תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קפיטליזם נאור בווימבלדון

לכתבה
טורניר וימבלדון. המגרשים החיצוניים (מימין) לצד המגרש המרכזירויטרס

כתבנו ביקר בטורניר הטניס הוותיק בעולם ולמד משהו על טניס, קפיטליזם ונחישות בריטית

תגובות

טורניר ווימבלדון שהסתיים בחודש שעבר לא ייזכר כטורניר גדול במיוחד. נכון, נקבעו בו כמה שיאים היסטוריים וציוני דרך חשובים, בראשם הזכייה השמינית בתואר של גדול טניסאי תבל, רוג'ר פדרר, שהיא גם הזכייה ה־19 שלו בטורניר גראנד סלאם. הזכייה הזו – גדולה וחשובה ככל שתהיה – הושגה בקלות מפתיעה. פדרר לא איבד בטורניר אף מערכה ולא נדרש להתמודד עם אחד משלושת יריביו הגדולים בעשור האחרון (רפאל נדאל, אנדי מארי, נובאק ג'וקוביץ) שהודחו או פרשו עוד לפני חצי הגמר.

משחקי הגמר בטורנירי הגברים והנשים היו אנטי־קליימקס אחד גדול. פדרר הביס את יריבו בגמר, מארין צ'יליץ', בשלוש מערכות תוך שעה ו־41 דקות בלבד. זהו הזמן הקצר ביותר שבו ניצח משחק גמר כלשהו בטורניר גראנד סלאם, ושווה לזמן שלקח לו לנצח את אנדי רודיק האמריקאי בגמר ווימבלדון 2005. "אני מניח שחלק מהצופים התאכזבו שלא זכו לראות היום משחק גמר מרגש של חמש מערכות", אמר פדרר בחיוך לאחר המשחק. "זה בסדר. היו לי כאלה מספיק בעבר".

לא טורניר גדול לשאר העולם, אולי, אבל מאוד מרגש עבור מי שנכנס בפעם הראשונה לשערי המתחם בצ'רץ' רואד SW19 – כמוני, למשל. ההתרגשות מתחילה כבר בירידה מהרכבת התחתית בתחנת סאות'פילדס, הצבועה כולה בצבעי הדגל של הטורניר – סגול וירוק. היא נמשכת לאורך הליכה בת כ־15 דקות במורד רחוב צ'רץ', ומתעצמת בדרך, כשמגלים בין צמרות העצים את הגג המפורסם של המגרש המרכזי. לאחר כחמש דקות הליכה מתפצלת הדרך לשניים: בעלי כרטיסים ותגי כניסה ממשיכים בדרכם ישירות למתחם, ומי שאינו מחזיק כרטיס יכול לנסות את מזלו בתור הארוך שמשתרך בפארק הסמוך, וידוע יותר בשמו "הקיו" (The Queue).

אנגליה נחשבת לערש הקפיטליזם המודרני. מדינה שבה נולדו וצמחו גדולי ההגות הכלכלית בהיסטוריה, מאדם סמית (האיש שגילה לעולם את סודות "היד הנעלמה"), ועד ג'ון מיינרד קיינס, הכלכלן המשפיע ביותר במאה ה־20. אולם לצד הקפיטליזם הנוקשה והקפדני שלה – שהתחזק במיוחד בתקופתה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר – היא משמרת מסורת ארוכת שנים של התחשבות בחלשים והעניים. עקרונות הקפיטליזם שגובשו באנגליה מאפשרים למי שרוצה בכך, ויש לו מספיק נחישות וכוח התמדה, להגיע להצלחה.

ה"קיו" של ווימבלדון הוא חלק מהמסורת הזו. לא משנה מהו גילכם, מעמדכם, מינכם, צבע עורכם, גובה חשבון הבנק שלכם או השתייכותכם הלאומית. מחירי הכרטיסים הרשמיים לווימבלדון גבוהים – באתר הכרטיסים Viagogo מגיע מחיר הכניסה לשלבים המתקדמים של הטורניר בשנה הבאה לאלפי ליש"ט – אך אם חשקה נפשכם בכרטיס כניסה לשערי טורניר הדשא היוקרתי ואתם מספיק נחושים וסבלניים, תוכלו לעשות זאת.

ANDREW COULDRIDGE/רויטרס

יש לכך מחיר. בשביל לזכות בכרטיס מוזל תצטרכו להקריב כמה שעות טובות, או לפעמים ימים, של השתרכות אטית ב"קיו". אין ארוחות חינם (אבל יש מדבקה שמעידה על נחישות והקרבה – "עמדתי בגשם/בשמש בקיו של ווימבלדון").

בכל יום נמכרים באמצעות ה"קיו" כמה מאות כרטיסים לשני המגרשים המרכזיים וכמה אלפי כרטיסים למגרשים החיצוניים. המחיר מתחיל ב־56 ליש"ט לכרטיס למגרש המרכזי ביומיים הראשונים, ועולה בהדרגה ככל שמתקדם הטורניר. ביום הגמר מגיע המחיר ל־190 ליש"ט. רוב האנשים לא זוכים לכך ומסתפקים באחד מכמה אלפי כרטיסים למגרשים החיצוניים שעולים עד 25 ליש"ט.

הצגה של טניס

הכללים של ה"קיו" נוקשים. אסור לשלוח מישהו אחר שיעמוד בתור במקומך. אדם שחפץ בכרטיס כניסה חייב לעמוד פיזית ולשמור על מקומו בתור. אסור לעזוב למעט לכמה דקות של מילוי צרכים הכרחיים (אוכל, שתייה, שירותים).

ה"קיו" של ווימבלדון הוא בעצם תרבות שלמה שאופפת את המשחקים. אנשים ששוהים בפארק במשך הלילה עושים זאת בדרך כלל באוהלים וחייבים לעמוד בכללים כדי לשמור על שקט וסדר במתחם. המשחקים במגרשים החיצוניים מתחילים בדרך כלל ב־11:30. מי שמעוניין להגיע אליהם בזמן צריך להתייצב בקיו בין 4 ל־5 בבוקר. מי שרוצה כרטיס למגרשים המרכזיים יצטרך לבוא לילה אחד לפחות קודם. ישראלי בשם גדעון שפגשתי שם בשבת, 8 ביולי, התייצב בתור השכם בבוקר, בתקווה להספיק לתפוס את המשחק של דודי סלע מול גריגור דימיטרוב בסיבוב השלישי. לצערו, באותו היום התור היה ארוך יותר, והוא נכנס לשערי המתחם רק ב־12:30. למרבה האכזבה, המשחק שבו השתתף סלע כבר הסתיים, לאחר שסלע פרש ממנו בתום 60 דקות בשל פציעה, וגדעון נאלץ להסתפק במשחק אחר הצהריים של הישראלי הצעיר ישי עוליאל. בין לבין נהנה מלא מעט משחקים שהצליח לתפוס במגרשים אחרים.

אבל האכזבה של גדעון מתגמדת לעומת זו שחוו כמה מאוהדיו של פדרר, שנכנסו ראשונים לשערי ה"קיו" ביום א' בערב, 2 ביולי. הם שהו שני לילות ושני ימים באוהל בפארק שמארח את באי ה"קיו", במטרה להבטיח לעצמם כרטיס כניסה למגרש המרכזי ולמשחק הראשון של פדרר ב־4 ביולי. מה רבה היתה אכזבתם כשיריבו בסיבוב הראשון, אלכסנדר דולגופולוב, פרש מהמשחק אחרי 43 דקות. במשחק שקדם לכך על אותו מגרש פרש מרטין קליזאן מהקרב מול נובאק ג'וקוביץ' אחרי 40 דקות בלבד. כל אחד משני הפורשים, אגב, גרף לכיסו 35 אלף ליש"ט.

ככה זה בטניס. ישנם משחקים שנגמרים תוך פחות משעה וישנם כאלו שיכולים להימשך כמה שעות טובות. כזה למשל היה הקרב הדרמטי בשמינית הגמר בין ז'יל מולר לרפאל נדאל שנמשך כמעט חמש שעות. או כמו הקרב האפי בין ג'ון איסנר האמריקאי לניקולא מאהו הצרפתי בסיבוב הראשון של ווימבלדון 2010, שנמשך 11 שעות וחמש דקות ונפרש על פני שלושה ימים.

הכלל הוא לא לצפות לדבר ולברך על מה שנקרא בפניך. כך למשל קרה לזוגתי, שהצטרפה אלי ביום שבו נערך גמר הנשים. היא העדיפה לוותר על העמידה הארוכה ב"קיו" ולהיכנס למתחם רק ב-2 בצהריים. תמורת 15 דקות הליכה ו-15 ליש"ט היא זכתה לראות ממרחק של 15 מטר את "רוג'ר הראשון" מתאמן לעיני כמה עשרות צופים ברי מזל במגרש מספר 16 לקראת הגמר שהתקיים למחרת.

Oli SCARFF / AFP

שהות במתחם היא חוויה מומלצת גם למי שלא מתכוון להיכנס למגרשים המרכזיים. עבור מבקרים רבים זוהי אפשרות פשוטה וזולה לשהות במחיצתם של חובבי טניס אחרים ולספוג מעט מהאווירה המחשמלת של הטורניר. מי שבאמת אוהב טניס יוכל ליהנות גם ממשחקים מותחים אחרים שמשוחקים במגרשים החיצוניים. אני למשל, נהניתי מאוד מהדרבי הצרפתי בסיבוב השלישי במגרש 12 בין גאל מונפיס (המדורג 15 בטורניר) לאדריאן מאנארינו. המשחק הסוער ורווי המהפכים הסתיים לאחר שלוש שעות ו־30 דקות, בניצחון מפתיע של מאנארינו בחמש מערכות.

מי שרגיל לראות טניס דרך מסך הטלוויזיה יגלה שצפייה במשחק מתוך המגרש זו חוויה שונה למדי. האירוע מזכיר מחזה שמוצג על במה, כאשר הקהל הוא חלק ממנו. כללי ההתנהגות ברורים. המחזה עשוי להימשך בין שלוש לחמש מערכות במשחקי הגברים, ושתיים או שלוש מערכות במשחקי הנשים והנוער.

שיטת הניקוד במשחק גורמת לכך שהמתח עולה ככל שהמערכה הופכת לצמודה יותר ומתקרבת למשחקונים המכריעים. רעש מחיאות הכפיים וקריאות ההתפעלות של הקהל הולכים וגוברים עם כל נקודה והשיא מגיע במשחק שמתגלגל למערכה מכריעה. מאחר שאורך המשחק לא ידוע מראש, צריך להתכונן לשהות ארוכה. כניסה ויציאה מהיציע לצורך התרעננות מותרת רק בזמן ההפסקה בין המשחקונים.

בשמינית גמר הנשים נערך מפגש מרתק בין המדורגת ראשונה, אנג'ליק קרבר למוגורוסה מספרד שדורגה במקום 11. המשחק התקיים בשעות הצהריים תחת שמש אנגלית קופחת (יש דבר כזה). לא אחת קורה שאחת הגבירות החסודות ביציע מתעלפת מחום ונאלצת לקבל טיפול רפואי. במצבים כאלה המשחק מופסק לכמה דקות ואפילו השחקנים מסייעים במתן טיפול ראשוני. במהלך המשחק בין קרבר למוגורוסה התמוטט אחד מנערי הכדורים עקב החום הרב, והשופט הראשי סייע לו לצאת מהמגרש לקול מחיאות כפיים מהיציע.  

על אף שנערכתי למשחק היטב, עם 3 בקבוקי מים, כובע וקרם הגנה נאלצתי לצאת בתום המערכה השניה כדי להצטייד שוב במים ולהתקרר במקום מוצל. הספקתי לחזור בזמן למערכה השלישית כדי לראות את קרבר מודחת מהטורניר. בהמשך היום נכנסתי למשחק הגברים בין מולר לנדאל במהלך המערכה השניה. מולר כבר עלה ליתרון של 2:0 וריח של סנסציה נישא באוויר. נדאל העקשן התעשת והשווה ל-2:2. המערכה החמישית החלה אחרי שלוש שעות של משחק. כעת נוצרה התלבטות. לא בכל יום מקבלים מותחן כזה שבו אחד הטניסאים הגדולים בהסטוריה - שעשה קאמבק נפלא בעונת החימר ומועמד להגיע גם כאן עד הסוף - עומד בפני הדחה דרמטית מול יריב נחות ממנו בהרבה. האם לצאת עכשיו להתרעננות וסנדביץ' או לחכות לסוף המשחק? הרי זה טניס: המערכה האחרונה יכולה להיגמר גם תוך 20 דקות ואני אפסיד את כל ה"השקעה" המנטלית של השעתיים האחרונות. האם השלפוחית תחזיק מעמד? נשארתי כמובן.

מולר ונדאל לא התחשבו בי. המערכה האחרונה נמשכה כמעט שעתיים נוספות. נדאל שרדף כל המשחק אחרי מולר וקיבל תמיכה מאסיבית מהקהל שרד 4 נקודות משחק, עד שנשבר לבסוף במשחקון ה-28 ונוצח 15:13. חתיכת משחק.

קפיצה לאריסטוקרטיה הישנה

אי־פי

לטורניר ווימבלדון באים כמובן בעיקר כדי לראות טניס משובח. אבל הטורניר עצמו הוא חוויה שיש בה הרבה יותר מטניס. זו חגיגה גדולה ושמחה של קיץ אנגלי – עם בירות קרות, פיש אנד צ'יפס, תותים בשמנת, גביעי גלידה, כוסיות שמפניה ו־Pimm's, קוקטייל אלכוהולי צונן שנלגם בכוסות פלסטיק גבוהות. השנה זללו באי הטורניר 166 אלף צלוחיות של תותים בשמנת ולגמו 303 אלף כוסות של "פימ'ס".

ההיסטוריה של ווימבלדון נודדת 140 שנים לאחור. טניס נחשב באנגליה לספורט של האצולה והמעמדות הגבוהים. הם ראו בו משחק שמאפשר לגברים ולנשים של התקופה הוויקטוריאנית לפלרטט קצת ביניהם באוויר הפתוח. הטורניר הראשון נערך ב־1877 והשתתפו בו 22 גברים. כל אחד נאלץ לשלם דמי השתתפות של 11 שילינג. המחבטים ששימשו את המשתתפים נראו כמו נעלי שלג והכדורים נתפרו מבד פלנל בעבודת יד. במשחק הגמר הראשון, שנערך באחר הצהריים גשום וסגרירי של יום א', צפו כ־200 איש. ב־1884 נערך טורניר הנשים הראשון.

ב־2008 אירחו המתקנים של ווימבלדון את טורניר הטניס של אולימפיאדת לונדון, דבר שחזר על עצמו גם במשחקים של 2012 (באולימפיאדת לונדון הקודמת, ב־1948, טניס לא היה חלק מהתוכנית האולימפית).

ב־1922 עברו הטורניר וארגון הגג שלו (אול אינגלנד קלאב) למיקום הנוכחי ברחוב צ'רץ'. שנתיים לאחר מכן נפתח במקום המגרש המרכזי עם יציעים ל־3,250 צופים (כיום יש בו כמעט 15 אלף מקומות ישיבה). את כל הפרטים הללו ורבים אחרים, כולל תמונות מרהיבות מתחילת המאה ה־20 ותצוגות של מאות פריטים וסרטי וידאו מהטורנירים לאורך השנים, ניתן לראות במוזיאון להיסטוריה של ווימבלדון שממוקם בלב המתחם. המוזיאון פתוח לביקורים גם בכל שאר ימי השנה.

מי שאוהב טניס ייהנה גם מטורנירי הנערים והנערות שמתקיימים במגרשים החיצוניים ומתחילים בסוף השבוע הראשון. הרמה במשחקים גבוהה, והשחקנים יצריים מאוד. דמעות וצעקות הן מחזה שכיח. חלק מהמשתתפים יהפכו להיות כוכבי הטניס של השנים הבאות, ותמיד נעים לנסות לזהות אותם ראשונים.

קוד הלבוש הנוקשה בטורנירי הנערים זהה כמובן לאלו של הבוגרים – הכל לבן. במשחקי הנערות קיבלתי את הרושם שפרט לקוד הלבוש יש גם "קוד שיער": למעט משתתפות בודדות מאסיה, ודרום אירופה, כמעט כולן שם מצוידות בצמה בלונדינית מפוארת. נראה שגם במאה ה־21, ולמרות שני עשורים של שליטה מצד האחיות ונוס וסרינה וויליאמס, טניס עדיין נותר משחק של המעמדות הגבוהים, הלבנים והעשירים של צפון ומזרח אירופה.

אבל זה כנראה הולך ומשתנה. טורנירי גראנד סלאם, עם כל הכסף העצום שנשפך בהם, הם חוויה אינטרקונטיננטלית עם משתתפים וצופים מעשרות מדינות.

ביקור בווימבלדון לא יכול כמובן להיות שלם בלי ביקור בגבעת הנמן – המדשאה שמול מגרש מספר 1 שממנה ניתן לצפות במסך ענק במשחקים שבמגרשים המרכזיים. בסמוך לגבעה ממוקמת גם קופה למכירה חוזרת של כרטיסים למגרשים המרכזיים ב־10 ליש"ט בלבד. גם כאן יש תור ארוך בתחילת היום שהולך ומתקצר ככל שיום המשחקים מתקרב לסיומו. המקור למכירה החוזרת הם אנשים שקנו כרטיסים למשחקים מוקדמים במגרשים המרכזיים ועזבו את המתחם מוקדם יותר. הכסף מהמכירה החוזרת משמש את קרן הצדקה של ווימבלדון, שהיו"ר שלה היא הדוכסית מקיימברידג' (הנסיכה קייט).

גם ביום האחרון לטורניר, שבו המגרשים החיצוניים כבר ריקים, מוכנים בריטים רבים לשלם 8 ליש"ט ולעמוד שעות ארוכות בתור רק כדי לצפות במשחק הגמר מהגבעה שבתוך המתחם. כך הם חשים שגם הם חלק מההיסטוריה המפוארת של טורניר הטניס הוותיק והיוקרתי בעולם. ואם הם לא חשים כך – אז לפחות יש להם מדשאה נהדרת ואווירה נפלאה לפיקניק קיצי של יום א'.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות