ומה יקרה אם ב־2050 הממשלה העולמית תקח מסים מגוגל כדי לספק הכנסה בסיסית לכולם? || יובל נח הררי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ומה יקרה אם ב־2050 הממשלה העולמית תקח מסים מגוגל כדי לספק הכנסה בסיסית לכולם? || יובל נח הררי

בינה מלאכותית תגרום לרבים לאבד את עבודתם, אבל תשלום קבוע למי שאינם עובדים לא ימנע את פער המעמדות האדיר הצפוי במחצית המאה, אלא יחריף אותו

19תגובות

ככל שלמידה חישובית ורובוטיקה ישתפרו בעשורים הבאים, מאות מיליוני עבודות צפויות להיעלם ולשבש את האופן שבו פועלות רשתות כלכלה וסחר בכל העולם. המהפכה התעשייתית יצרה את מעמד העובדים העירוני, והרבה מההיסטוריה החברתית והפוליטית של המאה ה־20 סבבה סביב הבעיות שנוצרו יחד עמו. באופן דומה, מהפכת הבינה המלאכותית עלולה ליצור "מעמד לא־עובדים", שהתקוות והפחדים שלו יעצבו את המאה ה־21.

המודלים החברתיים והכלכליים שירשנו מהמאות הקודמות אינם מתאימים לעידן החדש. למשל, הסוציאליזם הניח שמעמד הפועלים חיוני לכלכלה, והוגים סוציאליסטים ניסו ללמד את הפרולטריון כיצד לתרגם את כוחו הכלכלי העצום לכוח פוליטי. רעיונות כאלה עלולים להיהפך לבלתי רלוונטיים בעשורים הקרובים, ככל שההמונים יאבדו את ערכם הכלכלי.

אכן, יש שייטענו כי הברקזיט וניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית מעידים שכיוון ההתקדמות הוא למעשה הפוך. ב־2016, בריטים ואמריקאים רבים שאיבדו את היעילות הכלכלית שלהם, אבל שמרו על כוח פוליטי מסוים, השתמשו בקלפי כדי להתקומם – לפני שיהיה מאוחר מדי. הם לא התקוממו נגד האליטה הכלכלית שמנצלת אותם, אלא נגד אליטה כלכלית שכבר אינה זקוקה להם יותר. מפחיד הרבה יותר להיות מיותר מאשר להיות מנוצל.

נאס"א/גוגל

כדי להתמודד עם שינויים טכנולוגיים וכלכליים חסרי תקדים שכאלה, כנראה שנצטרך מודלים חדשים לחלוטין. מודל שכזה, הזוכה לאחרונה להתעניינות גוברת ולפופולריות, הוא מודל ההכנסה הבסיסית האוניברסלית (UBI). מודל זה מציע שמוסדות מסוימים – בעיקר ממשלות – יטילו מסים על המיליארדרים ועל התאגידים ששולטים באלגוריתמים וברובוטים, וישתמשו בכסף כדי לספק לכל אדם משכורת שתספיק לצרכיו הבסיסיים. התקווה היא שההכנסה הבסיסית תגן על העניים מפני אובדן עבודה ושיבושים כלכליים, ותגן על העשירים מפני זעם ההמון.

לא כולם מסכימים להנחה שהכנסה בסיסית אוניברסלית תהיה הכרחית. חששות כי אוטומציה תגרום לאבטלה רחבת היקף נשמעו כבר במאה ה־19, ועד כה לא התממשו; במאה ה־20, על כל עבודה שנגנזה לטובת טרקטור או מחשב, נוצרה לפחות אחת חדשה; ובמאה ה־21, האוטומציה גרמה עד כה רק לאובדן משרות מתון. עם זאת, יש סיבות טובות לחשוב שהפעם פני הדברים יהיו שונים, ושלמידה חישובית תשנה את כללי המשחק. המומחים שזועקים "אובדן עבודות!" קצת מזכירים את הנער שקרא "זאב, זאב" – בסופו של דבר, הזאב באמת הגיע.

המובטלים החדשים

ד"ר יובל נוח הררי
אילייה מלניקוב

לבני אדם יש באופן בסיסי שני סוגי כישורים – פיזיים וקוגניטיביים. בעבר, מכונות התחרו בבני אדם בעיקר במשימות פיזיות שלא דרשו ניסיון, ולבני האדם תמיד היה יתרון קוגניטיבי אדיר על פני המכונות. לכן, כשעבודות ידניות בחקלאות ובייצור עברו אוטומציה, נוצרו משרות חדשות בתחום השירותים שדרשו את כוח החשיבה שהיה רק ברשותם של בני אדם. כיום, בינה מלאכותית מתחילה להציג ביצועים טובים מאלה של בני האדם, ביותר ויותר כישורים קוגניטיביים, ואיננו מכירים שדה פעולה שלישי שבו יתרונם של בני האדם מובטח.

עבודות חדשות לבני אדם ייווצרו בוודאי במאה ה־21 – בין אם מדובר בהנדסת תוכנה או בלימודי יוגה. אולם הן ידרשו מומחיות גבוהה ויצירתיות, ולכן לא יפתרו את בעיות העובדים המובטלים והבלתי מיומנים.

במהלך גלים קודמים של אוטומציה, אנשים בדרך כלל יכלו לעבור מעבודה אחת שלא דורשת מיומנות לאחרת. ב־1920, עובד בחקלאות שפוטר בגלל מיכון, יכול היה למצוא עבודה חדשה במפעל המייצר טרקטורים. ב־1980, פועל שפוטר ממפעל יכול היה להתחיל לעבוד כקופאי בסופרמרקט. שינויים תעסוקתיים כאלה היו אפשריים מאחר שהמעבר מהחווה למפעל ומהמפעל לסופרמרקט דרש רק הכשרה מוגבלת בהיקפה.

אבל ב־2040, קופאי או עובד טקסטיל שיאבד את עבודתו למכונה בעלת בינה מלאכותית, לא יוכל לעבור בקלות למשרה אחרת כמהנדס תוכנה או כמורה ליוגה. לא יהיו לו הכישורים הדרושים. התומכים במודל ההכנסה הבסיסית האוניברסלית מקווים לפתור את הבעיה הזו. כשהם חופשיים מבעיות כלכליות, המובטלים יוכלו לשכוח מעבודה ולהקדיש את עצמם למשפחותיהם, לתחביביהם ולפעילות למען הקהילה, ולמצוא משמעות בספורט, אמנות, דת או מדיטציה.

עם זאת, הנוסחה של הכנסה בסיסית אוניברסלית סובלת מכמה בעיות. ובעיקר, לא ברור למה הכוונה ב"אוניברסלית" ו"בסיסית".

כשאנשים מדברים על הכנסה בסיסית אוניברסלית הם בדרך כלל מתכוונים להכנסה בסיסית לאומית. כך למשל, גם אילון מאסק וגם נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה דיברו על הצורך לשקול תוכניות שונות של חלוקת הכנסה בסיסית. אבל כשמאסק אמר כי "יש סיכוי טוב שבסופו של דבר ניישם הכנסה בסיסית אוניברסלית... בגלל האוטומציה", וכשאובמה אמר "האם הכנסה אוניברסלית היא המודל הנכון... את הדיון הזה אנחנו ננהל בעשר או ב־20 שנה הקרובות", לא ברור למי התכוונו ב"אנחנו". לעם האמריקאי? למין האנושי?

עד כה, כל היוזמות בתחום היו לאומיות או מוניציפליות. בינואר, פינלנד התחילה בניסוי בן שנתיים שבו 2,000 מובטלים מקבלים 540 יורו לחודש – בין אם הם מוצאים עבודה ובין אם לא (ראו עמ' 78). פרויקטים דומים ייושמו בכמה ערים באונטריו, בהולנד ובליבורנו שבאיטליה. בשנה שעברה ערכה שווייץ משאל עם על מיסוד תוכנית הכנסה אוניברסלית, אבל הבוחרים דחו את ההצעה.

בארצות הברית, חבר בית הנבחרים רוק קאהנה, דמוקרט מקליפורניה, מציע להרחיב מאוד את תוכנית Earned Income Tax Credit, שמעלה את ההכנסה של אמריקאים עניים, בטריליון דולר. אף שתוכנית זו אינה מבטיחה משכורת למובטלים, היא נראית כצעד ראשון לכיוון מיסוד הכנסה בסיסית אוניברסלית.

הבעיה עם תוכניות לאומיות ומוניציפליות כאלה היא שהקורבנות העיקריים של האוטומציה אינם חיים בפינלנד, באמסטרדם או בארצות הברית. הגלובליזציה הפכה אנשים במדינה אחת לתלויים בשווקים של מדינות אחרות, אבל האוטומציה עלולה לפרום חלקים גדולים מרשת הסחר העולמי – עם תוצאות הרסניות לחוליות החלשות ביותר בשרשרת.

במאה ה־20, מדינות מתפתחות התקדמו מבחינה כלכלית בעיקר בזכות יצוא חומרי גלם או מאחר שמכרו את העבודה הזולה של הפועלים ואנשי השירותים שלהן. כיום, מיליונים בבנגלדש מתפרנסים מייצור חולצות שנמכרות בארצות הברית, ואנשים בבנגלור שבהודו מתפרנסים מלענות לתלונותיהם של לקוחות אמריקאים. עם עליית קרנם של בינה מלאכותית, רובוטים ומדפסות תלת־ממד, עבודה זולה תאבד מחשיבותה, וייתכן שיירד גם הביקוש לחומרי גלם. במקום לייצר חולצה בדאקה ולשלוח אותה כל הדרך לניו יורק, נוכל לרכוש מאמזון את הקוד של החולצה ברשת ולהדפיס אותה במנהטן. חנויות זארה ופראדה יוכלו להיות מוחלפות על ידי מרכזי הדפסה בתלת־ממד, וחלק מהאנשים יחזיקו מדפסות כאלה בבית.

במקביל, במקום להתקשר לשירות לקוחות בבנגלור כדי להתלונן על המדפסת, תוכלו לדבר עם נציג וירטואלי מבוסס בינה מלאכותית בענן של גוגל. למובטלים החדשים – פועלים ומוקדנים בשירותי לקוחות – אין את החינוך הדרוש כדי להפוך למעצבים של חולצות אופנתיות או כתיבת קוד לתוכנה. כיצד הם ישרדו?

לפי התרחיש הזה, ההכנסות שזרמו קודם לכן לדרום אסיה ימלאו כעת את קופותיהן של כמה ענקיות טכנולוגיה בקליפורניה – מה שיטיל מעמסה כבדה על הכלכלות המתפתחות. המצביעים האמריקאים יסכימו כפי הנראה כי את כספי המסים שמשלמות אמזון ואלפבית יש להפנות לתשלום למובטלים של מכרות הפחם בפנסילבניה ולנהגי מוניות חסרי עבודה בניו יורק, אך האם מישהו חושב שהמצביעים האמריקאים יסכימו שחלק מהמסים יישלחו לבנגלדש כדי לספק את צורכיהם הבסיסיים של המוני המובטלים שם?

קושי גדול אחר הוא שאין הגדרה ברורה לצרכים "בסיסיים". מנקודת מבט ביולוגית לחלוטין, הדבר היחיד שהומו־סאפיינס צריך כדי לשרוד הוא כ־2,500 קלוריות של מזון מדי יום. מעבר לקו העוני הביולוגי הזה, כל תרבות בהיסטוריה מגדירה צרכים בסיסיים נוספים, שמשתנים עם הזמן. באירופה של ימי הביניים, הגישה לשירותי הכנסייה נתפשה כחשובה יותר ממזון, מאחר שהיא דאגה לנשמתך הנצחית ולא לגופך הארעי. באירופה כיום, חינוך טוב ושירותים רפואיים נחשבים צרכים אנושיים בסיסיים, ויש הטוענים כי אפילו גישה לאינטרנט היא חיונית בימינו לכל איש, אישה וילד.

אז אם ב־2050 הממשלה העולמית המאוחדת תסכים למסות את גוגל, אמזון, ביידו וטנסנט, כדי לספק הכנסה בסיסית לכל בן אנוש בכדור הארץ – מדאקה ועד דטרויט – כיצד היא תגדיר "בסיסי"?

למשל, האם הכנסה בסיסית אוניברסלית כוללת חינוך? ואם כן, מה הוא יכלול: קרוא וכתוב בלבד, או גם כתיבת תוכנה? רק שש שנים של בית ספר יסודי – או את כל הדרך לדוקטורט?

ומה לגבי בריאות? אם עד 2050 פיתוחים רפואיים יאפשרו להאט את תהליכי ההזדקנות ויאריכו באופן משמעותי את תוחלת החיים, האם הטיפולים החדשים יהיו נגישים לכל 10 מיליארד בני האדם שעל כדור הארץ, או רק לכמה מיליארדרים? אם ביו־טכנולוגיה מאפשרת להורים "לשדרג" את הילדים שלהם, האם זה ייחשב צורך אנושי בסיסי – או שנראה את המין האנושי מתפצל לקאסטות ביולוגיות שונות, כאשר העשירים ביותר נהנים מיכולות שעולות באופן ניכר על אלה של ההומו־סאפיינס העניים?

אושר יחסי

לא משנה כיצד תבחרו להגדיר צרכים אנושיים בסיסיים. ברגע שבו סיפקתם אותם לכולם, ובחינם, הם יתקבלו כמובנים מאליהם, ואז יריבות חברתית עזה ומאבקים פוליטיים יתמקדו במותרות – אולי במכוניות אוטונומיות יוקרתיות, ואולי בגישה לפארקים של מציאות מדומה, או בגופים משופרים באמצעות ביו־הנדסה. אבל אם להמונים המובטלים לא יהיו נכסים כלכליים, קשה לראות כיצד הם אי־פעם יוכלו להחזיק בבעלותם מותרות כאלה. כתוצאה מכך, הפער בין העשירים (למשל, מנהלי טנסנט או בעלי מניות של גוגל) לעניים (אלה התלויים בהכנסה הבסיסית האוניברסלית) עלול להפוך עצום ופחות גמיש מאי־פעם.

ולכן, אפילו אם הכנסה בסיסית אוניברסלית משמעה שאנשים עניים ב־2050 ייהנו מטיפול רפואי וחינוך משופרים לעומת היום, הם עלולים להרגיש כי המערכת נוטה נגדם, שהממשלה משרתת רק את העשירים ביותר, ושהעתיד יהיה גרוע יותר עבורם ועבור ילדיהם.

אנשים נוהגים להשוות את עצמם לאלה שהם כיום יותר בני מזל ולא למזל הרע של אבותיהם הקדמונים. אם ב־2017 תאמרו לאמריקאית משכונת עוני בדטרויט כי יש לה גישה לשירותי בריאות משופרים מאוד לעומת הסבתא־רבתא שלה, בתקופה שלפני האנטיביוטיקה, סביר להניח שזה לא מאוד יעודד אותה. ואכן, אמירה כזו תישמע זחוחה ומתנשאת. "למה שאשווה את עצמי לאיכרה מהמאה ה־19?", היא עשויה לומר. "אני רוצה לחיות כמו האנשים העשירים בטלוויזיה, או לפחות כמו אלה בפרברים העשירים".

באופן דומה, אם ב־2050 תאמרו לבני המעמד שכבר אין בו צורך בשוק העבודה, כי הם נהנים משירותי בריאות משופרים לעומת 2017, זו תהיה נחמה פורתא עבורם, משום שהם ישוו את עצמם לסופר־אנושיים המשודרגים ששולטים בעולם.

מערכות תקשורת מודרניות הופכות השוואות כאלה לכמעט בלתי נמנעות. איש שגר בכפר קטן לפני 5,000 שנה בחן את עצמו מול 50 הגברים האחרים בכפר. יחסית אליהם, הוא כנראה נראה לא רע בכלל. כיום, גבר שחי בכפר קטן משווה את עצמו ל־50 הגברים היפים ביותר על פני כדור הארץ, שאותם הוא רואה מדי יום על מסכי הטלוויזיה ושלטי החוצות. איש הכפר המודרני שלנו עלול להיות הרבה פחות מרוצה מהמראה שלו. האם ההכנסה אוניברסלית בסיסית תכלול ניתוח פלסטי לכולם?

ההומו־סאפיינס אינו בנוי לשביעות רצון. האושר האנושי תלוי פחות בתנאים אובייקטיביים ויותר בציפיות שלנו. ציפיות, עם זאת, נוטות ליישר קו עם תנאים, כולל התנאים של אנשים אחרים. כאשר דברים משתפרים, הציפיות מתנפחות, וכתוצאה מכך אפילו שיפור דרמטי בתנאי המחיה עלול להשאיר אותנו בלתי מרוצים כמו מקודם.

אם הכנסה בסיסית אוניברסלית אמורה לשפר את התנאים האובייקטיביים של האדם הממוצע ב־2015, יש לה סיכוי טוב להצליח. אבל אם היא נועדה להפוך אנשים למרוצים יותר באופן סובייקטיבי ממצבם, היא ככל הנראה תיכשל.

 

תרגום: קורין דגני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#