מהמעיין לצרכן - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מסחור מים

מהמעיין לצרכן

מה קורה כאשר חברה גלובלית רוכשת את זכויות השימוש במאגר מים, והופכת משאב ציבורי למוצר מסחרי?

תגובות

האם גישה למים היא זכות בסיסית, ולכן יש לאפשר לכל אדם גישה למים ושימוש בהם ללא הגבלה, או שמים הם דווקא מוצר במחסור שיש למסחר אותו ולתת לשוק לקבוע את תפוצתו, מכירתו ומחירו? לשאלה זו נשמעו בעשור האחרון שתי תשובות מנוגדות. הראשונה שבהן ניתנה בדיוק לפני שבע שנים, ביולי 2010, אז הכריזה העצרת הכללית של האו"ם כי מים מהווים זכות יסודית. הכרזת האו"ם קראה לכל המדינות ולארגונים בינלאומיים לדאוג לאמצעים הכלכליים הדרושים כדי לקיים בפועל זכות זו, ולאפשר לכל אדם תחת אחריותם לממשה כך שתהיה לו גישה למים נקיים, בטוחים ובריאים.

תשובה הפוכה ונחרצת לא פחות ניסח ב־2013 יו"ר ענקית המזון נסטלה, פיטר ברבק, שטען כי יש להפריט את שוק המים ולתת לשוק לקבוע את מחירם. לאחר שאמירה זו ספגה ביקורת רבה ועוררה סערה, הבינה נסטלה שעליה לספק הסברים, וברבק נשלח לחזית וקיים ראיונות רבים שבהם ניסה לעשות זאת. כך לדוגמה, בפוסט באתר החברה מסביר ברבק כי לכולם צריכה להיות זכות בסיסית ל־25 ליטר של מים ביום, אך טוען שאין זכות זו מתירה לכל אדם לעשות שימוש בזבזני, כמו למשל מילוי בריכה או שטיפת מכונית. יש די מים לכולם, כתב ברבק בפוסט, אך המים אינם מחולקים ביעילות ואינם מנוהלים היטב, ולכן נגרם בזבוז. ברבק אמנם לא אמר זאת במפורש, אך משמעות דבריו היתה שרק חברות כמו נסטלה, על מערכי הייצור וההפצה שלהן והיכולת להגיע לכל קיוסק בעולם, מסוגלות לספק מים במקומות שבהם יש מחסור, ובעצם למלא את הזכות הבסיסית למים. כך מבקשת החברה לשכנע שפעולתה לא באמת מפרה את הזכות הטבעית של האדם למים, אלא דווקא עושה מה שהטבע לא יכול – לספק מים לכולם.

Bottled Life

תופעת מסחור המים ומערכות היחסים שנוצרות בעקבותיה בין חברות הבקבוק לבין המדינות שבהן נמצאים מאגרי המים ותושביהן, עומדת במרכז סרטו של העיתונאי השווייצרי רס גרינגר, Bottled life ("חיים בבקבוק"), משנת 2011. בסרט בחן גרינגר בין השאר את פעילותה העולמית של נסטלה בתחום המים, תוך שהוא מתמקד באיזורים שונים בעולם, ובין היתר בלאהור, בירת מחוז פאנג'אב שבפקיסטן. בעיר זו, שבה מתגוררים מיליוני אנשים, נהפכה נסטלה לספקית העיקרית של מי שתייה בריאים. גרינגר מגולל את השתלשלות האירועים שהובילה לכך: תחילה העניקה המדינה לנסטלה זכויות על מאגרי מים שמחוץ לעיר כדי לפתור את בעיית המחסור במים. נסטלה החלה לשאוב את המים המקומיים ולספקם לתושבים כמוצר צריכה, תחת שם המותג Pure Life. ואולם המסחור עצמו יצר בעיות נוספות: מאגרי המים שאינם בשליטת נסטלה הידלדלו גם הם, בעקבות שאיבת יתר, ועם הזמן כמעט לא ניתן היה להשיג מים בריאים אחרים בכל רחבי העיר. כך, מים מאזורים כפריים עניים נמכרו לתושבי הערים, בעוד שלתושבי הכפרים לא נותרו מים חופשיים כפי שהיה לפני כן.

נסטלה, שלא שיתפה פעולה עם יוצרי הסרט, מתכחשת להאשמות המפורטות בו וטוענת באתרה שדווקא פעילותה היא זו שעוזרת לכפריים באזור לחלץ מים נקיים מהאדמה.

מסחור המים הציבוריים במקומות כמו לאהור, שם הרשויות מלכתחילה לא טיפלו כראוי במערכת המים הציבורית, משפיעה גם על ממשלות במקומות אחרים, והן ממשיכות להזניח את המוצר הציבורי עד כדי ויתור מוחלט – או חוסר יכולת ותקציב – להקים מערך מים שיתחרה במוצר המסחרי. התוצאה היא הפרטה ומסחור מלא של מאגרי המים ושל שרשרת האספקה של המים לשתייה.

Emilio Morenatti/אי־פי

אפשר אמנם להאשים את הממשלות בעולם העני – פקיסטן או מדינות אפריקה – בכך שהן מושחתות, חלשות או חסרות תקציבים, ולכן נכנעות לחברות הענק. ואולם, תופעה דומה מתרחשת גם בעולם המתקדם. כך קרה למשל בקליפורניה, שעוברת בשנים האחרונות בצורת לא קלה, עד כדי כך שהרשויות מקציבות מים לתושבים. בה בעת, חברות המים הפועלות בה נהנות מגישה למאגרים פרטיים ומשימוש חופשי בהם. יתר על כן, בשנים האחרונות התברר גם כי נסטלה שאבה בקליפורניה מים ללא אישור בתוקף וללא כל פיקוח ובקרה. מקרה נוסף התרחש בקנדה. תושביה של עיירה באזור טורונטו התעוררו יום אחד ב־2016 וגילו שנסטלה קנתה מעיין שתוכנן לשמש עתודה לתושבי העיר הגדלה והולכת. תושבי העיר פתחו במחאה ובחרם על נסטלה תחת הכותרת "לעצור את מסחור צורכי החיים". בעקבות זאת הצהירה קטלין ווין, מושלת אונטריו שבתחומה נמצא המעיין, שהממשל שלה יבחן דרכים להעניק עדיפות לצרכים המקומיים על פני הצרכים המסחריים בתחום משק המים.

 

על זכויות טבעיות וזכויות אחרות

סוגיית המים מחריפה את הדיון בשאלה יסודית הנוגעת לזכויות של הפרט ושל הכלל: האם גישה למים היא זכות יסודית של הפרט? ואם כן, האם זכות זו כוללת גם את הזכות להשתמש במים לכל מטרה שהיא – כמו למשל שטיפת מכוניות? והנה שאלה נוספת: כיוון שמים הם משאב במחסור, ולכן יש לקבוע להם מחיר – מי זכאי לקבוע את המחיר הזה? האם זו המדינה, שאמורה לטפל בשרשרת אספקת המים מהמקורות ועד לברז, או שאולי יהיה נכון יותר לתת לחברות מסחריות לקבוע את מחיר המים שהן מספקות בהתאם לשיקולי עלות ורווח?

יהיה נכון לומר שגם אם איש אינו מפקפק בזכות הגישה למים, השאלה היא מה ראוי לעשות ביחס לזכות זו. האם עלינו להמתין לכך שהמדינות יפעלו כדי למלא זכויות אלו ברוח הצהרת האו"ם, או שפיטר ברבק אכן צודק בטענתו שרק השוק יכול למלא זכות זו?

לעתים קרובות ממשלות מואשמות בכניעה לתכתיבים של חברות גלובליות ובהפקרת זכויות התושבים לאינטרסים המסחריים שלהן. ההאשמות הן לא פעם מופרזות, אך הן אינן חסרות בסיס, בעיקר בכל הקשור לחברות החולשות על משאבי טבע, כגון נפט, גז ומים. אם נביא בחשבון שבעשרות השנים האחרונות נטייתן של מדינות רבות היא לצמצם עוד ועוד את מעורבותן בעסקים ובכלכלה, ולהותיר לעצמן את תפקיד המארגנות של המסגרת החוקית שבתוכה פועלים השחקנים השונים בזירה העסקית, יתברר מדוע הן גם נסוגות ממילוי חובתן לנוכח זכויות התושבים.

Kevin Van Paassen / Bloomberg

לתהליך זה יש שני צדדים. מצד אחד, המדינה מפריטה את שירותיה ונכסיה לטובת גורמים בשוק, תוך כדי שהיא שולחת את הפרט לרכוש את השירותים בשוק. כשחברה כמו נסטלה קונה חברת מים או זכויות שימוש במעיין (לטענת החברה, היא משתמשת רק ב־0.003% ממקורות המים לשתייה בעולם), היא בעצם רוכשת זכויות קנייניות על משאב טבעי, ומעתה רק לה מותר לשאוב, לבקבק ולהפיץ את המים לשוק לפי רצונה. ההנחה הליברלית אומרת שרצון האזרחים במים ורצונות הפירמות לרווח מתוך הקניין ייפגשו בשווקים וימקסמו תועלות לכל הצדדים – אלה יקבלו מים ואלו יקבלו רווח.

עם זאת, הזכויות של הפרט למים, שבעבר היו זכויות אזרחיות, נהפכות בתהליך זה לזכויות קנייניות, ומתוך כך, כל דבר שבני אדם צריכים או רוצים נהפך לעניין של יכולת כספית. זאת, מתוך הנחה שמערכת השוק והמחירים היא הדרך הטובה ביותר להסדיר את היחסים האנושיים ואת הנגישות של בני אדם לאמצעים הדרושים לקיומם כמו גם למותרות – וגם למים נקיים החיוניים לחיים. בהתאם, משתנה גם הזירה הרלוונטית למילוי הצורך הבסיסי למים – מעתה אין זו המדינה שמחויבת לאזרחיה, אלא אלו חברות המסחריות שרואות בכל אדם שזקוק למים צרכן פוטנציאלי ומקור לרווח.

מבחינתה של נסטלה, ולא רק שלה, לפעילות העסקית יש ממד מוסרי מדרגה ראשונה. באתר שלה מסבירה החברה כי "אנשים צריכים לשתות ואנחנו הם אלה שמספקים להם את המים". בהמשך מצהירה נסטלה כי היא אינה מבזבזת מים אלא מנצלת אותם כראוי, וכי המים שהיא משווקת תורמים לבריאות הציבור מאחר שהם משמשים כתחליף למשקאות ממותקים. בכל מקרה, טוענת החברה באתרה, הפסקת השאיבה לא תביא לחלוקה טובה יותר של המים. לשאלה אם אין זה מצב שסותר את הזכות האנושית הבסיסית לגישה למים, משיבה החברה בפשטות – לא.

כך טוענת נסטלה כי היא בעצם מבטאת את רוח הצהרת האו"ם: היא זו שמביאה מים בריאים ונקיים למיליוני אנשים בכל נקודה בעולם, ובלעדיה ימותו רבים בצמא, בעיקר באפריקה ובפקיסטאן. מה רע בכך שהיא מרוויחה מזה?

מול שאלה זו כמובן עומדת השאלה מצד הצרכן – מה קורה כשלא לכולם יש יכולת לרכוש מים בשוק, וכשמקורות המים, שבאופן מסורתי שירתו את הקהילה המקומית, נמכרים לחברות זרות שמוכרות אותם הרחק מהקהילה, לכל המרבה במחיר? מה קורה כשהמדינה פושטת מעליה את חובותיה כלפי האזרח עד כדי כך, שאין היא מספקת לו את מה שנחשב לדבר הבסיסי ביותר שיש - מים לשתייה?

התשובה היא שחלוקת המים נהפכת להיות תלויה אך ורק באינטרס העסקי, שמכתיב מדיניות שפותרת מחסור במקום אחד, ובתוך כך יוצרת מחסור במקום אחר. כתוצאה מכך, הזכות עצמה נותרת יתומה – אם לא ישתלם לחברות המים לייצר ולספק מים במקומות מסוימים, אפילו הם מוכי בצורת, התושבים במקום לא יזכו למים. בסופו של דבר, החוזה של המדינה עם חברות בינלאומיות וחזקות כמו נסטלה מקטין את כוחו של האזרח, המתועל אל השוק ואל המערכת המשפטית שמסדירה אותו. שם הוא כבר לא בעל זכויות יסוד אנושיות, אלא בעל הזכות היחידה שמקדם הניאו־ליברליזם תחת ההיגיון של השוק – זכות הקניין הכלכלית.

 

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה של העסקים והכלכלה ומרצה ויועץ לארגונים בנושאי אתיקה וכלכלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#