לכמה אמריקאים יש 400 דולר במזומן? - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פיננסים בארה"ב

לכמה אמריקאים יש 400 דולר במזומן?

כמעט עשור אחרי המשבר, הבנקים והגופים הפיננסיים בארצות הברית חזקים עוד יותר משהיו לפניו, ואילו הציבור האמריקאי עני יותר מאי פעם

7תגובות
Pete Souza / The White House

בנרטיב האמריקאי, ענף הפיננסים היה עד לא מזמן הצלחה אדירה. בנקים אמריקאיים שלטו בעולם: גולדמן סאקס, ג'יי.פי מורגן, מורגן סטנלי, בנק אוף אמריקה, מריל לינץ' וגם ליהמן ברדרס היו הבנקים החזקים בתבל. היו להם סניפים ומשרדים בכל מקום ובכל מדינה. אם היתה עסקה מעניינת, הנפקה כדאית או שוק חדש במדינה מתפתחת, הם זינקו עליהם וכבשו אותם. הם היו הבנקים הרווחיים ביותר. התרבות הבנקאית של וול סטריט, לרבות בונוסים של מיליונים לבני 25 וחבילות שכר ואופציות של מאות מיליונים למנכ"לים, היו מושא לקנאה וחיקוי בכל מקום. הצעירים המוכשרים והמקושרים ביותר, מיד לאחר לימודי מנהל עסקים, רצו רק דבר אחד: ג'וב בוול סטריט. כן, גם אצלנו.

כל זה היה נכון עד שפרץ המשבר הפיננסי, ב־2008. בשלב הראשון של המשבר התברר שהעובדות הפיננסיות לא תואמות את הנרטיב, והסיפור הגדול נסדק. פתאום נודע שהבנקאים והבנקים לקחו סיכונים אדירים, שהם עסקו באופן שיטתי במעשי רמייה של לקוחות, שהממשלות נאלצו להזרים להם טריליוני דולרים כדי למנוע קריסה מוחלטת של המערכת הכלכלית, ושהציבור נאלץ להתמודד עם אבטלה ומשבר כלכלי עצום, בעוד שהבנקאים עצמם המשיכו לחגוג.

בשלב השני, לאחר שהמערכת קצת התייצבה, החלו לעלות שאלות עמוקות יותר. האם ענף הפיננסים אינו גדול מדי ביחס לכלכלה? האם הוא משרת את הכלכלה ואת הציבור, או אולי בעיקר את עצמו? האם הוא תחרותי כפי שענף כזה, שאין לו סממנים של מונופול טבעי, צריך להיות? האם המחירים שהוא גובה מהציבור הגיוניים ביחס למהות השירות שהוא מספק? האם יש בכלל צורך ציבורי בחלק גדול מהשירותים שהבנקים מציעים, למשל במכשירים הפיננסיים הנגזרים?

התשובות שהחלו לזרום היו מדאיגות. למרות מעשי הרמאות שהתגלו, טריליוני הדולרים שהתאדו והאבטלה שזינקה, רק קומץ בנקאים הואשמו בעבירות כלשהן, פחות מכך הורשעו, ורק דגי רקק בודדים מצאו את עצמם בכלא. אף אחד מהם לא היה מנכ"ל או חבר הנהלה. כל הבנקים הגדולים הם עדיין "גדולים מדי מכדי ליפול": המונח המקצועי הוא Too Big To Fail, בדומה למונח המקצועי לאי־העמדה לדין – Too Big to Jail.

כרוניקה של השתלטות
מקור: Federal Deposit Corporation and National Credit Union Administration
התפלגות הפיקדונות בארה"ב, 1995-2014

מחקרים הראו שענף הפיננסים גדול – בכסף ובמספר עובדים – פי כמה מגודלו הטבעי במונחים של מהות השירות שהוא מספק לכלכלה ולחברה, ושמחירי השירותים הפיננסיים גבוהים ולא תחרותיים. בתתי־ענפים מסוימים המחירים לא ירדו מזה עשרות שנים, למרות חדירתה של טכנולוגיה דיגיטלית שהיתה אמורה לייעל ולהוזיל אותם בעשרות אחוזים.

בתחומים כמו ניהול השקעות – העולם של סחר בניירות ערך, תיקי השקעות, קרנות נאמנות, הנפקות, בנקאות פרטית וקרנות גידור – התברר שהתעשייה כלל לא מסוגלת להניב ללקוחותיה ערך מוסף. כמעט אף מנהל השקעות אינו מסוגל לייצר ללקוחותיו תשואה מעבר לעליית המדדים. ועוד רמז לחוסר יעילות – מאות מנהלי קרנות גידור וקרנות פרייווט אקוויטי נהפכו למולטי מיליארדרים תוך שנים לא רבות.

 

ניזונים מהחלשים ביותר

מ– 37 בנקים יוצאים ארבעה בנקים בארצות הברית, 2017 – 1990

את המחירים הללו, ואת הכספים שזרמו לכיסי הבנקאים, מנהלי ההשקעות ובעלי המניות שלהם, שילם הציבור. הוא שילם טריליוני דולרים כדי לחלץ אותם מהמשבר של 2008, והוא שילם וממשיך לשלם עמלות והפרשי ריבית של טריליונים מדי שנה. עבור עשרות מיליוני אמריקאים – הריבית בכרטיסי האשראי מגיעה לעשרות אחוזים לשנה, וזאת למרות שמאז המשבר הכלכלי מחיר הכסף עבור חברות פיננסיות נמצא קרוב מאוד לאפס. מיליוני אמריקאים איבדו את בתיהם וכל הכסף ששולם לבנק – במשכנתאות – אבד גם הוא. רק לאחרונה הודה בנק וולס פארגו כי פתח מיליוני חבשונות ללא הסכמת הלקוחות.

כשמביטים על התמונה הגדולה, מתברר שמי שמשלמים הכי הרבה, ובריביות הגבוהות ביותר, הם דווקא החוליות החלשות ביותר בחברה האמריקאית. העניים הם אלה שמשלמים את הריבית הגבוהה ביותר בכרטיסי האשראי, והם אלה שמשלמים ריביות של שוק שחור כדי להנזיל תלושי שכר בכמה ימים או שבועות, כדי לרכוש מזון ולשלם על קורת גג. המערכת הפיננסית שכנעה את הציבור, לרבות מבוגרים בגיל הפנסיה, שכדאי לקבל הלוואה כנגד העמדת ביתם כבטוחה – בישראל קוראים לזה "משכנתה הפוכה" – ולהשתמש בכסף מיד ועכשיו. הכלכלה האמריקאית כולה מבוססת על יצירת לחץ עצום על הציבור לרכוש עוד ועוד מוצרים, ואילו המערכת הפיננסית מוצאת פתרונות אשראי גם עבור מי שאין לו כסף – מבלי שהוא מבין שדוחפים לו בתוך העסקות מימון יקר.

על פי סקר שנערך לאחרונה, לכ־46% מהאמריקאים יש פחות מ־400 דולר במזומן, וכאשר שואלים אותם מה יעשו כדי לממן הוצאה דחופה, למשל מקרה חירום רפואי, הם עונים שהם יאלצו ללוות כסף מבנק או מהמשפחה. כלכלנים יסבירו שהבנקים הם החמצן של המערכת העסקית והשמן בגלגלי הכלכלה, אבל המערכת הפיננסית גוזרת לעצמה חלק גדול מההכנסה השוטפת של הציבור האמריקאי – והחלק הזה גדל ככל שהאוכלוסייה חלשה יותר. גם אם תופעות דומות קיימות בכל העולם, אצל האמריקאים, כמו בכל דבר, התופעה יותר גדולה, יותר עמוקה ויותר חזקה.

אין זו הפתעה שלא רבים מערערים כיום על תיאור זה של המציאות, ואם מישהו עושה זאת – כנראה שהוא מדבר מתוך אינטרס פרטי. החוקרים הפנימו את הנתונים, האליטה יודעת איך הבנקים מבשלים את הדייסה שמוגשת לציבור, והציבור עצמו מרגיש שמשהו יסודי אינו עובד נכון. גם הפוליטיקאים זיהו את הפוטנציאל: בבחירות האחרונות לנשיאות כל הפוליטיקאים – ברני סנדרס, הילרי קלינטון וגם דונלד טראמפ – ניסו לרכוב על רחשי הציבור ודיברו נגד הבנקים. כולם הבטיחו לטפל בבנקים הגדולים, להגביל אותם ולבצע רפורמות שיהפכו את הבנקים לספקי שירות ציבורי במחיר הוגן, ולא ל"שליטי היקום" שקובעים לפי ראות עיניהם את גורלם של מיליונים. כל המועמדים הזכירו את פרצת החוק שמאפשרת למנהלי קרנות גידור ולמנהלי השקעות לשלם מס נמוך במיוחד – ואת כוונתם לחסום אותה.

השופט ריצ'רד פוזנר
NATHAN WEBER / NYT

לעומת זאת, מה שעדיין נותר בגדר תעלומה הוא מדוע ממשיכים הבנקים והבנקאים לשמור על כוחם גם כיום, ובמובנים רבים הם אפילו מתחזקים עוד יותר. במילים אחרות: למה זה קורה, ומדוע הציבור, שכבר מבין את הבעיה, אינו שולח לשלטון נציגים שיטפלו בה.

התשובה מורכבת. הנה כמה מהסיבות הידועות: הבנקים השקיעו מיליארדים בעבודה של לוביסטים מול השלטון ומול חברי הקונגרס והסנאט, כדי שהחוקים יתאימו להם. הם תורמים מאות מיליוני דולרים לקמפיינים של פוליטיקאים, כספים שבלעדיהם לפוליטיקאי המצוי אין סיכוי להיבחר. אובמה, קלינטון וגם טראמפ נהנו מתרומות של מאות מיליונים מבנקים או בנקאים. מחקרים הוכיחו שקרבה לנשיא ולמחוקקים נהפכת לחוקים והטבות ששוויים מיליארדים, ושהתורמים והתאגידים מצליחים לקבל הכרעות שתואמות את האינטרסים שלהם.

ישנה גם "הדלת המסתובבת": בנקאים ועורכי דין שנוהגים לעבור מהמגזר העסקי לתפקידים בכירים בממשל – ברשות ניירות ערך, במשרד המשפטים, בבנק המרכזי – ושוב לחזור, בתפקיד בכיר עוד יותר, לעולם הבנקאי. במציאות כזו נהפכים הרגולטורים ל"שבויים": הם חושבים על הג'וב המפנק בסיבוב השני, הם למדו באותן אוניברסיטאות, הם חיים באותה סביבה ובאותו מועדון חברתי, והם רואים את העולם דרך אותן עיניים בדיוק – עיניים שבוחנות את הקריירה שלהם, ולא רואות את הציבור החלש שנאנק מעומס הריביות שהוא משלם. ממשלתו הנוכחית של טראמפ, שהבטיח בעת מסע הבחירות לטפל בבנקים הגדולים, היא הדוגמה הטרייה לתופעה זו: שר האוצר של טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, והיועץ הכלכלי הראשי גארי כהן – שניהם היו בנקאים עד לאחרונה, ושניהם הגיעו מהבנק האגרסיבי ביותר, גולדמן סאקס. פעם הם היו בבנק, עכשיו הם מנסחים עבור טראמפ מדיניות של הפחתות מסים לעשירים וביטול רגולציות ומגבלות לבנקים. בעוד שנים מעטות הם ישובו הביתה, לעולם הפיננסים.

 

פרופ' רוני מיכאלי
Lindsay France / Cornell Univers

למי שייכת הפוליטיקה

ויש עוד סיבה לכוח העצום של הבנקים, שעליה מדברים פחות: הריכוזיות העצומה בענף הפיננסים. על פי נתונים שאסף פרופ' רוני מיכאלי מאוניברסיטת קורנל, התעשייה עברה גל של מיזוגים ורכישות שהקטינו באופן דרמטי את מספר הבנקים. כתוצאה מכך גבר כוחם הכלכלי וגברה עוצמת הלובי הפוליטי שהם מפעילים.

מחקרים נוספים מראים שריכוז הבעלות על הבנקים וחברות גדולות בידיהם של קומץ משקיעים מוסדיים – גופים כמו בלקרוק, שמנהלת תיקי נכסים בהיקף של יותר מ־5 טריליון דולר – מגדילים גם הם את הריכוזיות. התוצאה היא שהבנקים הגדולים מחזיקים כיום בנתח שוק יותר גדול ממה שהיה להם ערב המשבר הפיננסי. הם "גדולים מכדי ליפול" עוד יותר ממה שהיו ב־2008.

איך זה קרה? ממגוון סיבות השייכות כולן לאותה משפחה. משרד המשפטים, שהוא גם רשות ההגבלים העסקיים של ארצות הברית, לא מנע מיזוגים של בנקים ולא ניצל את זכותו לדחות אותם, בשל גישתו הכלכלית המתנגדת להתערבות – אלא אם הוכח כי מיזוג יגרום בוודאות לעליית מחירים. כך נהג משרד המשפטים ב־20 השנים האחרונות, וכך הוא נוהג כיום. אלא שבפועל מחקרים הראו שהמשרד טועה, ושגישתו הפשרנית למיזוגים גורמה לעליית מחירים בשוק ועוד יותר מכך – לעליית "כוח השוק" של הבנקים מול כל שאר המשק. פעמים רבות קשה לזהות עליית מחיר, אך התוצאה היא מונופול ורווחים עצומים. למשל המקרה של גוגל: השירות לציבור הוא אולי חינם (אבל לא למפרסמים), ולכן קשה להוכיח השפעה על מחיר המוצר. אבל החברה שולטת ב־80% משוק החיפוש, יש לה כוח פוליטי עצום, והיא מכונה מטורפת לייצור מזומנים.

ג'יימי דיימון
אי־פי

בסופו של דבר אי אפשר להתחמק ממסקנה אחת ברורה: המקום העיקרי שבו אמריקה נכשלת הוא בפוליטיקה. זו המציאות האמריקאית: מותר לבעלי הון הוציא כל סכום שיחפצו כדי לקנות פוליטיקאים ולקדם אג'נדות וחוקים. המערכת מאשרת להם מיזוגים ללא הגבלה. המנהלים מדלגים מהמגזר הפרטי למגזר ציבורי ובחזרה, המערכת נהפכת לריכוזית, ובנקים צוברים עוד יותר כוח ויכולת לגבות מהציבור רנטה כלכלית. אף אחד לא מעז לגעת בהם ובשיטה, מפחד לזעזע את המערכת הפיננסית ולפגוע בבעלי ההון – וחוזר חלילה.

אפילו פוליטיקאים שמגיעים לשלטון על בסיס הבטחות לטפל בבנקים נזהרים בכבודם. הם יודעים שהם יצטרכו אותם ואת כספם בסיבוב הבחירות הבא, ושבכל מקרה הם לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח את הבנקים לזרועותיו של המועמד השני. את התוצאה מרגישים מדי יום 90% מהאמריקאים שאינם חלק מהעשירון העליון, כמו גם כל אוכלוסיית העולם שנאלצת לאסוף את עצמה מחדש ולחבר את השברים לאחר כל משבר פיננסי שהבנקים בוול סטריט מייצרים. כן: פיננסים הם עניין של פוליטיקה, ושם יוכרע הקרב – גם אם בינתיים זה נראה כמו קרב בין דוד לגוליית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#