כך הפסידה העיתונות האמריקאית את אמון הציבור - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מדיה בארה"ב

כך הפסידה העיתונות האמריקאית את אמון הציבור

שנים לפני שהוגדרה כיצרנית של "פייק ניוז", הפסיקה התקשורת בארצות הברית לבקר את התאגידים הגדולים ושיטת ההון–שלטון שהשתלטה על מוקדי הכוח בממשל ובכלכלה

תגובות

בחודש שעבר נאם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בפני בוגרי האקדמיה של משמר החופים האמריקאי. לאחר מכן קיבל טראמפ חרב חגיגית במתנה. כשהתיישב, רכן אליו השר לביטחון המולדת, ג'ון קלי, ולחש באוזנו: "תשתמש בזה נגד העיתונות, אדוני". טראמפ, שגם כך מעביר חלק ניכר מזמנו בעיסוק אובססיבי באופן שבו מסוקרת נשיאותו בתקשורת, הנהן בנימוס.

לכאורה היתה זו עוד בדיחה סרת טעם של חבר בכיר בממשל טראמפ – כאלה יש אינספור. אלא שההקשר שבו הושמעה ההערה היה מטריד במיוחד. יום לפני כן חשף "ניו יורק טיימס" מסמך שכתב ראש ה־FBI המפוטר, ג'יימס קומי, לאחר פגישה עם טראמפ. במהלך הפגישה, חשף ה"טיימס", ביקש טראמפ מקומי לשים קץ לחקירה נגד יועצו לשעבר לביטחון לאומי, מייקל פלין, בנוגע לקשריו של פלין עם רוסיה. הוא גם ביקש מקומי "לשקול" להכניס עיתונאים לכלא אם הם מפרסמים מידע רגיש.

Bill Chaplis / AP

הבקשה של טראמפ נתפשה על ידי עיתונאים וגופי מדיה רבים בארצות הברית כהכרזת מלחמה וכמתקפה חסרת תקדים מצד הנשיא, שעלה לשלטון במידה רבה הודות למתקפותיו על התקשורת ועל חופש הביטוי. עד כה, טראמפ בעיקר תקף עיתונאים וגופי תקשורת באופן מילולי או השמיע איומים מעורפלים ש"יפתח" את חוקי לשון הרע. הפעם, לעומת זאת, חלה הסלמה: נשיא ארצות הברית ביקש מראש ה־FBI להתחיל לאסור עיתונאים – גם אם לא עברו על החוק. "הגילוי הזה הוא עוד שלב מטריד, אך לא מפתיע, במלחמה של טראמפ בעיתונות", אמר טרבור טים, מנהל הקרן לחופש העיתונות (FPF), לאתר של מכון פוינטר לעיתונות.

זמן רב מדווחת המדיה האמריקאית ללא הרף על מלחמתו של טראמפ בחופש העיתונות. לא מדובר ב"פייק ניוז": טראמפ מתעב את העיתונות, שמבקרת אותו ללא הפסקה, הוא היה שמח להגביל את החופש שלה לו רק היה יכול, והמתקפה נגד המדיה היתה חלק מרכזי ביותר מהקמפיין שלו לנשיאות – כתבים שסיקרו את העצרות שלו הושמו באזורים סגורים שנתחמו בגדרות ברזל. לעתים קרובות היה טראמפ פונה לקהל תומכיו, מצביע על העיתונאים וקורא להם "חלאות" ושאר כינויים צבעוניים. המהלך הזה תמיד זיכה אותו בתשואות. אחרי שנבחר, טראמפ המשיך לתקוף את המדיה ללא הפסקה, כשהוא מתלונן כי מתנהל נגדו "ציד מכשפות".

אם זה לא מטריד מספיק, ישנם גם סימנים שהמלחמה של טראמפ בתקשורת מחלחלת במורד הסולם הפוליטי. בחודש שעבר הזדעזעה התקשורת האמריקאית לאחר שמועמד רפובליקאי לקונגרס ממדינת מונטנה הוקלט כשהוא מכה כתב של "הגרדיאן" ומטיח אותו לרצפה. המועמד, גרג ג'יאנפורטה, ניצח בבחירות יום לאחר מכן.

אולם יותר מארבעה חודשים אל תוך נשיאותו, נראה שיותר משטראמפ פגע בעיתונות, הוא הוביל לפריחה יוצאת דופן בחשיפה לתקשורת. גופים ממוסדים כמו "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורקר", וגם גופים קטנים יותר, זכו לזרם אדיר של מנויים חדשים ותרומות בשבועות שלפני ואחרי כניסתו של טראמפ לתפקיד. "Trump Bump", כפי שכונתה התופעה, השפיעה גם על ערוצי החדשות: CNN, MSNBC ופוקס ניוז זכו לעלייה משמעותית ברייטינג ובהכנסות מפרסום. ל"קפיצה" הכי גדולה זכתה מפעילת רשתות הטלוויזיה האזוריות סינקלייר, שתמכה בטראמפ בהתלהבות במהלך הבחירות וכעת צפויה לזכות לאישור רגולטורי מממשלו למיזוג עם טריביון מדיה שיהפוך אותה לחברת הטלוויזיה הגדולה ביותר בארצות הברית. אצל טראמפ, המרוויחים הגדולים ביותר הם אלה שמסייעים לו באופן אישי. אם זה לא מספיק, בתחקיר שפורסם ב"פוליטיקו" בחודש אפריל נטען שה״מלחמה״ של הבית הלבן בתקשורת היא במידה רבה הצגה: אפילו הנשיא עצמו דואג להראות יחס יפה לעיתונאים מסוימים - ״לעתים קרובות הוא מתייחס אליהם ביותר נדיבות מאשר לצוותו שלו״, נאמר. ואפילו שון ספייסר, הדובר שעוינותו לתקשורת היא רק מעט רגועה יותר מהאופן שבו משחקת אותו מליסה מקארתי בסטרדיי נייט לייב, ממשיך לתחזק קשרים הדוקים עם עיתונאים. ממשל טראמפ, קבע פוליטיקו, הוא יותר מדי מפולג ואובססיבי לתדמית של עצמו מכדי להילחם ברצינות בכלי התקשורת הגדולים.

בחירתו של טראמפ השפיעה לא רק על הכנסותיהם של גופי התקשורת, אלא גם על הקו המערכתי שלהם. היא הפיחה רוח חיים מחודשים בעיתונות האמריקאית החבוטה, והפכו אותה לנשכנית יותר משהיתה שנים רבות. תחקירים על ניגודי העניינים הענפים של טראמפ, החשדות לקשרים בין יועציו הבכירים לממשל הרוסי, והזלזול המוחלט של הנשיא בשלטון החוק ובכל נורמה שלטונית או מוסרית, מופיעים חדשות לבקרים. העיתונות האמריקאית, שבמשך עשרות שנים נמנעה מלנקוט עמדה ברורה בנושאים העומדים על סדר היום, חזרה לשמש בגאווה כמגינת הדמוקרטיה. "טראמפ הופך את העיתונות לנהדרת שוב", כתב לאחרונה העיתונאי ג'ק שייפר באתר פוליטיקו, ברמז לססמת הבחירות הידועה של הנשיא.

כלב ללא שיניים

מוכר עיתונים בארצות הברית ב– 1921
Library of Congress, LC-USZ62-6

בחירתו של טראמפ היא מה שהיה נחוץ כדי שהעיתונות בארצות הברית תתעורר מהתרדמת הארוכה שאחזה בה במהלך שמונה שנותיו של אובמה בשלטון, אך טראמפ הוא לא הבעיה היחידה העומדת בפני חופש העיתונות בארצות הברית. במובן מסוים, הוא אפילו מסמל את המוכר והנוח: הוא מגוחך, קיצוני, לא אהוד על ידי חלק גדול בציבור ובתוך מפלגתו שלו, והממשל שלו כבר נחשב למתחרה רציני על תואר אחד המושחתים בתולדות אמריקה, ולכן קל לצאת נגדו. לעומת זאת, בכל מה שנוגע לתאגידים הגדולים, לטייקונים, ולשיטת ההון־שלטון שפעלה בארצות הברית שנים רבות לפני שטראמפ נכנס לבית הלבן, רוב העיתונות האמריקאית הרבה פחות אמיצה.

לפני כשנה פרסמנו במגזין זה כתבה גדולה על האופן שבו הפסיקה התקשורת האמריקאית לבקר ברצינות את התאגידים והטייקונים ואת מבנה הכוח שאפשר לקבוצות אינטרס להשתלט על הדמוקרטיה האמריקאית, ולהפוך אותה לפלוטוקרטיה שבה הכסף קונה חקיקות ורגולציות. תופעה זו קשורה לשורה ארוכה של גורמים, בהם קריסת המודל העסקי שעליו התבססה העיתונות במשך יותר מ־100 שנים, בד בבד עם העלייה ברווחיותם ועוצמתם של התאגידים הגדולים. היא נובעת גם מכך שחלק גדול מכלי התקשורת מעוניינים ליצור מוצר חדשותי מבדר שיפנה לקהל הרחב ביותר האפשרי.

תרמו לה השחיקה ההדרגתית במיומנויות של עיתונאים, שהתרגלו להסתמך על גישה למקורות בכירים במקום על עבודה עיתונאית עצמאית, והשינוי שעברה העיתונות האמריקאית, מעיתונות שמדווחת מה השחקנים בכלכלה עושים (Accoutabilty Journalism) לעיתונות שעסוקה במה שהאנשים החזקים אומרים זה על זה (Access Reporting). וחלק מזה נובע ממה שכלכלנים מכנים "שבי מדיה" (Media Capture), תופעה שבמסגרתה כלי תקשורת נשלטים על ידי גורמים שמשתמשים בעיתונות ככלי לקידום אינטרסים פוליטיים או מסחריים.

תהיה אשר תהיה הסיבה, התוצאה זהה: התקשורת האמריקאית, זו שיוצאת נגד טראמפ ללא רחם בימים אלה, הרבה יותר הססנית כשהיא נדרשת לעסוק בכל מה שנוגע להון־שלטון ולכוח הפוליטי והכלכלי העצום שהצליחו התאגידים בארצות הברית לצבור ב־30 השנים האחרונות.

"העיתונות הכלכלית בארצות הברית כושלת בצורה יוצאת דופן בכל מה שנוגע להבאת בעלי הכוח למצב שבו הם נושאים באחריות", אומר כתב האתר פרופובליקה ג'סי אייזינגר, חתן פרס פוליצר, למגזין TheMarker. לפני כשני עשורים, הוא מסביר, עוד היו בארצות הברית עיתונים עירוניים חזקים, לצד עיתונים ומגזינים שעסקו בעסקים וכלכלה. הם לא היו מושלמים, רחוק מכך, אבל היו להם מחלקות תחקירים שחשפו מקרים רבים שבהם שחקנים במגזר הפרטי עברו על החוק או עשו מעשים שאינם כשורה. קריסת המודל העסקי של העיתונות הובילה לסגירתם של לא מעט מהעיתונים האלה, ולהחלשתם של רבים אחרים.

שלושת הגופים הבולטים ביותר שמסקרים חדשות כלכליות בארצות הברית הם "וול סטריט ג'ורנל", רויטרס ובלומברג. עיתונים יומיים כמו "ניו יורק טיימס" מכסים חדשות כלכליות, אך באופן מוגבל בהרבה. הקהל של שלושת הגופים הגדולים האלה אינו הציבור הרחב, אלא המשקיעים ומנהלי קרנות, ולכן הסיקור שלהם מוכתב על פי הדברים שמעניינים את ציבור המשקיעים. במקרה של בלומברג ורויטרס במיוחד, מסביר אייזינגר, הסיקור החדשותי הוא נגזרת של עסקי המידע הפיננסי שלהן, והעובדה שלקוחותיהם הגדולים הם בנקים ותאגידים פוגעת ביכולתם לבקר את המערכת. "מייקל בלומברג חזר לבלומברג (בתום כהונתו כראש עיריית ניו יורק, א"ש) ואמר 'אנחנו לא רוצים לכתוב סיפורים אגרסיביים על הבנקים, כי הם הלקוחות שלנו'", אומר אייזינגר. לעומת זאת, "וול סטריט ג'ורנל" בחר, אידיאולוגית, לצמצם משמעותית את הסיקור הביקורתי שלו בנוגע לחברות גדולות לטובת עיסוק משמעותי הרבה יותר בפוליטיקה, לאחר שנרכש על ידי רופרט מרדוק ב־2007.

"כל זה עשה את התאגידים אפילו יותר משפיעים על הסיקור שלו הם זוכים", אומר אייזינגר, שמסביר כי מאחורי האופי המלטף ברובו של העיתונות העסקית בארצות הברית עומד מבנה השוק של העיתונות הכלכלית, שמכתיב סיקור שנשלט ברובו על ידי האינטרסים של תאגידים – אלו לעתים קרובות זוכים לבחור מתי הולכים לפרסם מידע, היכן הם יפרסמו אותו ובאיזה אופן הוא ייחשף. "העובדה שהלקוחות של שני הארגונים המרכזיים שמסקרים חדשות עסקיות הם משקיעים", מסביר אייזינגר, "פירושה שהרוב המוחלט של הכתבים כותב מנקודת המבט של המשקיעים".

מסוכן לעסוק בהכללות. העיתונות האמריקאית לא מתה או גוססת. עיתונאים ממשיכים לפרסם תחקירים פורצי דרך על השחקנים החזקים בכלכלה האמריקאית והקשרים הענפים ביניהם לבין שחקנים במערכת הפוליטית, למרות הקשיים הכלכליים של רבים ממעסיקיהם. אייזינגר עצמו הקדיש שנים לחקר השאלה מדוע אף בנקאי בכיר לא נכנס לכלא לאחר המשבר, וחשף את סיפורה של מערכת משפט שבויה שמפחדת להתעמת עם החברות הגדולות ומעניקה חסינות בפועל למנהליהן.

פרשיית וולס פארגו שבמסגרתה התגלה שאחד מהבנקים הגדולים בארצות הברית פתח ללקוחותיו מיליוני חשבונות שלא רצו בהם ולא אישרו כדי לעמוד ביעדי מכירות, נחשפה לראשונה בתחקיר של "לוס אנג'לס טיימס" מ־2013. האתר The Intercept חקר ביסודיות בשנים האחרונות את הקשרים ההדוקים בין ממשל אובמה לבין גוגל, ואת האופן שבו גוגל "קנתה" חקיקות ורגולציות שייטיבו איתה. ויש דוגמאות רבות נוספות.

אולם סיפורים כאלה מתפרסמים לעתים רחוקות מדי. העיתונות האמריקאית, ברובה, ממשיכה להיות כיום הרבה פחות ביקורתית כלפי הקבוצות העסקיות החזקות בארצות הברית. הבחירות האחרונות הדגימו חלק ניכר מבעיותיה של התקשורת בארצות הברית. העיתונאי וההיסטוריון תומס פרנק, אחד מהכותבים הפוליטיים החשובים בארצות הברית ב־20 השנים האחרונות, פרסם בנובמבר האחרון מאמר במגזין "הרפר'ס" אודות ניסיונה של התקשורת האמריקאית לחסל את מועמדותו של ברני סנדרס לנשיאות. כדי להמחיש את המתקפה המתודית והמשתלחת של הממסד התקשורתי על סנדרס בדק פרנק את עמודי הדעות של עיתון אחד, "וושינגטון פוסט", לאורך הפריימריז הדמוקרטיים. "מעולם לא ראיתי עיתונים לוקחים צד כפי שהם עשו השנה, כשהם תוקפים בפתיחות ואפילו בשמחה מועמדים שלא זכו לאישורם", הוא כתב במאמר.

בין מאמרי הדעות של ה"פוסט", הוא מצא, היה מספר המאמרים השליליים על אודות סנדרס גבוה פי חמישה ממספר המאמרים החיוביים. במקרה אחד, פרסם ה"פוסט" לא פחות מ־16 מאמרים נגד סנדרס בתוך 16 שעות. הכותבים, בהתאם לרוב עיתונות המיינסטרים האמריקאית, תקפו את סנדרס על המצע ה"משוגע" שלו, על הטענות ה"הזויות" שלו בנוגע לשליטתם של העשירים בפוליטיקה, ועל ה"אנכרוניזם" שבעמדות שלו נגד הבנקים הגדולים והסכמי הסחר החופשי.

סנדרס נבחר בסקרים כפוליטיקאי הפופולרי ביותר בארצות הברית. במהלך הקמפיין, סקרים הראו שסיכוייו להביס את טראמפ גבוהים בהרבה מאלו של קלינטון. מבלי שיזכה לשבריר מהתמיכה התקשורתית והכספית שלה זכתה קלינטון, הוא הצליח לגייס מספר שיא של תורמים קטנים ולעורר התלהבות בקרב המצביעים הדמוקרטים – במיוחד הצעירים – שלא נראתה מאז הקמפיין הראשון של ברק אובמה. אם כך, מדוע יצאו נגדו כל כך הרבה עיתונאים? אחרי הכל, המצע הפוליטי שלו – בעד בריאות וחינוך ממלכתיים, נגד השחיתות בוול סטריט ונגד קיצוצי מסים לעשירים – היה דומה למדי לעמדותיהם הפוליטיות של רבים מהעיתונאים בארצות הברית.

אחת מהסיבות היא האהדה הרבה לקלינטון בממסד התקשורתי. "קלינטון היתה מועמדת מאוד לא פופולרית", הסביר פרנק בראיון ל־TheMarker שנערך ימים ספורים לאחר הפסדה של קלינטון בבחירות. "אבל היה מקום אחד באמריקה שבו העריצו אותה בהתלהבות – בתקשורת. בעמודי הדעות של 'ניו יורק טיימס' אהבו את הילארי ואמרו שוב ושוב שהשחיתות של הקלינטונים לא אמיתית. עמודי החדשות היו מצוינים וחשפו רבים מהשערוריות האלה, כמו קרן הצדקה של הקלינטונים והאימיילים במחלקת המדינה, אולם בעמודי הדעות אמרו שוב ושוב שאלה סקנדלים מזויפים ומומצאים".

סיבה אחת, הוא אמר, היא "סולידריות מעמדית". סנדרס, עם החליפות המקומטות שלו, היה עוף מוזר בוושינגטון: פופוליסט "ניו־דיל" מסורתי שמגדיר את עצמו כסוציאליסט ומסרב לשחק לפי הכללים שהכתיבה האליטה הפוליטית. העיתונאים, שרבים מהם רואים בעצמם חלק מהאליטה, בזו לו. "הם ראו בקלינטון עמיתה, חברה למעמד, מישהי שדיברה לערכים שלהם", הסביר פרנק.

לא לחינם הזכיר טראמפ שוב ושוב במהלך הקמפיין את היחס השלילי שלו זכה סנדרס מצד הממסד הדמוקרטי והתקשורתי, כדוגמה לכך שהמערכת מכורה לעשירים. ההתנהלות הזאת היא בדיוק הסיבה שבגללה סובלת התקשורת בארצות הברית ממשבר אמון חסר תקדים. סקר שפרסמה גאלופ בשנה שעברה הראה כי האמון בעיתונות נפל לשפל היסטורי של 20%, לעומת 30% ב־2006. לאור הרנסנס של העיתונות האמריקאית בחודשים האחרונים, מפתה לשכוח שהיא איבדה בשנים האחרונות את אמונם של מרבית האמריקאים.

התקשורת, באופן טבעי, ממעטת לעסוק במשבר האמון הזה ומעדיפה לעסוק בסכנות ה"פייק ניוז" ובמתקפות של טראמפ נגדה. העיתונות, כפי שאמר בשנה שעברה עורך "גרדיאן" לשעבר אלן רסברידג'ר לבלוג של מרכז סטיגלר באוניברסיטת שיקגו, מתקשה לבחון את כישלונותיה שלה. אולם לא סתם הפך טראמפ את המתקפה נגד המדיה לחלק כל כך מרכזי מהאג'נדה הפוליטית שלו: הוא ידע שהאמריקאים מתעבים את התקשורת באותה מידה כמוהו. לטראמפ קל כל כך להציג את התקשורת כחלק מהממסד המושחת, משום שכך בדיוק היא מתנהלת כבר שנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#