כך ניצלנו מהשר פישמן וראש הממשלה דנקנר - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מגזין TheMarker

כך ניצלנו מהשר פישמן וראש הממשלה דנקנר

עד לפני שנים מעטות התרחשו בישראל אותם תהליכים של ריכוזיות פרועה והשחתה של המערכת הפוליטית, שמאיימים כיום על הדמוקרטיה האמריקאית. הציבור הישראלי התעורר, התנער ועצר את ההידרדרות, אבל הסכנה לא חלפה

58תגובות
אליעזר פישמן בבית המשפט
עופר וקנין

ההיסטוריה של השחיתות הפוליטית והריכוזיות העסקית במדינת ישראל, מארג של קשרים שזכה אצלנו לכינוי "הון־שלטון", "הון־שלטון־עיתון" וגם "הון־שלטון־עולם־תחתון", אמנם שונה מזו האמריקאית, אבל האמת היא שישראל החלה לפני כ-10 שנים לגלוש למציאות לא מאוד שונה.

התמונה שעולה ממסמכים כמו דו"ח ועדת הריכוזיות, דו"ח בנק ישראל, מכתבים של הממונה על ההגבלים העסקיים ושל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וגם מאות כתבות וניתוחים במגזין ובעיתון TheMarker, ובכלי תקשורת אחרים, מספרת בפירוט כיצד 10 עד 20 משפחות, יחד עם חבריהן בפוליטיקה, החלו להשתלט על המשק הישראלי.

בניתוח הכמותי, המחקרים הראו שחלקים גדולים של המשק – במונחים של שווי השוק של החברות הגדולות הנסחרות בבורסה – היו בשליטה של קומץ אנשים בעלי שמות מוכרים. שרי אריסון (בנק הפועלים), נוחי דנקנר (איי.די.בי), אליעזר פישמן (כלכלית ירושלים), משפחת עופר (החברה לישראל), לב לבייב (אפריקה ישראל), צדיק בינו (הבנק הבינלאומי) ויצחק תשובה (דלק) הם כמה מהשמות האלה. ראינו כיצד משפחות אלו שלטו בעשרות חברות דרך אחזקות ישירות ועקיפות, לעתים תוך שימוש בשרשורי חברות שמכונות "פירמידות", גם אם הם עצמם כמעט ולא הביאו כסף מהבית והאינטרסים שלהם היו שונים לחלוטין מאלה של רוב בעלי המניות בחברות הללו – ציבור החוסכים.

למדנו גם שעיקר הרווחיות של החברות הללו תלויה ביחסיהן עם השלטון, ושבעלי השליטה נהגו בשגרה להפעיל מנופי לחץ על השלטון כדי לקבל את מבוקשם: תרומות למפלגות ופוליטיקאים, פעילות לובי נמרצת מול חברי כנסת, העסקת פקידים בכירים ופוליטיקאים שסיימו את תפקידם הציבורי בשכר של עשרות מיליוני שקלים לשנה, ושכירת יועצים ואקדמאים בעלי שם כדי להפיץ את הנרטיבים שמתאימים להם. וכמובן: השפעה והפעלת לחצים על התקשורת והעיתונות, בין אם דרך בעלות ישירה ובין אם באמצעות השפעה עקיפה, חלוקת תקציבי פרסום, ומערכות יחסים בין בעלי הון, מוציאים לאור, עורכים ראשיים ועיתונאים בכירים.

אמיל סלמן

מה לא היה לנו? היה את ניר גלעד, קודם חשב כללי במשרד האוצר שמכר חברה ממשלתית גדולה למשפחת עופר, ואחר כך שימש כמנכ"ל החברה המרכזית שלה, החברה לישראל. היו לנו חברות אנרגיה שאיימו לחסל את הקריירה של שר האוצר אם לא ייסוג מרעיונותיו למסות את רווחי הגז. היו לנו טייקונים – דנקנר ותשובה הם שתי דוגמאות – שפילסו את דרכם לפגישות פרטיות ובלתי מתועדות עם ראש הממשלה, בניסיון לשנות הכרעות ממשלתיות. היתה לנו מערכת של טייקונים, עורכי דין בכירים ועיתונים שניסו למנוע מנגיד בנק ישראל להדיח את היו"ר של הבנק הגדול והחזק במדינה.

היו לנו ממונה על הגבלים עסקיים ומשנה ליועץ המשפטי לממשלה ששלחו מכתבים שמזהירים כי לחצי חברות הגז על משרדי האוצר והאנרגיה ועוצמתו הכלכלית של מונופול הגז הם "סכנה לדמוקרטיה". היו, לעומת זאת, אחראים על הרשות להגבלים עסקיים שאישרו מיזוגים שהחריפו את הריכוזיות, כמו המיזוג של שופרסל וקלאב מרקט בענף הקמעונות. היה ראש ממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שעדיין יושב בכלא בגין שוחד שקיבל כדי לקדם עסקות נדל"ן.

ניב אהרונסון

יש לנו שר ביטחון, אביגדור ליברמן, שבתו ונהגו קיבלו מיליוני דולרים עבור שירותים לא ברורים, בפרשה שבה חלק מהעדים נעלמו. ויש לנו ראש ממשלה שהקליט מו"מ עם הבעלים של העיתון ואתר האינטרנט הגדולים במדינה, נוני מוזס, שבו "הוסכם" כי ראש הממשלה יחולל שינויים ששווים לעיתון מאות מיליוני שקלים – ואילו העיתון ידאג להתאים את דיווחיו כך שראש הממשלה ישאר על כיסאו "לתמיד". היה לנו טייקון, דנקנר, שהורשע בהרצת מניות, וטייקון נוסף, פישמן, שנציג בית המשפט כתב עליו שהוא פושט רגל ומתכנן את נפילתו כבר 16 שנים, מבלי שהבנקים, להם הוא חייב 4 מיליארד שקל, עשו דבר. וזו רק רשימה חלקית של הדברים שהתגלו, במציאות שדומה לקרחונים – רק חלק קטן ממנה חשוף לעין.

כשבוחנים את הרשימה, מתבהר מעבר לכל ספק שבעשור הראשון של המאה ה־21 ישראל היתה בדרך לגלוש במהירות למציאות שאנחנו רואים באמריקה כעת: פוליטיקאים שנמצאים בכיסיהם של בעלי ההון, ריכוזיות עסקית עצומה, חברות שיצרו לעצמן "רנטה כלכלית", אי שוויון שצומח במהירות ומערכת רגולטורית וממשלתית השבויה בידי אנשי העסקים. אלא שאז, אולי אפילו באופן מפתיע, הגלישה הזו נעצרה.

רמי שלוש

קדחת הרפורמות

המחאה החברתית העצומה של קיץ 2011, שדרשה "צדק חברתי" וזעקה נגד "הון־שלטון", הפחידה את הפוליטיקאים וגרמה להם להתרחק, לפחות למראית עין, מאילי ההון. ועדת הריכוזיות, שחקרה את השוק במשך תקופה ארוכה, הביאה לחקיקה שתכליתה לצמצם את הריכוזיות, למנוע ניגודי אינטרסים של דירקטורים ולפצל את הגדולות שבפירמידות.

שורה של ועדות בענף הפיננסים – ועדת בכר, ועדת זקן, ועדת שטרום – כמו גם פעילות קדחתנית של קבוצות מחאה אזרחית, ניסו לצמצם את כוח השוק של המוסדות הבנקאים הגדולים. רפורמות בתחומים כמו שוק הסלולר ושוק הטיסות לחו"ל פגעו, במודע, בחברות החזקות והביאו לירידת מחירים. בענף הבריאות החליטה המדינה, באמצעות ועדת גרמן והחלטות של הממונה על הביטוח דורית סלינגר, לעצור את פיצול השוק לבריאות פרטית טובה לעשירים מצד אחד – ובריאות ציבורית גרועה לעניים מצד אחר.

אביגיל עוזי

רשות ני"ע, עם כניסתו לתפקיד של היו"ר שמואל האוזר, הצמיחה לפתע שיניים וסירבה לקבל חשבונאות יצירתית של קבוצות אחזקה, כמו הדו"חות של איי.די.בי שבושלו כדי להסתיר הפסדים ולנפח רווחים. בפיקוח על שוק ההון באוצר הוציאו תקנות על הגבלת דמי ניהול, הגבלת שכר מנכ"לים של חברות פיננסיות, הגבלת כפל דמי ניהול, סירוב לאשר תשלום דיווידנדים לבעלי חברות ביטוח חלשות, וסירוב לאשר מכירת חברות המנהלות כספי ציבור לגורמים זרים עלומים ונעדרי מוניטין. מחאה ציבורית, לעתים בהשתתפות אלפים רבים, הביאה לשיפורים משמעותיים לטובת הציבור במתווה הגז – גם אם הוא אומץ על ידי הממשלה בסופו של דבר.

מדוע? כיצד קרה שבישראל הצליח הציבור לעצור את ההידרדרות והגלישה למציאות 'אמריקאית'? מדוע דווקא ישראל נתקפה בשנים אחרונות בקדחת של רפורמות חברתיות, יחד עם תגובת נגד חריפה להתחזקותם של התאגידים ומועדוני ההון־שלטון־עיתון? תשובה מדויקת לשאלה הזו היא נושא למחקר כלכלי וסוציולוגי, אבל אנחנו בכל זאת יכולים לזהות כמה גורמים.

ניר קידר

חלק מהתקשורת הכלכלית, ודאי קבוצת הארץ־TheMarker, עסקה ברבים מהנושאים הללו והעלתה אותם לשיח הציבורי, משם הם התפשטו לתקשורת הכללית ולרצועות החדשות והפריים־טיים בערוצי הטלוויזיה. קבוצות מחאה רבות ויחידים חדורי שליחות, פעלו – ברחובות, ברשתות החברתיות ובפעילות לובי מול השלטון והמחוקקים – ולחצו על פוליטיקאים ופקידים בכירים. צעירים רבים, אולי בהשפעת תפישת העולם השיתופית של דור המילניום, סירבו לקבל את המציאות כפי שהיא נראית מהדיווחים – ודרשו שינוי. יתכן ושקשורים לזה גם החוצפה בישראל, הנגישות לפוליטיקאים, הגודל הצנוע של המדינה, הרקע ההיסטורי, וציבור לא קטן שעדיין מאמין בסולידריות ובמעורבות חברתית.

אלא שגם אם מצבנו בנושאים רבים טוב מזה של האמריקאים, אסור לישראל להרגיש שהיא יכולה לנוח. אפילו אם הגלישה לשלטון של "אוליגרכיה" – תיאור מקובל ודי נפוץ לשיטה הפוליטית האמריקאית הנוכחית – נעצרה אצלנו, אין חוק טבע המבטיח שהירידה הזו לא תתחדש. הדור הבא של הטייקונים וחבריהם בשלטון עלול להיות מתוחכם יותר. הם עלולים לעטוף את מעשיהם בנרטיבים שימצאו חן בעיני הציבור, או לפעול בחשאיות גדולה יותר. לחלופין, בהשראת דונלד טראמפ ומנהיגים אוטוקרטיים, עלול לגדול דור של טייקונים ופוליטיקאים שיצפצפו על הציבור ועל הנורמות – ויעשו מה שהם רוצים לעשות "ישר מהמקפצה", בלי להתרגש מהתקשורת, ממחאות ציבוריות, מזעקות הציבור ואפילו משלטון החוק.

דבר אחד ברור: לאחר שזיהינו את הכשלים של השיטה האמריקאית, וכיצד היא משאירה את רוב הציבור שלה במצוקה, על ישראל להקפיד שלא להסתנוור ולא לרוץ לחקות אותה רק כי זו "אמריקה" הגדולה וה"מוצלחת". להפך: ראוי ללמוד מהכישלונות האמריקאים, ולעשות את מה שצריך כדי שלא ליפול לאותן מלכודות, ולא לאמץ את אותה פילוסופיה ואת אותו נרטיב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#