לאן נעלמו הברזיות? רמז: מישהו עושה מזה הרבה כסף - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לאן נעלמו הברזיות? רמז: מישהו עושה מזה הרבה כסף

כל כך התרגלנו לשלם עבור מים מבוקבקים וממותגים, שכמעט שכחנו לשאול למה כבר אין ברזיות במבני ציבור וברחוב

67תגובות
ברזיה ציבורית
אילן אסייג

טמפרטורות שיא הקיץ מעוררות את הצמא, ומזכירות לנו שמזה כמה שנים קשה למצוא מי שתייה ברחוב. הברזייה, מתקן שכיח ומתבקש במזג האוויר הישראלי, נעלמה כמעט לחלוטין מהמרחבים הציבוריים.

הסיבות לכך הן שילוב של שני גורמים: הראשון הוא הצלחה חסרת תקדים של קמפיין המים המינרליים, ששיכנע את הציבור כי טוב יותר לשלם עבור מים בבקבוק ממותג מאשר לשתות בחינם מצנרת ציבורית הנתונה לפיקוח גורמי איכות ובריאות ממשלתיים; הגורם השני הוא מוכרי המשקאות עצמם – בעלי מסעדות, קיוסקים, וזכייני המכונות האוטומטיות במבני ציבור – שאינם מעוניינים בתחרות חינמית.

וידיאו על ברזיות - דלג

"מרבים לדבר כיום על המחסור בצל בערים", אומר איל צאום, יועץ לפיתוח ערים. "פחות מזכירים שהיכן שאין צל, אין גם מקור למי שתייה שהם מצרך חיוני לא פחות. במדינה שיש בה שמונה חודשי קיץ בשנה, מי שתייה שאפשר גם לרענן בהם פנים וידיים, אמורים לקבל קדימות".

הפתרון של צאום להנגשת מי שתייה הוא כה זול ופשוט לביצוע מבחינת התשתית, עד כי קשה לדמיין גורם שמפריע ליישם אותו מיד, אבל על כך בהמשך. קודם לכן, מתבקש לשאול מדוע החוק בישראל אינו מחייב הצבת מתקני שתייה לרווחת הציבור. פנייה לרשויות הניבה תשובות מאכזבות: למשרד הבריאות לא ידוע על תקן לאספקה של מי שתייה ציבוריים – יש תקנים לסוג הברזייה ולתחזוקה שלה, אבל אין כל הוראה שמחייבת להתקין ברזיות במרחב הציבורי.

פנייה למשרד לאיכות הסביבה הובילה לפינג־פונג מתסכל: תחילה הפנו אותנו לרשות המים, אך שם מסרו כי הדבר אינו בטיפולם ושלחו אותנו למשרד הפנים שמסר שזה לא באחריותו מאז שתחום התכנון עבר למשרד האוצר, והציעו לפנות למרכז השלטון המקומי, שאינו גוף מחוקק אבל מתוקף קשריו עם רשויות מוניציפליות אפשר שתהיה לו תשובה. ואולם, גם במרכז השלטון המקומי לא מצאו רמז להוראה בנוגע לזכות הציבור למי שתייה נגישים בחוצות, או לחובתה של רשות מקומית להתקין ברזיות ברחובות ובכיכרות.

אדריכלית הנוף מיכל הלוי בר טוענת שהיעדר מי שתייה זמינים במרחב הציבורי נובע מפיחות הולך וגובר במעמד המים הרגילים, שפינו את מקומם ל"אלים המסוקסים שמביאים מים בבקבוקים", היא מאזכרת בחיוך פרסומת לאחת מחברות המים המינרליים. "בעבר הברזייה היתה מקום לאתנחתה באמצע היום – שותים, מתיזים מים בחמסין, ויש הזדמנות לאינטראקציה בין זרים ומכרים. כיום, אם נותרה ברזייה אז היא סתומה, לא מתוחזקת, וסביבה שלוליות שמושכות יתושים. מי שותה ממנה? כלבים וחתולים. נקודת המים נהפכה ממקום מפגש למפגע".

סביל "אבו נבוט" ביפו
תומר אפלבאום

הלוי בר חוקרת נופי תרבות ואת המרחב הציבורי במסלול לאדריכלות נוף בטכניון. עניין המים הנגישים שב ועלה בעבודתה המקצועית וגרם לה לצאת לחקור את השינויים בתרבות המים לאורך הדורות – שינויים שהובילו להפרטה של צורך חיוני ולמסחור שמשתמש באחיזת עיניים והטעיית ציבור, כשבצדו גם השלכות סביבתיות שליליות. היא מזכירה כי ארגון אונסק"ו מגדיר את המים כזכות יסוד שבה תלויות כל זכויות האדם, ולכן השלטון צריך להיות מחויב לזכות למים ציבוריים. אספקת מים בחוצות מופיעה כבר בקבצי חוקים קדומים כחובת הריבון.

"נותרו שרידים לחובה זו", היא אומרת. "למשל, מתקני שתייה שפזורים ברחובות ובכיכרות ברומא, וסבילים שהם שקתות עתיקות בצמתי דרכים ובערים העתיקות בעולם הערבי". לדבריה, בישראל יש לפחות 400 סבילים, ואף שהם מבוססים על נביעה טבעית ובארות, רובם לא מתפקדים. כך, כאשר אנשים מבקשים כיום לשתות מים בחוץ – הם נשלחים לקנות אותם בבקבוק. "חברות המים המינרליים ניכסו משאבי טבע ציבוריים באישור המדינה, והמציאו משק חדש לצריכת מים, תוך כדי רכיבה על טרנד הבריאות", היא אומרת. "באמצעות מיתוג מתוחכם, עוררו החברות ביקוש למשאב טבעי שכבר קיים בברזים, ולמרות זאת נמכר בתוך כלי שהוא אחד המזהמים הגדולים בעולם".

גם במבני ציבור כמו בתי משפט, תחנות רכבת ומשרדים ממשלתיים, קשה למצוא מתקני שתייה לשימוש חופשי. אולי משום שאין כלל מחייב בנושא, ואולי כדי שלא לפגוע בהכנסות זכייני הקיוסקים והמכונות האוטומטיות שפזורים בהם. בקניונים, הדואגים לפרנסת המסעדות השוכרות אצלם שטחים, הברזים היחידים שמזרימים מים ללא תשלום נמצאים בחדרי השירותים.

לדברי יובל אריכא, הבעלים של יצרנית הברזיות שחם־אריכא, הדרישה למתקני שתייה מצד הרשויות המקומיות מסתכמת ב־1,000־2,000 מתקנים בשנה בכל הארץ, מיעוטם בפארקים ורובם בבתי הספר, שחוזר מנכ"ל משרד החינוך מחייב להתקין בהם ברזייה לכל 40 תלמידים. אריכא מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ביקשו ממנו להתקין ברזייה ברחוב. האדריכלית הלוי בר מעידה שסקרים שהכינה כדי לתכנן מקורות מים גילו שהורים רבים אוסרים על הילדים לשתות מים מהברז. "עד כדי כך הצליח הקמפיין של חברות המים המינרליים", היא אומרת בצער.

מים ושעשועים

אוליבייה פיטוסי

בד בבד עם היעלמות מקורות מי השתייה החופשיים לציבור, התפשט טרנד מתקני מים לנוי ולשעשוע. בתחום הזה דווקא יש התפתחות וחידושים, וגם מושקעים כספים רבים. בריכה ומזרקה בכיכר עירונית הן מופע עתיק יומין, שבימינו נוספו לו משחקי אורות ומוזיקה, והמהדרין מפתחים אפליקציות לבחירת השיר שלצליליו ינועו זרנוקי מים, לקול מצהלות הצופים באטרקציה.

בצד המזרקות המשוכללות צמחו בריכות אקולוגיות המבוססות על חיקוי סביבה טבעית שבה צמחים ובעלי חיים מטהרים את המים, והתחזוקה והתפעול שלהם לא כרוכים באספקת חשמל וגם חוסכים טיהור רעיל בכלור.

אדריכל הנוף אסיף ברמן מוסיף שמזרקות ובריכות הן אמצעי צינון מבוקש בייחוד במקומות יבשים. גם הוא מפנה לימי רומא, ושולח את המתעניינים לאתר הארכיאולוגי בבית שאן שבו השתמרו מתקני מים שהקימה האימפריה לרווחת תושביה. "מים עובדים כמו מזגן, וכשהרוח עוברת דרכם היא מצננת מקומות מרוחקים", אומר ברמן. החידוש האחרון בתחום הוא משפרצות – מתקנים שבהם המים משמשים לשעשוע ומשחק, ומוצבים בפארקים הציבוריים. ברמן, שהמשרד שלו עיצב ותכנן את "חוף באר שבע", מבדיל את המתקנים האלה מבריכות ומזרקות: "אלה מים שאפשר לגעת בהם. יש להם תפקיד בגיוון הבילוי בשעות הפנאי והנופש, בנוסף לתרומתם למיזוג ולנוף".

המודל השכיח של המשפרצות הוא משטחים שמהם פורצים זרנוקי מים מרעננים. מתקנים אלה כה אופנתיים, עד שלאחרונה הותקנו משפרצות אפילו בלונדון, במרחבים שבין תחנת הרכבת קינגסטון לבין בנייני המגורים והמסחר הסמוכים – מופע מעט אבסורדי בעיר שבה יורד גשם כמעט כל השנה. במונטריאול המושלגת בחורף, שהקיץ בה כולל גם כמה ימים חמים, שולבו משפרצות יצירתיות בגני שעשועים של ילדים.

לפי ברמן עלות מזרקות ומשפרצות נעה בין 1.5 מיליון שקל ל־5 מיליון שקל למתקן משוכלל במיוחד. גם תחזוקת המתקנים יקרה כי הם כוללים מערכות חשמל וצנרת אינטראקטיבית, ולכך נוספת ההוצאה על מים שנשפכים בהנאה במקרה של משפרצה, ומתאדים במקרה של בריכה. לדברי ברמן, ערים מכשירות כוח אדם מיוחד לתחזוקת המשפרצות, ואף מקימות מחלקות שאחראיות על תפעול מתקני המים לשעשועים ולנוי.

ברזייה מהסוג הישן והטוב עולה הרבה פחות ומחירה מסתכם בכ־4,000 שקל. מתקן משוכלל שגם מצנן את המים עשוי לעלות 15 אלף שקל לכל היותר, ותחזוקתו אינה עולה יותר מ־1,000 שקל בשנה. כלומר, במחיר מתקן משפרצה פשוט אפשר להקים 150 ברזיות עירוניות, ובמחיר משפרצה יקרה 500 ברזיות, כולל עלות התחזוקה. למרות זאת, אומר אריכא, כיום העיריות לא מתחזקות ברזיות, וכשהן מתקלקלות, הפתרון השכיח הוא לאטום אותן.

"עיר חכמה מתקינה ברזייות ברחובות שלה", אומר צאום. "אבל כנראה שעיריות לא נתנו דעתן כמה קל להציב מתקן שתייה נגיש, תקין, מזמין ופשוט לשימוש – ברז. זה שירות לתושב וזו גם תרומה לבריאות. צריך לעודד שתיית מים ולא משקאות ממותקים. זה שוויוני כי כולם יכולים לשתות, וזה תורם גם לסביבה בצמצום פסולת הבקבוקים. אורבניות חכמה מסתכמת בצעד פשוט שמניע כמה פעולות ומשפיע באופן רחב על הרבה דברים, ללא קשר לטכנולוגיה".

השירות מושלם כשהברז נמצא בנקודת ציון מזוהה, והנה הפתרון של צאום: ליד תחנות השכרת אופניים. בתקופה שבה עוד ועוד ערים מתקינות תחנות כאלה, אפשר להטיל את התקנת הברזיות על הזכיינים. עלות ההקמה ממילא לא גבוהה. "ברז זה אל"ף־בי"ת של תחנת אופניים", אומר צאום. "המיזם פעיל כשבע שנים בתל אביב, ולפני כשנתיים התרחב לגבעתיים, לרמת גן, ובקרוב גם לבת ים, אילת וירושלים. אני מניח שכבר יודע מה הדבר שרוכב אופניים זקוק לו בתום הרכיבה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#