פרמיית השאלטר - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
כוח לעובדים

פרמיית השאלטר

המדינה הבטיחה רפורמות שיקצצו בעלות שמעמיסים המונופולים הממשלתיים על הכיס הציבורי. בפועל, היא מעניקה לעובדי חברת החשמל ונמלי הים רשתות ביטחון שינציחו את סבסוד תנאי העסקתם המופלגים - גם אם תהיה תחרות

6תגובות

ביוני האחרון נפל דבר בישראל. לראשונה הודתה המדינה, בליווי מסמכים ונתונים, כי במשך עשרות שנים היא העניקה עדיפות כלכלית משמעותית לקבוצה מצומצמת של עובדים בשירות הציבורי. עדיפות זאת הפלתה לטובה 12 אלף עובדים על חשבון יתר העובדים במשק, באמצעות הטבות שכר ייחודיות, ואף חסינות מפני הליכי אכיפה.

כל הטוב הזה, רמזה המדינה, הובטח לעובדים המסוימים לא בגלל שמגיע להם – אלא בגלל שיכלו להרשות לעצמם לדרוש ולקבל את מבוקשם מממשלות ישראל. כך, בעתירה שהגישה מדינת ישראל לבג"ץ נגד שביתת עובדי חברת החשמל, חשפה הפרקליטות על מה משלם הציבור הישראלי מכיסו, מדי שנה, כמעט 5 מיליארד שקל – גם בשנים שבהן ניצבה החברה הממשלתית על סף קריסה פיננסית, ולא העזה לקזז שקל מההטבות לעובדיה.

תומר אפלבאום

חגיגת ההטבות בחברת החשמל לא נעצרה ולו לרגע גם כשהמשק התמודד בשנים 2011־2012 עם משבר הגז הטבעי, כשהציבור נדרש אז לשאת בזינוק של 30% בתעריף החשמל, וכשמפעלי התעשייה נאנקו תחת נטל הוצאות האנרגיה המתייקרות ושלחו הביתה עובדים מוחלשים שלא זכאים לחשמל חינם.

9,000 עובדי המונופול הממשלתי שזכו כבר לקביעות – בהם גם אלפים מיותרים ומחוסרי תעסוקה של ממש – המשיכו להשתכר בממוצע כ־30 אלף שקל בחודש (פי שניים מהממוצע בשירות הציבורי), המשיכו ליהנות מכפל פיצויי פרישה וממשכורות 13 ו־14 בסך של 176 מיליון שקל בשנה, המשיכו להתקדם בסולם דרגות שכר אוטומטי, וכמובן שנהנו מחשמל חינם בשווי של 121 מיליון שקל. הכל בסבסוד ציבור צרכני החשמל בישראל – שמימן גם תוספות שכר אסורות שלא נאכפות כיום, בהמתנה לאור ירוק פוליטי.

"עובדי חברת החשמל אינם עובדים חלשים או מוחלשים – רחוק מזה", הדהימה פרקליטות המדינה בנייר שהגישה לבג"ץ. כשנדרשה להסביר כיצד ממשיכים עובדי מונופול החשמל ליהנות משלל ההטבות גם לאחר ששוק ייצור החשמל נפתח לתחרות, ולאחר ש־30% מהחשמל כבר מיוצר בתחנות כוח פרטיות, חשפה המדינה את הסוד השני במשק: "האמירה שמדובר בעובדים מהחזקים במשק מגובה בתשתית הסכמית המגנה עליהם מפני כל פגיעה בתנאי עבודתם", הסבירה הפרקליטות. כלומר, המדינה אולי מבטיחה לציבור רפורמה שתביא להתייעלות, פירוק הסיאוב והוזלת עלויות – אך כל ההבטחות לא נוגעות לאלפי עובדים יקרים שחוסים כיום תחת ההסכם הקיבוצי בחברת החשמל.

מספר המשתכרים יותר מ– 35 אלף שקל בחודש בחברת החשמל )ברוטו(, ב– 2015

עובדי חברת החשמל דאגו לכריות ביטחון שיבטיחו את המשך היניקה המופרזת שלהם מכיסי הציבור גם בעתות מצוקה. כך, גם בעידן של תחרות לא ניתן יהיה לפטר עובד בחברה, בשום עילה, אלא בהסכמת ועד העובדים; כך הכסף לפנסיה התקציבית ימשיך לזרום במאות מיליוני שקלים בשנה, גם אם אין תזרים שוטף שיממן זאת; וכך גם המימון של הטבת החשמל חינם לאחר פרישת העובדים לגמלאות – יובטח עבורם כבר כעת, באמצעות הפקדת כספים בחשבון נאמנות נפרד.

הציבור שילם עד כה את פרמיית התלות שלו במונופול תשתית חיוני – והוא ימשיך לממן אותו גם בעידן של תחרות.

איזו בשורה צרכנית ניתן להביא לציבור אם חברה שכוח הייצור שלה קטן והכנסותיה מידלדלות – מחויבת לשלם מדי שנה 2־1 מיליארד שקל מיותרים על שכר? מה הטעם ברפורמה מבנית מרחיקת לכת, אם היא כרוכה בתשלום "שוחד" של 6־7 מיליארד שקל לעובדים, בעבור הסכמתם לוותר על רשת הביטחון שהובטחה להם – ובלי לציין שרשת הביטחון מעניקה עמדת מיקוח מעולה גם עבור ריכוך השינוי המבני שתכננה המדינה?

 

ההתקפלות היקרה של כ"ץ

מה קורה אם נוצרה פירצה? כלומר, מה עושים אם במונופול ממשלתי מסוים אירעה "תקלה" והתחרות שמתכננת הממשלה תביא להתייעלות גם במבנה כוח האדם והשכר? הנה, ב־2005 קנתה ממשלת ישראל מעובדי נמלי הים את הזכות לגייס עובדי דור ב'. בתמורה להטבות בסכום של 1.5 מיליארד שקל מכספי ציבור, הסכימו ועדי חיפה ואשדוד, ששולטים בתנועה של 97% מסחר החוץ של ישראל, להנפיק בעתיד חלק ממניות חברות הנמלים – ולהפריטן בהליך מדורג שיארך 15 שנה. זאת, תוך הסכמה כי העובדים שיגויסו עד אז לנמלים לא יזכו לקביעות ולתנאי העסקה זהים.

כצפוי, כשהגיע רגע האמת, הסכם ההנפקה/הפרטה לא כובד, למעט בנמל אילת, ורוב הכסף הציבורי ששולם ירד לטמיון. שר התחבורה, ישראל כ"ץ, שינה כיוון ובמקום לשלם לעובדים פעם שנייה, בעבור תחרות מוגבלת ממילא – הוא החליט לקדם תחרות פנים־ענפית ולהקים שני נמלים פרטיים, בחיפה ובאשדוד, שיתחרו בנמלים הממשלתיים הוותיקים – מבלי לשלם לעובדיהם מאום.

אך מה יהיה על עובדי הנמלים הממשלתיים אם מתחריהם יהיו טובים יותר, מהירים וזולים יותר? כיצד יוכלו לשמור על שכר הפרמיות המנופח שלהם? כיצד יוכלו המנופאים לעבוד רק 4.5 שעות ביום, וכיצד יוכל הוועד לדרוש תוספת שכר עבור הטמעת תוכנת מחשב חדשה, או להשבית את הנמל לרגל בר מצווה? הרי בעידן של תחרות לא יוכלו עוד חברות נמלי חיפה ואשדוד לשלם שכר בסכום של מיליארד שקל בשנה – שהם כמחצית מהכנסות הנמלים כיום.

הפער בין שכר העובדים בחברת החשמל לכלל המשק

התשובה מסתתרת בכריות הביטחון של חברת החשמל. ואכן, תוך זמן קצר הועלתה על נס דרישת עובדי דור ב' בנמלים – שמספרם כיום כבר זהה למספר עובדי דור א' – להשוואת תנאים. זאת, על מנת להבטיח להם "כיפת ברזל" ציבורית מפני השלכות התחרות על שכרם ועל תנאי העסקתם.

חשוב להדגיש כי כל עובד זכאי לפיצוי בגין פגיעה בתנאי העסקתו – אך אין בכך להצדיק המשך סבסוד ציבורי של דרגות שכר לא ריאליות, דווקא בענף הנמלים, ובאופן ששולל מהתחרות את היכולת לתרום. שהרי לשם מה יוצאים לרפורמות?

"לא ניתן התחייבות למי שלא יעבוד, ולא נעודד בטלה", שלל השר כ"ץ את הרעיון באפריל 2016. "לא נשלם כסף לעובד מיותר, שהרי זו אחת התופעות שהרפורמה מבקשת לעקור", הסביר אז את ההיגיון הכלכלי שמונע תמריצים לתחרות. ואולם הצהרות ומציאות פוליטית לחוד.

ההתחייבות הפומבית של כ"ץ לא החזיקה מעמד חצי שנה, ולפני כחודש, בדיוק בעת שהמדינה הציגה בפני בג"ץ את משמעות רשת הביטחון שפרשה בפני עובדי מונופול החשמל – נכנע כ"ץ לדרישת ועדי הנמלים ונתן אור ירוק לרשת ביטחון גם להם.

באופן חד צדדי, ללא קבלת תמורה, תוך עקיפת הדרגים המקצועיים, וללא בירור מעמיק של השלכות רוחב כלכליות, הבטיח כ"ץ חסינות מפיטורים ל־15 שנה ל־1,250 עובדי דור ב' בנמלים – וגם למאות עובדים ארעיים נוספים (שכלל לא זכאים למעמד של קביעות).

כך, אף שכבר כיום קורסים הנמלים, ובייחוד נמל חיפה, תחת נטל כבד של הוצאות שכר – הם לא יוכלו להפריש עובדים מיותרים עם פתיחת התחרות מול הנמלים החדשים, ויחויבו להמשיך להעסיק את כוח האדם המנופח גם אם לא יוכלו להרשות זאת לעצמם בעתיד מבחינה פיננסית.

בחינה שנערכה לפני כשנה במשרד האוצר, במטרה לאמוד את העלות של פרישת רשת ביטחון גורפת כזאת – העלתה כי העלות העודפת לקופה הציבורית כתוצאה מהעסקת כוח אדם מיותר, או כתוצאה מפיטורי עובדים שזכו לחסינות – ללא הבטחה להתייעלות עמוקה מוקדמת – תסתכם בתרחישים מסוימים ב־2 מיליארד שקל.

ואל מי יפנו חברות הנמלים כשייקלעו לגירעון? נו, התשובה ברורה מאליה. מי שנשאו עד היום בפרמיית השאלטר של ועדי העובדים – הם אלה שימשיכו לסבסד אותם גם בעידן המיוחל של התחרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם