המרגלת שאהבה אותי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
האישה הבדיונית

המרגלת שאהבה אותי

אם שחקנית לא מוכרת יחסית ובמאית אישה, כמו ב"וונדר וומן", יכולות לגרוף דירוגים היסטריים באתר "רוטן טומייטוס" ולשבור קופות, העתיד צופן לשחקניות בהוליווד עוד הרבה אימוני קרב מגע

אליסון: "עדיף שלא אוכל קינוח. אני צריכה לשמור".

רקוויאם: "לשמור על מה? יש לך פרופורציות טובות, לא? את לא סובלת מסכרת? או שזה אחד מהדברים האלה שנשים אומרות שאסור להן ואז הן אוכלות בכל זאת? אני מעדיפה שתאכלי מה שבא לך ולא תדאגי מה אני חושבת. החיים קצרים מדי. תסמכי עלי".

רקוויאם, גיבורת הספר "רקוויאם לבני תמותה" של לי וינטר, הוא שמה המקצועי של נטליה טסבטננקו, הידועה בציבור כצ'לנית הוירטואוזית של התזמורת הפילהרמונית של ויקטוריה באוסטרליה – ובחוגי המקצוע שלה כמתנקשת היעילה והמסוכנת ביותר של הפשע המאורגן בדרום אוסטרליה.

"רקוויאם" הוא מותחן פשע משעשע, מופרך ומבריק למדי, שהיעילות הרצחנית שלו, כמו זו של הגיבורה שלו, נפגמת מדי פעם בשל העלילה הרומנטית ששולבה בו. רקוויאם, למרות הרפליקות השנונות והגישה טורפת החיים שלה, אינה בדיוק דמות לחיקוי שמעלים על נס: כישוריה הופכים אותה למשהו דמוי גיבורת־על, אולם היא סוציופתית מספיק כדי לשאוב ריגוש מחיסול יריביה, והיא מהלכת בעולם של בני התמותה קצת כמו "איש הגשם", שאינו מבין את האנשים הסובבים אותו מספיק להתחבר אליהם. הכישרון הספציפי שלה, מלבד הצ'לו, הוא להתאים לפושעים השפלים שהיא מחסלת את העונש הפואטי ביותר.

בדומה לרקוויאם, לורן ברוטון, הגיבורה של "פצצה אטומית", גירסת הקולנוע לרומן הגרפי The Coldest City, אוהבת גם היא לשתות וודקה נקייה ולחיות את החיים עד הסוף, רצוי בבגדי מעצבים וסוויטות נשיאותיות. ברוטון, בגילומה של שרליז תרון, היא מרגלת בריטית בסוף עידן המלחמה הקרה, והסרט, שעלה על המסכים בתחילת הקיץ בישראל, מתאר את הימים האחרונים שלפני נפילת חומת ברלין, ואת חלקה המהותי של ברוטון בארועים.

Jonathan Prime/אי־פי

ברוטון ורקוויאם מצטרפות לשרשרת ארוכה של נשים מרגלות/מתנקשות בדיוניות אחרות, ממאטה הארי בגילומה של גרטה גרבו, ניקיטה (אן פאריו), הילדות מתילדה (נטלי פורטמן) ב"ליאון" והאנה ב"האנה", ועד שלל דמויות שגילמו אנג'לינה ג'ולי ("מר וגברת סמית", "סולט") ותרון עצמה.

סרט הפעולה הקודם של תרון, אחת הכוכבות הגדולות ביותר של זמננו, גם בקופות וגם אצל המבקרים, היה "מקס הזועם: כביש הזעם". אף שהסרט נקרא על שם הגבר המסתורי מסדרת הסרטים הידועה, תרון מגלמת את הדמות החזקה של הסרט – אימפרטור פיורוזה. לא במקרה מופיע שמה בכותרת הסרט; נהגת המשאית קטועת היד והקירחת היא הגיבורה האמיתית של הסרט – היא יוצאת להציל נשים מגורל אכזר ממוות, מובילה צבאות של פושטים רצחניים אחריה במרדף חוצה מדבריות, ולבסוף חוזרת כדי להוציא את עמה מעבדות לחירות. מקס (טום הארדי), עם עיניו הפעורות והנהמות שלו נגרר אחריה בדרך בעיקר כדי לחטוף מכות בצורות שונות.

לאחר ההצלחה הביקורתית והקופתית של מקס הזועם בכיכובה של תרון, ליהוקה כברוטון, במה שעשוי להיהפך לסדרה דמויית ג'יימס בונד, נראה טבעי. עוד רוח גבית לאולפנים להפיק סרטי פעולה ומתח בהובלת נשים חזקות סיפקה קבלת הפנים הנלהבת כל כך ל"וונדר וומן". אם שחקנית לא מוכרת יחסית ובמאית אישה יכולות לגרוף דירוגים היסטריים באתר הביקורות "רוטן טומייטוס" ולשבור קופות, העתיד צופן לשחקניות בהוליווד עוד הרבה אימוני קרב מגע וקרדיט ראשון.

בסרטי הפעולה שבהם מככבות נשים, יש לגיבורות יכולות על־אנושיות כמעט מבחינה גופנית. סמנתה (ג'ינה דיוויס) ב"נשיקה ארוכה ללילה" היא מרגלת רדומה, וכשהמתנקשת שבתוכה מתעוררת, היא משתמשת בכישוריה כעקרת בית קוצצת ירקות ומלהטטת בסירים כדי לחסל בריונים גדולים וכבדים; לורן ברוטון נלחמת בסצנה ארוכת דקות וקצרת נשימה בחבורה של אנשי ק.ג.ב שעירים בידיים ריקות, פלוס מינוס, עד שהיא מותירה אותם כקציצות בשר בחדר מדרגות, וכושלת משם כשהיא עצמה נראית כמו כתיתת בשר מדממת.

באופן מרענן הציגה מליסה מקרתי בקומדיה מטונפת־הפה "מרגלת" את הגיבורה שלה, סוזן, כנטולת כישורים אתלטיים. בניגוד לרוב השחקניות שהוזכרו עד כה, מקרתי אינה גבוהה וחטובת שרירים, אולם בקומדיה מתאפשר הבלתי־אפשרי הזה – אישה שאינה יפה, רזה או בעלת כוחות בלתי סבירים יכולה לנצח גם גברים. בכלל, אם נוציא מהכלל את "ניקיטה" המקורי, הצרפתי, נמצא הרבה הומור, לא רק ברפליקות השנונות, אלא בסצנות המרדפים.

קל לפטור את הגל החדש של גיבורות סרטי פעולה כהמשך סטנדרטי, כנספח לסרטי הפעולה של הגברים, או כקוריוז משעשע לפרקים, אולם האבולוציה קיימת. הגברים ששמותיהם הופיעו בכותרת הסרט, כמובילי דרך, מורים רוחניים, נדחקו לתפקידים משניים יותר. הם משחקים יריבים־אוהבים, ולפעמים גם את תפקיד האוהבים מאיישות במקומם נשים, כפי שהדגימו רקוויאם וברוטון. בעולם האמיתי השחקניות, חדשות יחסית כמו גל גדות וותיקות כמו תרון, נהפכות ליותר Bankable – מקור הכנסה לאולפנים, צוברות יותר שכר ויותר השפעה. כך יוכלו הן והאולפנים להמשיך בתהליך הנורמליזציה הנחוץ כל כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#