למה באמת קשה להם לתרום - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פילנתרופיה

למה באמת קשה להם לתרום

מחקרים מגלים כי עשירים לא סבורים שהם חייבים משהו לחברה - אך ניתן לנצל את תפישת העולם האנוכית שלהם, המתעצבת בילדותם, כדי לשכנע אותם לתרום

תגובות

"עשירים הם אידיוטים אנוכיים, וכך גם הילדים שלהם". המסקנה החריפה הזו פורסמה בתחילת מאי ב"ניו יורק טיימס", במאמר שכותרתו "איך לגרום לעשירים לתרום". המאמר עסק באופן שבו אנשים ממעמדות סוציו־אקונומי שונים תופשים את מוסד התרומה ואת קיומה של מטרה משותפת. המחברים, פרופסורים לפסיכולוגיה מאוניברסיטאות שיקגו וקולומביה הבריטית, ערכו ניסויים פסיכולוגיים בקרב מאות משתתפים בעלי הכנסה גבוהה ונמוכה, שבהם נבדקו מגוון פרמטרים, כמו המוטיבציה שמניעה אותם לתרום, השפעה של ניסוח מסוים על הרצון לתרום מכספם ואמונותיהם בנוגע לחשיבות התרומה לחברה.

בניסוי שנערך ב־2015, נפגשו חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה עם קבוצה של 74 ילדות וילדים בני 4 ו־5. לילדים נאמר שהם זכו במטבעות רבים, שבהם יוכלו לקנות "פרס גדול". החוקרים הציבו בפניהם שתי אפשרויות: לשמור את המטבעות לעצמם, או לחלוק אותם עם ילדים המאושפזים בבית חולים מקומי. ילדים ממשפחות עשירות העדיפו לשמור את המטבעות לעצמם. במחקר שנערך ב־2010 באותה אוניברסיטה מצאו החוקרים כי סטודנטים ממשפחות עשירות סברו שאנשים צריכים לתרום סכומים קטנים בלבד מהונם, אם בכלל.

מחברי המאמר ב"ניו יורק טיימס" מציעים הסבר אפשרי: כסף הוא מחולל עצמאות. כשיש לך כסף, אתה פחות תלוי באחרים, פחות זקוק ל"טובות" מחברים ובני משפחה – ובהתאם גם לא נדרש "להחזיר טובה". כשחייו של אדם מתנהלים כך לאורך זמן, הוא מתקשה להבחין באנשים שכן זקוקים לסיוע. החוקרים מביאים כדוגמה אדם צעיר, שבהיעדר כסף נדרש לגייס את חבריו או בני משפחתו כדי שיעזרו לו להעביר את חפציו מדירה אחת לשנייה, ויודע שביום מן הימים הוא יצטרך להחזיר להם טובה דומה. אם לאותו צעיר היה כסף, הוא היה שוכר מוביל מקצועי ובכך חוסך מעצמו את ההכרח לסייע למי שסייע לו. יחסי הגומלין בין הצעיר למוביל מסתכמים בתשלום תמורת עבודה, ללא קשר אישי או מחויבות נוספת. בכך מתחזקת אצל העשיר תחושת העצמאות – הכסף שלו קונה כל מה שהוא צריך.

Dick Strobel / AP

הכותבים טוענים כי חינוך מסוג זה מתחיל כבר בילדות המוקדמת. מחקר שערכו שלושה חוקרים מאוניברסיטאות הונג קונג ופלורידה בקרב כ־3,000 משפחות, הראה כי הורים ממעמד גבוה מחנכים את ילדיהם לעצמאות, לאינדיבידואליות ולעמידה על שלהם, ולהתבדלות מהקבוצה לטובת השגת מטרותיהם האישיות וסיפוק צורכיהם בלבד. במעמדות הנמוכים יותר נוטים ההורים להדגיש את חשיבותה של הקבוצה, לשבח עבודת צוות ולהקפיד שהילד ישתף את חבריו ברכושו ובמשחקיו. התמקדות הילד בצרכיו שלו ובמטרותיו בלבד נתפשת כאנוכיות ואינה זוכה לשבחים, בעוד שילדים ש"יודעים לחלוק" נחשבים "טובים" יותר. אם כך, אין פלא שהעשירים וילדיהם, המחונכים להיטיב עם עצמם, נוטים פחות למעשי צדקה ותרומה שנועדו להיטיב עם הזולת.

כדי לחזק את התיאוריה, קיימו מחברי המאמר מקבץ ניסויים פסיכולוגיים. בניסוי הראשון הם חברו לארגון צדקה שנאבק בעוני בשם The Life You Can Save. במשך שלושה חודשים הוצגו באתר האינטרנט של הארגון סיסמאות עידוד מתחלפות בעלות אופי שונה: סיסמה אחת פנתה לתחושת האחריות הקבוצתית – "בואו נציל חיים ביחד". השנייה פנתה לאינדיבידואל – "אתה = מציל חיים". במשך הניסוי עקבו החוקרים אחרי 185 גולשים שביקרו באתר. כשהגולשים האמידים (שהכנסתם השנתית גבוהה מ־90 אלף דולר) נחשפו לסיסמה שפנתה אליהם כאינדיבידואלים, הנכונות שלהם לתרום זינקה פלאים לעומת הפעמים שבהן הוצגה להם הסיסמה שפנתה לרגש הלכידות והקבוצתיות. ניסויים דומים נערכו בקרב מבקרים במוזיאונים בוונקובר ושיקגו. גם שם, רוב המשתתפים העשירים התרצו והסכימו לתרום לארגון הצדקה רק כשנחשפו לססמה "אתה = מציל חיים" – ולא לססמה "בואו נציל חיים ביחד".

ניסוי אחר נערך בקרב 12 אלף חברי אחוות־קולג', בוגרי מוסדות עילית ללימודי עסקים בארצות הברית. המשתתפים שנחשפו לסיסמה אינדיבידואלית ("התנדב ונקוט פעולה אישית") תרמו 150 דולר יותר לאדם בממוצע, לעומת המשתתפים שנחשפו לססמה חברתית־קבוצתית ("תמכו בפעולה משותפת").

בתחילה, החוקרים קיוו לא רק לשכנע עשירים לתרום יותר, אלא גם לשנות את עמדותיהם ולעודד אותם לדבוק בערכים חברתיים וקבוצתיים ובפעולה למען מטרה משותפת. ואולם, לדבריהם, הם נכשלו לחלוטין: העשירים סירבו להכיר בכך שכספם ומעמדם החברתי הם שאפשרו את הצלחתם, והתקשו לקבל את העובדה שלאנשים אחרים, נטולי ממון ומעמד, קשה ואף בלתי אפשרי להצליח. במחקר אחד התבקשו העשירים למנות את הסיבות להצלחתם, ולהכניס לשיקוליהם גם את היוולדם למעמד הנכון, להורים משכילים ועשירים – אך כולם התנערו משיקולים אלה והעדיפו לטעון שהצלחתם קשורה באופן בלעדי לכישרון או לעבודה קשה.

במסקנותיהם טענו החוקרים כי ייתכן שאין דרך לשנות את השקפתם של עשירים – ושבמקום לבקר אותם צריך לפעול מולם בכלים שהם מבינים. כלומר, אם הדרך היחידה להוביל עשירים לתת חלק מהונם למטרות משותפות היא לפנות דווקא לאנוכיות שלהם, אז זה מה שצריך לעשות. בעולם מושלם, אנשים היו תורמים מהמניעים הנכונים. אבל בעולם שלנו, יכול להיות שהדבר הנכון הוא פשוט לשכנע אותם לתרום, גם אם הם אידיוטים אנוכיים שעושים את זה רק כדי להרגיש טוב עם עצמם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#