מה קרה לרוח השינוי

כבר כמה ימים שאני יושבת על ערימת גיליונות של מגזין TheMarker. המשימה: לבחור אחד שהיה אחר – ששינה או הזיז משהו במציאות שלנו. אני מתקשה להחליט מה להעדיף: את הגיליון עם כתבת השער "איך לתקן את הקפיטליזם", שראה אור כחצי שנה לפני שהופיעו האוהלים ברוטשילד? את הפרויקט על עבודה מהבית, שחזה שהשכירים ילכו ויתמעטו (והרבה לפניהם ייעלם גם המעט שנותר מהביטחון התעסוקתי)? את הגיליון שבו התפרסם ראיון של גיא רולניק עם מושל מדינת ניו יורק והתובע הכללי לשעבר, אליוט ספיצר, שנפל בעקבות שערוריית מין – ראיון שמוכיח שהכותבים של "האישה הטובה" ושל "בית הקלפים" לא גירדו אפילו את המציאות? או אולי את מדד מותגי האמת, שהראה עד כמה עמוק משבר האמון בין הצרכנים הישראלים למותגים שהם צורכים? יושבת, קוראת – וסליחה על הקלישאה, אבל "כולם היו בני", ואיך אפשר בכלל לארוז 37 גיליונות – תקופת חיים – ל־600 מילה?

אם אני בכל זאת חייבת לבחור בגיליון אחד, כנראה שזה יהיה גיליון ינואר 2012. רגע אחרי המחאה, כשכולם דיברו על שינוי, ניסינו לבדוק אם יש בכלל סיכוי לשינוי. האם ייתכן שהכוחות החדשים שנכנסו לרשימת 100 המשפיעים בעקבות מחאת 2011 – שאותה הגדרנו "רשימה ראשונה של תקווה" – יובילו למציאות שונה?

שנת 2012 הפציעה לעולם אחוז חיל ורעדה. משבר החובות בגוש היורו, כלכלת ארצות הברית שסירבה להמריא, יפן מוכת הצונאמי שהמשיכה לעוד עשור אבוד, נפילת השלטונות במצרים ובלוב, ותנועות חברתיות שקראו לשינוי חברתי־כלכלי בכל רחבי העולם המערבי. נראה היה כי ה־99% מתעוררים ומזעזעים את הסדר העולמי. "2011 היתה השנה שבה הכל נחשף וצף; הכללים הישנים התגלו כלא רלוונטיים, אך עדיין לא נכתבו חדשים", כתבתי אז.

באותו גיליון התפרסם גם המאמר "קץ העתיד" של פיטר תיל, מייסד פייפאל ואחד המשקיעים הראשונים בפייסבוק. תיל יצא נגד התפישה שלפיה המדע והטכנולוגיה צועדים קדימה ללא הרף. הוא הסביר כי זוהי הנחה שגויה והראה איך קצב החדשנות הולך ומאט, וחמור מכך: לעולם המערבי לקח 40 שנה להבין זאת. במילים אחרות, השינוי החברתי־כלכלי הנדרש לא יגיע הודות למהפכה מדעית־טכנולוגית קרובה.

האם הטכנולוגיה באמת הביאה לסדר עולמי חדש? האם היא ייצרה עולם פתוח ושטוח שבו כולם נהנים מהזדמנות דומה לזכות בעושר? האם היא באמת התגלמות התפישה הפרוטסטנטית העומדת בבסיס הקפיטליזם כי כל מי שרק רוצה, חולם ועובד מתוך תשוקה יכול להצליח? השנים שחלפו מאז הוכיחו שלא ממש.

זאת לא רק הגישה לידע שיצרה מעמדות מסוג חדש – אלה שיכולים ללמוד ואלה שלא, זאת גם העובדה שלמרות שיש לנו את הידיעה לגבי מצבנו, למרות ההתפכחות והעובדה שרבים כבר רואים את ה"מטריקס", ומבינים שהשיטה פעמים רבות לא עובדת לטובתם, עדיין רובנו לא יוצאים לזעזע את השיטה. למרות שאנחנו יודעים שיש מי שמשחק בכסף שלנו; שיש מי שבזכותנו עושה הון בעוד אנחנו משלמים מסי מונופולים ומחכים לזכות בהגרלות "מחיר למשתכן"; שיש מי שהשיטה עובדת בשבילו בעוד שאנחנו נאבקים ביום־יום.למרות הידע הזה, אין לנו כוח להמשיך ולהיאבק בדרך לשינוי גדול.

שנה לפני כן, בספטמבר 2011, בגיליון 100 המשפיעים השנתי, הכתרנו את אזרחי מדינת ישראל כמשפיע מספר 1. כתבתי אז: "השנה, לראשונה מזה עשור, רשימת 100 המשפיעים היא דווקא אופטימית. מנשבת בה הרוח של המסקנות המתקרבות של ועדת הריכוזיות והמחאה החברתית שפרצה בתחילת הקיץ. המשק נמצא בשעת חסד. נראה שבשלו התנאים – הן ברחוב והן בממשל – לבצע שינויים מבניים שיהפכו את הכלכלה הישראלית לכלכלה חופשית יותר, להבדיל מכלכלה הנשלטת בעיקר על ידי בעלי עניין.

"אם אכן ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ, ראשי ועדת הריכוזיות וועדת טרכטנברג ישתמשו במנדט שניתן להם", הוספתי, "יש סיכוי שרבים יותר ייהנו מפריחת הכלכלה הישראלית. יש סיכוי לשנה שבה השפעתם של התעשיינים תהיה רבה מהשפעתם של הטייקונים, ושכוחם של אנשי החינוך והרפואה יעלה. שנה שבה ישראל תיהפך למדינה שלתושביה נעים יותר לחיות בה. כדי שהם יוכלו לעשות זאת, הציבור חייב לתת להם רוח גבית. אותה רוח שנשבה ממחאת הקוטג' וממחאת האוהלים. לכן, המשפיע מספר 1 שלנו השנה הוא אתם".

האם הציבור הישראלי פרע את השטר? חוששני שעדיין לא. רובנו עדיין בוחרים לקטר בפייסבוק, להרים ידיים, להנהן ולהסכים שמה שהיה הוא שיהיה; ש"לא יהיה כלום (כי אין כלום)", בפרפראזה על מטבע הלשון שטבע ראש הממשלה בנימין נתניהו. ובלי חלומות (ומחאות) לא מתרחשות מהפכות.

סיון קלינגבייל שימשה כעורכת מגזין TheMarker בשנים 2010–2012