הגירהמגזין TheMarker

כל הדרכים מרחיקות מרומא: לאיטלקים נמאס - והם עוזבים בהמוניהם את המולדת

נתונים שפירסם באחרונה מכון מחקר הפועל ברומא מלמדים כי מספר האיטלקים שהיגרו ממולדתם ב־2016 השתווה לשיא שנרשם בשנים הכאוטיות שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומוערך ביותר מ־250 אלף איש

.
אודי שישון
Italy Daily Life
.
אודי שישון

מה משותף לאיטליה – מהמדינות הגדולות והחשובות במערב אירופה – ולמדינות כמו סין, סוריה, הודו ואפגניסטן? לפי מחקר שערך מכון Idos e Confronti היושב ברומא, ויפורסם במלואו בסתיו, מספר האיטלקים שעזבו את מולדתם ב־2016 השתווה לשיא שנרשם בשנים הכאוטיות שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומוערך ביותר מ־250 אלף איש. בכך הפכה ארץ המגף, הידועה כיעד עיקרי להגירת פליטים מצפון אפריקה בשל מיקומה הגיאוגרפי הנוח, לאחת מעשר המדינות – לצד אלה הנזכרות לעיל – עם שיעור האזרחים העוזבים הגדול ביותר בשנה החולפת, לפי ארגון ה־OECD.

בעיני רבים באיטליה ומחוצה לה, משאל העם שנערך בדצמבר היה יכול להיות קרש הצלה אחרון למדינה המדשדשת בכל המדדים הכלכליים מול שכנותיה ביבשת. ואולם תבוסתו המוחצת של ראש הממשלה ויוזם המשאל, מתאו רנצי, סתמה את הגולל על הרפורמה המבנית שהוא הוביל לייעול המערכת הפוליטית המסורבלת במדינה.

"לאיטלקים נמאס. הם עייפים מהמערכת הקיימת ומהפוליטיקאים הכושלים", אומר המומחה לדמוגרפיה פרופ' סרג'יו דלה פרגולה, לשעבר ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. "המדינה סובלת מסטגנציה, פסימיות ודיכאון בכל היבט של החיים. יש בעיה קשה של אבטלה בקרב הצעירים, ומי שיכול – עוזב למקום אחר כדי לחפש עתיד. אחרים פשוט נוהרים לכיוונם של גורמים פופוליסטיים ומסוכנים, כמו תנועת חמשת הכוכבים של בפה גרילו, שכיום היא כבר אחת המפלגות הגדולות בפרלמנט".

כמו הכוחות הבדלניים בפוליטיקה האיטלקית שאותם הוא מבקר, גם דלה פרגולה מסמן את האיחוד האירופי כאחראי עיקרי למצבה של המדינה: "אירופה כשלה. המדיניות של הגבלת גירעון תקציבי ל־3% לא מאפשרת לאיטליה לזנק קדימה, בעוד שהיא מבקשת חריגה לגירעון של 3.3%. האיחוד לא מתחשב בעובדה שצמיחה היא הכרחית ולפעמים אף חשובה יותר מקורקטיות פיננסית. ההשוואה המתבקשת לספרד ויוון מלמדת שהן אמנם חוו משבר קשה יותר, אבל לעומת איטליה, אצלן ניכרים כבר סימנים של צמיחה מחודשת".

מאזן ההגירה באיטליה, באלפים

גל ההגירה הנוכחי מאיטליה בולט במיוחד על רקע ההתמתנות של העשורים האחרונים. לאחר מלחמת העולם השנייה עזבו את איטליה כ־290 אלף איש בשנה אולם בשנות ה־70 של המאה הקודמת נחלשה ההגירה והסתכמה בפחות מ־40 אלף עוזבים בשנה בשנות ה־90. המשבר הכלכלי ב־2008, שפגע קשות במדינה, יצר גל הגירה חדש.

כדוגמה לאוזלת ידן של הרשויות במדינה מציין דלה פרגולה את הרמה הירודה של תשתיות התחבורה בה, בוודאי בהשוואה לזו שבמדינות השכנות, וכן את מקומם המרכזי של ארגוני המאפיה במרחב הציבורי – כן, גם כיום, ב־2017 – בעיקר בחלקו הדרומי והעני של חצי האי. ויש, כמובן, בעיה קטנה נוספת שמאפיינת את איטליה: לפי מדד השחיתות של ארגון Transparency International ל־2016, איטליה מדורגת במקום ה־60 ברמת השחיתות הקיימת במגזר הציבורי שלה – שמונה מקומות אחרי נמיביה ולצד מדינות כמו סעודיה וסנגל (ישראל, לשם השוואה, מדורגת 28, ככל שהמספר גבוה יותר, המדינה מושחתת יותר).

כשני שלישים מהאיטלקים שמהגרים עוזבים למדינות מערב אירופה העשירות, ובראשן גרמניה ובריטניה. כשליש מהם פונים אל מחוץ ליבשת, בעיקר לארגנטינה, ברזיל, קנדה וארצות הברית. שלא במפתיע, עיקר העוזבים הם צעירים בעלי השכלה. כבר ב־2013 מצא Istat – הלמ"ס האיטלקית – כי לכ־35% מהעוזבים בני יותר מ־25 יש השכלה תיכונית מלאה, וכ־30% מחזיקים בתואר אקדמי. לפי אומדן זה, בשנה האחרונה סבלה המדינה מ"בריחת מוחות" של כ־75 אלף אקדמאים.

משאית נטושה בפאתי קררה, טוסקנה. רמת תשתיות ירודה
משאית נטושה בפאתי קררה, טוסקנה. צילום: ALESSANDRO BIANCHI/רויטר�

נתונים אלה לא רק מעמידים בסימן שאלה את יכולתה של איטליה לשוב ולעמוד על הרגליים, אלא גם מייצגים הפסד משמעותי של השקעה. בהתבסס על נתוני ה־OECD, מצאו חוקרי Idos כי כל מהגר בעל תעודת השכלה תיכונית יוצר למשק האיטלקי הפסד של 90 אלף יורו, וכל אקדמאי – הפסד של 170־228 אלף יורו. התמונה עגומה עוד יותר אם מביאים בחשבון ששיעור ילידי איטליה בוגרי האוניברסיטה הוא הנמוך ביותר באירופה.

הכל בראש

בראשית שנות ה-90 קרס הסדר הפוליטי הישן באיטליה עם התפרקותה של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית ההגמונית, ערב פרשיות שחיתות חמורות. היה זה האות לעלייתו של המנהיג הססגוני והשנוי במחלוקת, טייקון הנדל"ן והתקשורת סילביו ברלוסקוני, אשר גרף את רוב קולותיהם של השמרנים והדמו-נוצרים והפיח תקוה חדשה במדינה בת 60 מיליון התושבים. בפועל, ואף שנבחר לשלוש קדנציות (לא עוקבות), ברלוסקוני עשה מעט מאוד כדי לשפר את מצבה של המדינה, וב-2011 נאלץ להתפטר מראשות הממשלה כשאיטליה התקרבה לפשיטת רגל. גם הממשלות שבאו אחר כך, כולל זו של רנצי, לא הצליחו לחלץ את כלכלת המדינה מהבוץ.

סילביו ברלוסקוני. הפיח תקוות שווא
סילביו ברלוסקוני. הפיח תקוות שוואצילום: בלומברג

לייאוש המתמשך וההגירה השלילית הנגזרת ממנו, מצטרפת תופעה דמוגרפית אחרת שמחלישה עוד את חוסנה של המדינה: איטליה נמצאת במקום ה־22 בדירוג שיעור הילודה ביבשת אירופה, עם 1.37 ילדים לאישה נכון ל־2015, ושיעור צמיחת אוכלוסייה שלילי של 2.7%. "בישראל אנשים מתחתנים ועושים ילדים, ואילו באיטליה הם נשארים בבית עם אמא ואבא עד גיל 40", אומר דלה פרגולה. "זו מדינה עם פוטנציאל ומשאבים אדירים, אבל עדיין ניכרת בה שמרנות מהולה בפאטליזם, ובמובן הזה הקיפאון הוא בעיקר בראש של האנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker