סכנה ברורה ומיידית - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דבר העורך

סכנה ברורה ומיידית

מרגע שהמחוקקים נמצאים בכיס של בעלי הון, הדרך לכלכלה ריכוזית שבה עסקי ענק שולטים בענפים שלהם, קצרה. ומרגע שהעסקים ריכוזיים ובעלי כוח פוליטי וכלכלי, החברה כולה הופכת לבלתי שוויונית באופן קיצוני

תגובות

ידיעה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" בסוף מאי מבהירה עד כמה אקטואלי המגזין של החודש: "ככל שחבילות השכר של המנכ"לים צומחות, כך לבכירים יש גישה לאוזנו של הנשיא". שכר הבכירים שוב עולה, נאמר בכתבה. הבכיר שבהם לקח הביתה 98 מיליון דולר – פי 2,617 מהשכר הממוצע – ודונלד טראמפ קשוב לקריאותיהם לבטל חוקים, לשלם פחות מסים ולהרוויח יותר.

אין זו מגמה חדשה, גם אם טראמפ יחמיר אותה. אבל איזו אמריקה היא יצרה? הפרויקט המרכזי שלנו מציג שורה של עובדות שיפתיעו את הקוראים: כלכלת ארצות הברית, שהיא עדיין הגדולה בעולם, היא מושחתת, ריכוזית ואי שוויונית יותר מזו הישראלית. בדיוק כך.

באמריקה מותר לאנשי עסקים לקנות מחוקקים, להוציא כסף למען פוליטיקאים או נגדם, או לצורך קידום אג'נדה עסקית. בהתאם להלכה של בית המשפט העליון, פעילות כזו מוצדקת כ"חופש דיבור" של התאגידים. מותר להם לחסל פוליטיקאי באמצעות קמפיין תקשורתי־ציבורי כי זהו מימוש של זכות הביטוי שלהם.

מרגע שהמחוקקים נמצאים בכיס של בעלי הון, הדרך לכלכלה ריכוזית – קצרה. ומרגע שהעסקים ריכוזיים ובעלי כוח פוליטי וכלכלי, החברה כולה נהפכת לבלתי שוויונית באופן קיצוני. זוהי טענה שנעלמת מעיני רבים ועלינו לחשוף אותה. את זה אנו עושים באמצעות סקירה של ענפי הכלכלה המרכזיים באמריקה. אשר שכטר מביא את הסיפורים של הריכוזיות המשקית ושל שוק המדיה; ליאור דטל מציג את הקלקולים של מערכת החינוך; רוני לינדר־גנץ מדווחת על הכשל של ענף הבריאות; אמיתי זיו מסביר מדוע שירותי התקשורת יקרים באמריקה יותר מבישראל; נדן פלדמן מראיין את פרופ' פיטר טמין, שמראה כיצד רוב אמריקה בדרך להפוך למדינת עולם שלישי. והתמונה המטרידה הזו אינה רק בעיה של אחרים: הניתוח שלנו מראה כיצד בתחילת המאה ה־21 החלה ישראל לגלוש למודל של אוליגרכיה המזכיר את המציאות האמריקאית, איך הגלישה הזו נעצרה, ומדוע ההידרדרות עלולה להתחדש – ולא בטוח שנבחין בה לפני שיהיה מאוחר מדי. 

החשש מפני אי שוויון קיצוני והפיצול לשתי מדינות מחבר אותנו לפרויקט השני של המגזין: רשימת 500 האנשים העשירים בישראל, שאותה אנו עורכים מזה 15 שנים. איך אנחנו מחשבים את נתוני העושר? קשה לקבוע הערכה מדויקת של הונו של אדם, כי אין דבר כזה, כמו שאין מחיר אחיד למכונית משומשת, בית או עסק. הם שווים את המספר שעליו יסכימו שני אנשים בסיומו של משא ומתן שהצליח – וזה מספר שמשתנה מיום ליום בהתאם למצב המשק, מצב השווקים, הדינמיקה במשא ומתן והתחזיות של הצדדים. חישוב "הונו" של אדם ו"ערכה" של חברה הוא תרגיל מורכב עוד יותר. ישנן שיטות ונוסחאות, אך המספרים שמוצבים בהן מבוססים על הערכות, ולכן גם התוצאה הסופית היא הערכה גסה. אם תשאלו את עשירי הרשימה כמה כסף יש להם, רבים יאמרו שהם עצמם לא יודעים. לנו יש אפילו פחות מידע: אנחנו משתמשים רק בנתונים גלויים, אנחנו לא יודעים אם לאדם יש חובות, כמה מס הוא משלם, האם השנה הרוויח או הפסיד בבורסות ובנדל"ן, כמה כסף הוא מוציא למחייתו והאם התגרש או רכש בתים לילדיו.

ישנם כנראה עשירים רבים שהיו צריכים להיות ברשימה אך לא מופיעים בה. אנחנו לא יודעים לקבוע נתון מדויק להונו של כל עשיר, ויש לראות בנתונים "טווח", ולא מספר מוחלט. ואנחנו מודים בעוד דבר: יש המתייחסים לרשימות כאלה כאל רכילות, אולי אפילו מציצנות.

אנחנו חושבים אחרת, וטוענים כי יש ערך ציבורי בהטלת אור על הונם של העשירים. מדוע? כי בשנים האחרונות למדנו כיצד האוליגרכים, בעולם ובישראל, מתמרנים את החוקי המשחק לטובתם ומעבירים כסף מכיסי הציבור לכיסים שלהם. גם באמריקה, כפי שתגלו בגיליון זה, וגם בישראל כפי שקראתם בגיליונות קודמים, בעלי ההון הם גלגל השיניים המרכזי במכונה ששמה כלכלת השוק הדמוקרטית. כדי להבין כיצד המכונה הזו עובדת צריך גם להביט בעיניים צלולות על התוצרים שלה.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#