לנדרובר דיסקברי: קשוח, בלי מתחרים - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נסיעת מבחן

קשוח, בלי מתחרים: הדבר המוזר שקרה ללנדרובר דיסקברי

בעולם שבו שולטים בכבישים ג'יפונים עירוניים, לנדרובר דיסקברי בולט כמו דינוזאור בסכנת הכחדה. אבל אין לטעות בו - הוא קשוח ואין לו מתחרים בשטח המחיה הטבעי שלו

5תגובות
אייל טואג

כשם שזואולוגים יכולים לזהות בציפורים קטנות רמזים לדינוזאורים שהן היו פעם, כך חובבי מכוניות רואים ג'יפון, אותו רכב פנאי עירוני, ומוצאים בעיצובו הדים לרכבי שטח גדולים מהעבר. המסילות על הגג? הן היו מיועדות להובלת ציוד ללינה בטיולים ארוכים בטבע. הכנפיים הרחבות? הן הכילו צמיגי שטח שמנים. והגובה של רכבי השטח? הוא לא נועד לשפר את שדה הראייה בפקק, אלא נובע ממרווח גחון גדול, שנועד לאפשר עבירות גם בתוואי קשה.

פה ושם עדיין קיימים דינוזאורים, כלומר רכבי שטח אמיתיים שבאמת יכולים לעזוב את הכביש ולטייל כמעט בלי מגבלות. אחד כזה הוא לנדרובר דיסקברי. בשנות ה־90 היה הדיסקברי אחראי, יחד עם טויוטה לנדקרוזר ואיסוזו טרופר, להפיכת רכב השטח לסמל סטטוס. לכן, מפתיע לגלות שבדור החדש של הדיסקברי ויתרה החברה כמעט לגמרי על סממני השטח. אחרי כמעט 40 שנה של עיצוב מרובע וקשוח, הדיסקברי זכה למראה שניתן לכנות "ספורטיבי", עם פנסים צרים מלפנים ומאחור וצמיגי נמוכי חתך. וזה לא הכל – הדור החדש של הדיסקברי מוותר גם על שלדת הסולם, הנפרדת מהמרכב, ותורמת גם היא ליכולת שטח משופרת. כל אלה מעלים חשש שלנדרובר ויתרה על השטח, ומציגה עוד מיניוואן מגודל שמתחזה לג'יפ אתגרי.

בראשי, הכתבה כבר היתה כמעט מוכנה עוד לפני שנהגתי בדיסקברי. היתה זו מעין קינה על הזמנים המשתנים, על אובדן הייחוד של המכוניות, וכיצד הג'יפונים הפכו לאופנה כה חלולה, עד שאפילו מלכת השטח, לנדרובר, מוותרת על היומרה לנהיגה מאתגרת באמת. אלא שכל זה לא נכון. הדיסקברי הוא רכב שטח אמיתי: הוא פשוט מתמודד עם השטח בדרך אחרת. את המכניקה מחליפה אלקטרוניקה, והדיסקברי לא נהפך רכרוכי, קרה לו דבר מוזר אחר – הוא נהפך יוקרתי.

אייל טואג

העיצוב של הדיסקברי החדש מצליח להסוות את גודלו, וכשהתקרבתי הופתעתי מהממדים העצומים – אורכו כמעט חמישה מטרים ורוחבו עולה על שני מטרים. גם הגובה רב – 189 ס"מ, אך המכונית מנמיכה עצמה, בזכות מתלי האוויר שלה, לפני כניסת הנוסעים. הגודל העצום הזה מאפשר להסיע בדיסקברי שבעה נוסעים ברווחה יחסית. המושבים מסודרים, כמקובל, בשלוש שורות – שלושה מושבים בשורה האמצעית ושתיים בקדמית ובאחורית. המרווח מצוין ואפילו בשורת המושבים האחרונה המצב נסבל (אך לא כדאי להסיע שם מבוגרים). ואולם, לממדים צריך להתרגל גם בנהיגה – הדיסקברי הרחב תופס את מרבית הנתיב, ובכבישים צרים, פקוקים או בכאלה שבהם נעשות עבודות, התמרון שלו מזכיר את זה של ואן גדול ומסורבל.

לסביבת הנהג אין שום קשר לוואן מסחרי. היא משופעת בעור, אלומיניום ועץ איכותיים. על ההגה לא מופיע סמל החברה, לנדרובר, אלא לוחית מתכת עם הכיתוב "דיסקברי". זו עדות למהלך המיתוג מחדש של החברה הבריטית, שהחליטה לייצר שלוש סדרות שונות של דגמים, עם שמות מבלבלים. הסדרה הבכירה והיוקרתית היא "ריינג' רובר", שבה יש ארבעה דגמים. הגדול והיקר שבהם נקרא פשוט ריינג' רובר. מתחתיה ניצבת סדרת דיסקברי "הפשוטה" יותר (בה מוצעים דיסקברי ספורט הקטן והדיסקברי הנבחן כאן) ולבסוף – סדרת "דיפנדר" התכליתית והקשוחה. במילים אחרות, לוחית המתכת הזו, שאינה נאה במיוחד, מזכירה לכם שגם אחרי ששילמתם יותר מחצי מיליון שקל, אתם לא נוהגים בלנדרובר היוקרתית ביותר.

אין כל סיבה להתלונן על תחושת היוקרה בדיסקברי, וגם לא על הנוחות. הדיסקברי משכך היטב מהמורות גדולות וקטנות, וגם הבידוד מרעשים נפלא. רק רעשי המנוע חודרים מדי פעם לתא הנוסעים. הביצועים טובים, אם תבחרו במנוע החזק יותר (2.0 ליטר טורבו־דיזל, עם 240 כ"ס). גרסה חלשה של אותו מנוע, עם 180 כ"ס, מאפשרת ביצועים סבירים אך לא יותר, והיא גם נעדרת הילוך כוח המסייע בשטח.

אייל טואג

בהתנהלות על כבישים סלולים, הדיסקברי נוח ונעים, ובכך הוא דומה לרכבי פנאי יוקרתיים רבים, כמו הדגמים המקבילים של ב.מ.וו ומרצדס, אך הוא מסוגל לעשות הרבה יותר מכך.

כשהדיסקברי עוזב את הכבישים והשבילים המהודקים, הוא מאפשר לנהג לעבור (כמעט) בכל מקום, מבלי לצאת מתא הנוסעים הממוזג. יש לו מתלי אוויר שמשנים את גובהו, מערכת המזהה אוטומטית את תוואי הקרקע (סלעית, בוצית או חולית רכה, בין היתר), בקרת טיפוס ובקרת זחילה בירידה ועוד מערכות שמאפשרות לו לנוע ללא עצירה במקומות שנראים כמתאימים יותר לעיזים.

עלי להודות כי אינני חובב מושבע של נהיגת שטח. היא מעניינת אותי וזו חוויה נחמדה, אך לעתים הטיפוס האטי על מכשולים, עם מכוון מבחוץ, מזכיר לי תמרוני חניה ברחובות מאתגרים בתל אביב. אולי לכן נהניתי מהדיסקברי בשטח. הוא חסך לי הרבה תקיעות, הידרדרויות לאחור וגלישות מבהילות במורד. נהניתי מהדיסקברי כי הוא הפך את נהיגת השטח למאתגרת פחות עבורי, אך אולי בכך הוא מפספס את כל העניין בנהיגת שטח. חובבי עבירות (ו"ג'יפאות") אוהבים אתגרים. קופסת הקסם האלקטרונית שהיא הדיסקברי מוציאה את העוקץ מטיולי השבת ומאחוות החברים - קבוצת חברים המתמודדים עם אתגרים (במובן הפיזי ביותר) – צולחים מכשולים ובסוף חוגגים עם בשרים צלויים וקפה שחור. הכל קל בו וכל תנועת נהיגה מונחית על ידי מערכת אלקטרונית. אפילו וו הגרירה נשלף חשמלית והנסיעה עם נגרר נעזרת במצלמה.

אייל טואג

חשבו, למשל, על מכשיר שירים במקומכם משקולות במכון הכושר, או ייצא במקומכם לריצת ערב. מכשיר כזה יהפוך את החיים לקלים יותר, אבל דווקא במקומות הלא נכונים.

לנדרובר דיסקברי נותר כלי רכב מרתק. שפע הטכנולוגיה שמועמסת עליו הופכת אותו לחדשני ומיוחד. אבל, הוא יקר מאוד (החל מ־508 אלף שקל) ובשטח הוא נותן פתרון לבעיה שאולי מעולם לא היתה קיימת. אם יש לכם חצי מיליון שקל (ויותר), הגיוני יותר לקנות מכונית נוסעים טובה לאמצע השבוע וג'יפ קשוח לסופו. כנראה שלקוחות הדיסקברי לא פועלים רק לפי ההיגיון, ואם יבחרו לרכוש את הדגם החדש, הם יגלו כי למרות השינוי הדרסטי בעיצוב, הדיסקברי נותר רכב שטח אמיתי ואפילו ייחודי. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#