כיום, במסגרת חברת ורנו, ובבעלותם של מימון וצוף מפעל גדול לייצור תמונות בהולנד. חלק מרווחי התמונות הופנו להשקעות נדל"ן בארץ ובחו"ל. עד כאן קובי מימון היה יכול להיות איש עסקים מהשורה, שעליו כנראה שלא היינו שומעים. ואולם ב־1995 חלה תפנית בדרכו העסקית כשרכש יחד עם קבוצת קווי אשראי של יובל רן את מניות חברת פספורט, ששלטה בכמה חברות שעסקו בחיפושי נפט וגז, מידי איש העסקים ג'ו אלמליח. תמורת השליטה בחברה שילמו מימון וקווי אשראי סכום זעום של 700 אלף דולר בלבד.

בשנים 1995־1997 היו מימון, צוף ורן שותפים בפספורט, שהיתה חלק מקווי אשראי. באפריל 1997 קרסה קווי אשראי ורן עזב מיד להולנד ולאחר מכן ליוסטון, כשחובות הקבוצה מצטברים למאות מיליוני שקלים, ועיקר טענות הנושים מופנות כנגדו. לאחר שרן עזב את הארץ הצליחו מימון וצוף להשיג את השליטה בפספורט, שמאוחר יותר שינתה את שמה לחברת יואל, ושתחתיה פעלו כמה חברות קטנות לחיפושי גז ונפט. כיום מכונה החברה "קבוצת אקויטל", ואחת החברות בה, ישראמקו, היא זו שמחזיקה במניות מאגר הגז הטבעי תמר.

כבר באמצע שנות ה־90, מימון לא היה רשום כבעל השליטה בחברות. תחילה היו מניותיהן של חברות הנפט רשומות על שמו של רוברט ארקנס – אזרח בלגי שהיה בן הזוג של אחותו של מימון. ב־1997, במקביל לעזיבתו של רן, עברו המניות להיות רשומות על שם צוף, וכך נשאר המצב עד היום. אז, כמו היום, 76% מאקויטל מוחזקות על ידי צוף ושאר המניות בידי משפחת לבנת.

לטענת צוף, מימון כבר אז היה רק שכיר והמניות נרשמו על־שם ארקנס (שמת בינתיים), כי הוא זה שמימן את העסקה ב־1995. ואולם כבר אז היו כאלה שערערו על הגרסה הזו. איש העסקים גונר אלדן טען בתביעה שהגיש כנגד מימון כי הוא, אלדן, היה זה שהגה את הרעיון להשתלט על חברת יואל (שנסחרה בבורסה), ושעל פי הסיכום ביניהם, מימון יספק את הכסף שישמש למימוש מהלך ההשתלטות ואילו אלדן, כיוזם המהלך, יקבל לידיו 25% מהמניות. מימון, טען אלדן בתביעה, נסוג בו ברגע האחרון מהסיכום והלך עם יובל רן מאחורי גבו.

ב־2003 הגיעו אלדן ומימון לפשרה מחוץ לבית־המשפט. ב־2010, לאחר גילוי המאגר תמר, חזר אלדן על טענתו במסגרת בקשה שהגיש לבית־המשפט לביטול הסכם הפשרה, וטען שהפשרה הושגה לאחר איומים של מימון, "באמצעות חיילים", כך לפי הבקשה. בסופו של דבר, אלדן משך את הבקשה.

 

על ענן של גז

בסוף שנות ה־90 ניצב מימון בעמדת זינוק מצוינת להמשך הדרך. אחד הנכסים המרכזיים שלו היה מתחם איירפורט סיטי, שהוחזק בידי חברה בת של יואל בשם זה, שהיתה שותפה בפרויקט מאז תחילת אותו עשור. ב־2001 רכש מימון את חלקו של השותף ונהפך לבעל השליטה בחברה, שהיא כיום אחד הנכסים המרכזיים של אקויטל. ב־2006 רכש מימון את הנכס המשמעותי השני שלו בתחום הנדל"ן, חברת נצבא, אז חברה־בת של אגד. באותו זמן היו מחירי הנדל"ן נמוכים יחסית, ומעטים הבינו את הפוטנציאל העצום של הקבוצה שבידיה קרקעות בלב הערים, ליד האזורים שבעבר היו בהם תחנות אוטובוסים מרכזיות. לאחר הרכישה הועלו טענות על כך שמימון ניצל את קשריו האישיים עם אריק פלדמן, אז יו"ר אגד, כדי לקנות את החברה. הטענות הוכחשו על ידי שני הצדדים. בנוסף, בכירים לשעבר באגד טענו שהמחיר שבו קנה מימון את החברה היה נמוך משמעותית משוויה אז.

על חגיגת הצמיחה של מימון באותם הימים העיבה תביעת חוב שהגישו מפרקי חברת קווי אשראי, עו"ד יצחק מירון ורו"ח חיים רבינוביץ', נגד שורה של מנהלים ובעלי שליטה בקווי אשראי, לרבות רן, מימון וצוף, בטענה שבקבוצה נעשו פעולות חמורות של תרמית, הונאה והברחת נכסים לטובת בעלי עניין. גם בתביעת הפירוק עלתה הטענה שמימון הוא הבעלים האמיתי של הקבוצה. לטענת המפרקים, יואל, שבקופתה היו אז מאות מיליוני שקלים, נקנתה "בנזיד עדשים". ב־2008 נדחתה התביעה בשל התיישנות, אך המפרקים לא ויתרו וערערו לבית־המשפט העליון. בתוך כך, רשם מימון את הצלחתו העסקית הגדולה ביותר – גילוי הגז הטבעי במאגר תמר. עד הגילוי היו רבים שהעריכו שמימון הוא מיליארדר או לפחות מולטי־מיליונר, בשל עסקי מכירת התמונות והנדל"ן הפרטי שהחזיק בידיו. לאחר גילוי הגז ניתנה לכך גם גושפנקה רשמית, כאשר מניית ישראמקו זינקו במאות אחוזים במסחר בבורסה.

איליה מלניקוב

על פניו, נראה היה שמימון הגיע באותה נקודת זמן אל המנוחה והנחלה, אבל דווקא אז הגלגל התחיל להתהפך נגדו. ראשית, בית המשפט העליון קיבל את ערעור מפרקי קווי אשראי והחזיר את הדיון לבית־המשפט המחוזי. במקביל, יובל רן, שעד אז הועסק באחד העסקים של מימון וצוף ביוסטון, הסתכסך עמם ופוטר מתפקידו. ב־2010 התחיל רן לשתף פעולה עם המפרקים. הוא אישר את טענתם כי הבעלים האמיתי של הקבוצה הוא מימון, והטיל פצצה בנוגע למה שבאמת התרחש ב־1997: לטענתו, ההשתלטות על פספורט צלחה לאחר שמימון, צוף ושותפיהם, משפחת לבנת, העבירו 3 מיליון דולר "מתחת לשולחן", ככספי שוחד. טענה זו הוכחשה בתוקף הן על ידי משפחת לבנת והן על ידי מימון וצוף, אבל לא הגיעה לכדי בירור אמיתי בבית־המשפט, שכן ב־2013 הושגה פשרה בין הצדדים, לפיה מימון, צוף ומשפחת לבנת ישלמו לקופת הפירוק 65 מיליון שקל.

רן, שהתנגד לבקשת הפירוק, הגיש בקשת התנגדות לבית־המשפט והציג הקלטות של שיחות שלו עם בת זוגו לשעבר של מימון, כרמלה וילנסקי־מימון, שבהן היא אישרה בפניו שמימון היה מאז ומתמיד הבעלים של קבוצת אקויטל. וילנסקי־מימון נמצאת בשנים אלו בסכסוך גירושין עם מימון, וטוענת במסגרת הסכסוך שהוא בעל השליטה האמיתי בקבוצת אקויטל, ושבהתאם לכך, היא זכאית לקבל לידיה מחצית מכלל נכסיו. ב־2015 הגיע להעיד במסגרת סכסוך זה שר האוצר כחלון, ותיאר את חברותו עם מימון שכללה גם חופשות משפחתיות וגם סיוע למערכות הבחירות שלו בליכוד בשנים 2003 ו־2006. בעדות זו גם ניפק כחלון את האמירה לגבי היותו של מימון "איש דומיננטי" בקבוצת אקויטל. שאלת הבעלות לא נדונה במסגרת הסכסוך. והתביעה של וילנסקי־מימון נדחתה, וערעורה בבית המשפט המחוזי מתנהל בימים אלה.

 

"חבל על הילדות שלך"

כל האירועים האלו מתרחשים כשקובי מימון עצמו מתגורר בחו"ל. ב־2010 הוא התפטר מתפקידיו השונים בחברות הציבוריות של אקויטל (דירקטור או יו"ר), עבר להתגורר באירופה ומאז מוגדר יועץ לקבוצת אקויטל. באותה שנה נפתחה חקירה פלילית נגדו על ידי רשויות המס ורשות ניירות ערך. חקירה זו קשורה גם היא קשר הדוק לשאלת זהותו של בעל השליטה באקויטל. מבחינת רשויות המס, אל בעל השליטה האמיתי זורמות ההכנסות ולכן מימון העלים לכאורה מס. מבחינת רשות ניירות ערך, החשד הוא שבמשך שנים היו דיווחים כוזבים לכאורה לבורסה בנוגע לזהות בעל השליטה האמיתי. בשבע השנים האחרונות מימון אמנם ביקר כמה פעמים בישראל, אך נראה שבשנה וחצי האחרונות הוא נמנע מלהגיע. כך לדוגמה, בדיון שהתקיים ביולי האחרון במסגרת הערעור של גרושתו הוא לא נכח.

תהליך אחר שמתרחש במקביל ומשפיע על קבוצת אקויטל הוא חוק הריכוזיות, מאחר שהקבוצה בנויה מראשית ימיה כפירמידה סבוכה של חברות שקשה מאוד למצוא בה את הידיים והרגליים. החוק אילץ את הקבוצה לעשות שינויים שאחד מהם הוא מיזוג שתי חברות הנדל"ן הגדולות שבבעלותה – נצבא ואיירפורט סיטי. מיזוג זה בוצע ב־2016, והוליד חקירה פלילית כנגד שניים ממקורבי מימון – שר הרווחה חיים כץ והיועץ הפיננסי ומנהל ההשקעות של אקויטל, מוטי בן־ארי, מקורבו ואיש סודו של מימון. לפי החשד, בן־ארי וכץ השתמשו במידע פנים הנוגע לעסקה כשכץ, כחבר כנסת, קיבל טובות הנאה מבן־ארי כדי לקדם אינטרסים עסקיים של אקויטל, בין היתר בתיקון לחוק ניירות־ערך. על־פי החשד, טובות ההנאה היו ייעוץ בנושא מניות שהעניק בן־ארי לכץ. באוגוסט האחרון נעצר בן־ארי בפרשה אחרת, בחשד להעלמת מס של עשרות מיליוני שקלים בגין רווחים במסחר בניירות ערך בשנים 2006־2015, בסך 150 מיליון שקל. באחד מהנספחים בתצהירו של כהן כותב על בן־ארי כי "הפרטיים של מוטי שווים 800 מיליון שקל", בהקשר של כספים בחשבונות פרטיים הקשורים למסחר בישראמקו. בן־ארי, המכחיש את כלל החשדות נגדו, הכחיש גם את הטענה הזו.

כל ארבעת האנשים – אלדן, רן, וילנסקי־מימון וכהן – שהצהירו בפני בית המשפט שקובי מימון הוא בעל השליטה האמיתי בקבוצת אקויטל, נגועים לכאורה באינטרס כלכלי כלשהו. לכן כדאי לשים לב לעדה נוספת: עו"ד ימית אביטן־סרור, שעבדה בחברת נצבא ובסך־הכול רצתה ששכרה ישולם לה כפי שנקבע בחוזה בינה לבין החברה.

אביטן־סרור עבדה כעורכת דין בנצבא בשנים 2007־2014, ועל פי הסכם ההעסקה שלה, היתה אמורה לקבל בנוסף לשכרה בנצבא גם שכר מנאמני חברת התחנה המרכזית בתל־אביב, שלפני כן היתה שייכת לנצבא, ובאותו הזמן היתה בהקפאת הליכים. אלא שמימון, שכאמור לכאורה אין לו תפקיד בחברה, גילה על כך במקרה ומאוד לא אהב את מה שגילה. בשנתיים שלאחר עזיבתה את החברה ניהלה אביטן־סרור מאבק משפטי נגדה בבית הדין לעבודה, וניצחה. בתצהיר שהגישה ציינה כי כשביקשה לברר מדוע שכרה הולן גילתה "כי הסיבה לכך נעוצה בכך שיעקב מימון 'כועס', כיוון שלא ידע שאני מקבלת שכר מהתחנה, ולכן הורה לעכב את תשלום שכר עבודתי".

באותו תצהיר מתארת אביטן־סרור פגישה עם עו"ד דב פישלר, היועץ המשפטי של נצבא ועם מנכ"ל נצבא פרי אטיאס, אף הוא מקורב ותיק של מימון. לטענתה הם אמרו לה, בלשון בוטה ומאיימת, שכדאי לה להחזיר את הכספים שקיבלה מהתחנה המרכזית לנצבא, אחרת יהיו לכך השלכות. בעקבות השיחה הסכימה אביטן־סרור להחזיר כספים לנצבא, מתוך הנחה שעם סיום הליכי הקפאת הנכסים, החברה תפצה אותה על הכסף שהחזירה, ואולם הקפאת ההליכים נמשכה וכך גם קיזוזי השכר והצדדים הגיעו לבית־המשפט. שם שאלו השופטים את אביטן־סרור מדוע אטיאס חזר בו מהסיכום שאליו הגיעה נצבא עם הנאמנים. "פרי אמנם מנכ"ל אבל יש מי שמנהל את החברה מלמעלה וזה קובי מימון, ואת קובי לא עדכנו בנושא הסיכום", היא השיבה. "על הנייר קובי מימון היה יועץ בקבוצת נצבא. לא על הנייר, הוא היה בעל שליטה בנצבא". בהמשך עדותה היא מתארת את הפחד שאחז בה במהלך השיחה עם אטיאס ופישלר. "הם אמרו לי שזה (הסיכום עם נצבא; ש"ש) נודע לקובי... אל תעשי צרות, תשבי בשקט, את מכירה אותנו, חבל עליך, חבל על הילדות שלך. ככה פרי דיבר, כך הוא מדבר לכולם, עם דלת סגורה".

בהמשך עדותה אמרה: "ישבתי בחדר סגור עם פרי ועם דב עם דלת נעולה בשבע בערב ואיימו עלי והפחידו אותי. ישבתי עם ידיים מאוגרפות בתוך המעיל שלי כדי לא לקבל התקף לב". השופטים קבעו שאין מקום לפקפק בעדותה וציינו שנצבא לא הביאה את מימון לעדות סותרת.

מימון, שבשנים האחרונות הופיע בבתי־המשפט בתביעות המפרקים ובתביעה שהגישה נגדו גרושתו, יכול היה להרשות לעצמו לא להופיע במקרה הנוכחי. אבל לא רחוק היום שבו מימון יחויב להגיע לבית־הדין כדי להסביר, אחת ולתמיד, מה בדיוק קורה בקבוצת אקויטל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#