מופע שנות ה–70 - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נסיעת מבחן

מופע שנות ה–70

אלפא רומיאו מנסה לעשות קאמבק והפעם, שלא כבעבר, נראה שהיא מצליחה. ג'וליה היא מכונית עם פוטנציאל הנאה לא מבוטל. אפשר לנהוג בה בנינוחות בעיר, וגם ליהנות בכביש מפותל

לתהילה לא חוזרים, אפילו לא שבים. לתהילה "מתקמבקים". כלומר, עורכים "קאמבק". יש בכך משהו כמעט הרואי, סיפור על גיבור שנאבק כדי לחזור לאור הזרקורים, ולזכות שוב באהבת הקהל שאבדה. גם אלפא רומיאו מחזרת אחרי אהבת הקהל, וגם היא מבקשת "להתקמבק".

השאיפה של אלפא היא לא רק למכור יותר מכוניות או להגדיל רווחים, אלא לשוב לימי תהילתה. הרי קנייה של אלפא אף פעם לא היתה צעד הגיוני במיוחד. המכוניות שלה לא היו זולות, פעמים רבות הן גם לא היו אמינות, ואם נהיה כנים – הן גם לא היו טובות במיוחד בשנים האחרונות.

אייל טואג

נהגים ותיקים מתרפקים בערגה על כמה מדגמי אלפא משנות ה־60 וה־70. מכוניות כמו ג'וליה וג'ולייטה, וכמובן אלפא סוד, זכו למחמאות במגזיני רכב, שהתעלמו מכך שהמכוניות האלה החלידו מהר יותר מפסל של קדישמן.

אבל שנות ה־70 חלפו, אלפא נרכשה בידי פיאט והחלה לייצר מכוניות מאכזבות. מהיכולות הספורטיביות נותרה רק תדמית חלולה. המכוניות של אלפא היו יפות, אבל לא ממש מעניינות. הביטו רק על המכוניות מהשנים האחרונות – ה־159 שהיתה מבוססת על אופל וקטרה ומפוהקת כמוה; המיטו הקטנה שניסתה לזנב במיני קופר, אבל התבססה על פיאט פונטו; וגם הג'ולייטה, שנשאה שם של מכונית מפוארת מעברה של אלפא וניחנה בעיצוב משובח, אבל לא בשמץ של ספורטיביות. למען האמת, גם היומרה שלהן להיות מכוניות יוקרה לא החזיקה מים – תאי נוסעים מדופנים בפלסטיקים זולים הסגירו שאלפא היוקרתית אינה אלא פיאט מגונדרת.

אייל טואג

עכשיו אלפא מנסה לעשות עוד קאמבק, ושוב היא שולפת שם מיוחס מהעבר, ג'וליה. אז למה זה מעניין? כי הפעם אלפא לוקחת את העניין ברצינות. הג'וליה אמורה היתה להיות מוצגת כבר לפני כמעט ארבע שנים, אך פיאט־קרייזלר, החברה האם של אלפא, ניקתה את שולחן השרטוט (אולי אפילו הפכה אותו) והחלה לתכנן את המכונית מחדש ומהיסוד. במקור, הג'וליה, המחליפה את ה־159, היתה מיועדת להיות עוד משפחתית גדולה עם הנעה קדמית, אך באלפא החליטו כי הגלגלים המניעים צריכים להיות דווקא מאחור – כמו במכוניות הקלאסיות של האלפא וכמו בארכי־יריבה שלה, ב.מ.וו סדרה 3. כבר שנים שבאלפא מכריזים שהם מתמודדים מול ב.מ.וו, אבל לא מצליחים אפילו לדגדג את החברה מבוואריה.

הנעה אחורית יכולה להפוך את המכונית למהנה יותר עבור הנהג. הגלגלים הקדמיים לא מחוברים למנוע ונדרשים רק להפנות את המכונית, בעוד האחוריים מניעים ואולי גם מאפשרים החלקת זנב חיננית. וזה בדיוק העניין עם המכונית הזו – היא מאפשרת. היא לא ספורטיבית נוקשה ולא מתפשרת, אלא משפחתית עם פוטנציאל הנאה לא מבוטל. אפשר לנהוג בה בנינוחות בעיר ובפקק, ואז, בסיבוב של חוגה קטנה לצד ההגה, להעבירה למצב ספורטיבי וליהנות בכביש המפותל. בכביש המהיר תתרשמו מבידוד הרעשים המצוין, ובכבישי הרים תיהנו מהיגוי ישיר ומדויק.

אייל טואג

לא צריך להיות נהג מרוצים כדי לממש את היכולות של הג'וליה, ואין חובה לדחוק אותה למגבלות – הג'וליה עובדת עם הנהג, ולא נגדו. היא לא מענישה בחומרה על מהירות גבוהה מדי בפנייה, למשל. האחיזה שלה מצוינת, אך ניתן גם להוציא החוצה את הזנב מנתיבו, בהחלקה מהנה.

גם אם אינכם מזדמנים לכבישים מפותלים לעתים קרובות, הנאה בהם היא ההבטחה החשובה ביותר של הג'וליה, ואותה היא מצליחה לממש. ומה באשר לשימוש מקובל יותר במכונית? גם כאן יש חדשות טובות. הג'וליה נוחה למדי ואפילו המרווח במושב האחורי סביר, למרות תעלת גל ההינע הבולטת העוברת מתחתיו.

יותר מכך, אחרי שנים בהן היא כונתה "מכונית יוקרה", רק בסוכנויות של אלפא, הג'וליה מצליחה להצדיק גם את היומרה הזו. יוקרה לא מתבטאת באבזור רב או בעיצוב מוחצן, אלא באיכות. גם כזו שבה היד נוגעת וממששת. ציפוי ההגה, המושבים, חלקי הפלסטיק וגם כפתורי מתכת ופיסות עץ מהוקצעות, כל אלה מעניקים תחושה של איכות ויוקרה. זו לא עוד פיאט, אלא מכונית איכותית לא פחות מהמתחרות – ב.מ.וו, אאודי או לקסוס.

העיצוב הפנימי של הג'וליה נאה אך מיוחד פחות מדגמי אלפא בעבר. זה לא בהכרח דבר רע. בחברה החליטו לוותר על עיצוב מצועצע לטובת מראה מעודן, נקי ונוח יותר לתפעול. אפילו הסמל של אלפא התעדכן, אבל בחברה לא ויתרו על הציור של נחש האוכל ילד, אחד מסמלי העיר מילאנו וכנראה הסמל הביזארי ביותר בעולם הרכב.

אייל טואג

לעיצוב החיצוני אנחנו מגיעים בסוף, כי בניגוד לדגמים אחרים של אלפא, הוא אינו המאפיין החשוב ביותר של המכונית. זו הסיבה שהאכזבה ממנו אינה גדולה. בתמונות הראשונות שפורסמו, הג'וליה נראתה משעממת, כמעט חסרת ייחוד. הפנסים האחוריים כמו נלקחו מקיה, וגם החזית נראתה מעט סתמית. מזל שהיה שם את הגריל המשולש של אלפא, כדי שנזהה מיהי היצרנית. במציאות היא נראית טוב יותר. המכונית נמוכה והפרופורציות שלה ספורטיביות, ובכל זאת – היא לא משפחתית יוקרתית נאה במיוחד וגם לא האלפא הנאה ביותר, אבל גם זה נסלח לה. אולי העיצוב המתון נועד להפנות את תשומת הלב למה שיש מתחת לפח.

הסיסמאות של אלפא מהללות את הרגש והתשוקה, ומתעלמות מההיגיון. "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" קוראות המודעות, שרומזות שנהגים אחרים הם, כנראה, רובוטים מתוכנתים. אבל מה שהופך את הג'וליה למכונית טובה הוא שהיא גם הגיונית. אין זו מכונית ספורט מיוחדת ובלתי שימושית אלא משפחתית עם ארבע דלתות ותא מטען סביר. היא נוחה, איכותית, נעימה ובנוסף מאפשרת הנאה רבה מנהיגה. עם הנוסחה הזו, אלפא יכולה להתמודד בהצלחה מול ב.מ.וו. אם הג'וליה תציע גם שיפור באמינות, אולי היא באמת תאפשר לאלפא רומיאו להתקמבק. סוף סוף אין צורך להשאיר את השכל וההיגיון בחוץ כשאתם חושבים על אלפא. אין זו התאהבות לא רציונלית. הגדולה של הג'וליה היא השילוב של ההיגיון ושל הרגש. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#