מהמרדף אחר האושר והעושר נותר רק המרדף - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אמריקה

מהמרדף אחר האושר והעושר נותר רק המרדף

במציאות שבה כלי התקשורת משדרים 24 שעות ביממה, הציבור ניזון מדיאטה תקשורתית בלתי פוסקת של סקנדלים, מחדלים, ויריבויות מפלגתיות ובינאישיות קטנוניות השוחקות אף יותר את האמון שלו במנהיגים ומגדילות את התיעוב כלפיהם

באחד מרגעי השיא בטקס ההשבעה של הנשיא רונלד רייגן, הוא אמר כי הממשל אינו הפתרון לבעיות שלנו. הממשל הוא הבעיה. רבים מהאמריקאים שותפים לדעה זאת. בסקר שנערך לאחרונה זכה הקונגרס לתמיכה של 9% מהציבור. מה מביא אמריקאים כה רבים לתעב את וושינגטון והיושבים בה?

מקורה של האיבה בימי ראשית הרפובליקה. המושבות הבריטיות סבלו משרירות ידו השלטונית של הכתר הבריטי, ויצאו למלחמת עצמאות כדי להשתחרר ממנו. על כן, כאשר הם כתבו את החוקה שלהם, לא היתה בה רשות מבצעת. כן, החוקה האמריקאית הראשונה לא כללה רשות מבצעת מכיוון שהמתיישבים לא רצו להשית עליהם עוד רודן כמו המלך הבריטי, ג'ורג' השלישי. לאחר כמה שנים, בעיצומו של משבר כלכלי ואיום במרי אזרחי, החליטו מנהיגי האומה הצעירה שבלי רשות מבצעת האומה תקרוס. בלית ברירה, הם השליכו את החוקה הכושלת וכתבו מסמך חדש, החוקה הנוכחית. הפעם הם הוסיפו רשות מבצעת, אך החשש שלהם משלטון מרכזי נותר בעינו, ועל כן את רוב הסמכויות השאירו בידי המדינות.

United States Capitol

ארצות הברית היא ארץ עצומה ומבוזרת המתנהלת ברובה במישור המדינתי ולא הפדרלי. המדינות הן שקובעות באיזה גיל ניתן להוציא רישיון נהיגה ומי רשאי לעסוק בעריכת דין. הן מכתיבות את תוכניות הלימוד, גובה הארנונה, העונש על רצח והמהירות המותרת לנהיגה. תושבי טקסס, בדיוק כמו תושבי קליפורניה, לא אוהבים שהממשל הפדרלי מתערב להם בחיים, וסומכים יותר על המושל שלהם מאשר על הממשל בוושינגטון.

עד השפל הכלכלי הגדול של 1929 הממשל הפדרלי אכן מיעט להתערב בחיי האזרחים, אך כשאנשים היו רעבים ללחם, הציבור הסכים להחליף את השוק החופשי בהתערבות פדרלית בכלכלה. כל עוד הניו דיל שיזם הממשל חילק תקציבים, התושבים היו מרוצים. אך כאשר השלטון החל לשאוב תקציבים, לקבוע סדרי עדיפויות וסטנדרטים עבור המדינות, הוא החל לאבד מקסמו. באמריקה יגידו לך שוושינגטון מזמן לא פועלת לטובת הכלל, אלא למען אינטרסים צרים, בין אם זה שחורים, האחוזון העליון, מהגרים, חקלאים, הצבא, התעשיינים, היהודים, המזהמים, שוחרי איכות הסביבה ואחרים. במידה מסוימת כולם צודקים כי שתי המפלגות מורכבות מקואליציות של אינטרסים, וכל אחת מהן מנסה לפעול לטובת הקהילות והארגונים המרכיבים אותן. המאבק הדו־מפלגתי מותיר תחושה בציבור שחלק ניכר מהזמן מישהו מנצח, וזה לאו דווקא הם.

ישראל ויסמל מנור

גם המפלגות תורמות לתחושות המיאוס של הציבור. למעט תקופות קצרות בהיסטוריה האמריקאית, המפלגות לא היו אידאולוגיות אלא פרגמטיות. מצד אחד, הדבר נבע מאתוס משותף, אמונה כי לכל אדם יש זכות לחיים, חירות ומרדף אחר האושר, ומצד אחר משיטת הבחירות האמריקאית שבה המנצח לוקח את כל השלל, והוא מחייב את המפלגות לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר.

ואולם, משנות ה־70 המפלגות החלו לסטות מעיסוק בנושאים שבהם ניתן להתפשר, כמו הכלכלה ומדיניות חוץ, אל סוגיות חברתיות שבהן קשה להגיע אל עמק השווה, כמו הפלות, הוצאות להורג, זכויות להט"בים, והזכות לשאת נשק. כך התעצבה מציאות שבה כל מפלגה טוענת שבידיה תוכנית שתציל את האומה האמריקאית, וכי בידי המפלגה היריבה מרשם לאסון.

הקיטוב שהחל באליטות הפוליטיות חלחל אל ההמונים. סקרים מצביעים על כך שבעוד שבשנת 1960 רק 5% מהאמריקאים היו מתעצבנים אם בתם היתה מתחתנת עם תומך של המפלגה היריבה, כיום הביעו 40% מהנשאלים התנגדות לנישואים כאלה – שיעור גבוה יותר מאשר אלה שמתנגדים לנישואים עם בני דת או גזע אחר.

רגשות אלו נוגדים את חזון אבות החוקה, שבנו מערכת שלטונית של איזונים ובלמים מתוך אמונה שפשרות ושיתוף פעולה הן המתכון לאומה משגשגת. הם היו אנשים רציונליים ששמו את מבטחם באחר; אומה שנוצרה על ידי עורכי דין שהאמינו כי ניתן בשיח להגיע לפשרה, שתוביל לתוצר החקיקתי המיטבי. מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי הקונגרס הנוכחי מקוטב יותר משהיה ערב מלחמת האזרחים, ועל כן, כאשר פוליטיקאים לא מצליחים להגיע לעמק השווה, יש תרעומת עצומה כלפיהם.

קיטוב הוא גם הדלק בכל קמפיין בחירות. על פי מחקר שנערך באוניברסיטת מרילנד, 76% מהפרסומות בקמפיין של 2016 היו שליליות, ותקפו את היושרה, הכישורים והאופי של המועמדים. במציאות שבה כ־90% מחברי הקונגרס נבחרים מחדש, יריביהם יעשו הכל כדי להביס אותם, ואחת הדרכים לנצח היא לרוץ "נגד" וושינגטון, כלומר לטעון שהפוליטיקאים המכהנים הם חלק מהבעיה, ואילו החדשים הם הפתרון. הסלידה מוושינגטון הביאה לכך שבבחירות המקדימות ברני סנדרס, סוציאליסט אתאיסט ממוצא יהודי, כמעט ניצח את קלינטון, מועמדת הממסד הדמוקרטי. אצל הרפובליקאים, איש העסקים דונלד טראמפ, אדם שמעולם לא נשא משרה ציבורית ואפילו לא היה חבר בוועדת קישוט, גבר על 16 מועמדים, רובם פוליטיקאים מוכרים ומנוסים. למעשה, למעט אובמה, שכיהן בקונגרס רק שנתיים ולא הספיק "להתלכלך", אף פוליטיקאי אמריקאי מאז קנדי לא עבר ישירות מהקונגרס אל הבית הלבן. הציבור מעדיף מושלים "אאוטסיידרים" כמו קרטר, רייגן, קלינטון ובוש, על פני פוליטיקאים "מקצוענים".

סיבה נוספת לסלידה מוושינגטון היא שברו של החלום האמריקאי. אמריקה היא מקום כמו שהיא רעיון, רעיון שבאמצעות עבודה קשה כל אחד יכול להיטיב את מצבו ושכל דור מסוגל להתעלות על זה שקדם לו. בעשורים האחרונים החלום האמריקאי התנפץ. המרדף אחר האושר והעושר הוא לא יותר מאשר מרדף, כי לא משנה כמה קשה תעבוד, הגלובליזציה, העלות של השכלה גבוהה, השכר הנמוך בענפי המכירות והשירותים – לא יסייעו לך להיחלץ מהמעמד הסוציו־אקונומי שאליו נולדת.

במקביל, המעמד של ארצות הברית בעולם נמצא בנסיגה. האופטימיות שבצבצה לאחר קריסת ברית המועצות לשעבר, תקווה שלאחר הניצחון על הקומוניזם ארה"ב תהיה ההגמון העולמי, לא התממשה, וכל יום שעובר מצמיח את הגירעון ומציב אתגרים גיאופוליטיים וכלכליים חדשים. דונלד טראמפ צודק שבמדדים רבים אמריקה לא גדולה כפי שהיתה והשאלה היא מי אשם בכך? אם הנבחרת היא אותה נבחרת, והקבוצה היריבה היא אותה קבוצה, אז כנראה שהאשמה לא בקבוצה כי אם במאמן.

האמון בפוליטיקאים הולך ונעלם, ומפנה מקום לרגשות השליליים נגד וושינגטון. פוליטיקאים כמו רוזוולט, אייזנהאואר וקנדי היו רחוקים משלמות, אך בעיני הציבור האמריקאי הם חרוטים בהיסטוריה כנשיאים מוצלחים, מנהיגים שלמרות מגרעות כאלה או אחרות, תמיד ראו לנגד עיניהם גם את טובת העם האמריקאי.

ההתנהגות השקרית והפושעת של פוליטיקאים במלחמת ווייטנאם ובפרשת ווטרגייט חשפה צד אפל של הממשל. הציבור למד כי בשם אינטרסים אישיים ומפלגתיים, או כדי לרצות את מי שמשמן אותם בתרומות נדיבות, פוליטיקאים מוכנים לשקר, לגנוב ולשלוח חיילים לקרב. וושינגטון – המקום שבו הפסל של לינקולן מביט בקדרות אל האופק, והאתר הקדוש כמעט שבו מרטין לותר קינג ריגש את האומה בחלום על אמריקה אחרת – חזרה להיות "הביצה" שעליה נבנתה הבירה האמריקאית.

פרשת ווטרגייט ושקרי הממשלים בראשות הנשיאים ג'ונסון וניקסון במהלך מלחמת ווייטנאם הפכו את התקשורת לכלב השמירה של הדמוקרטיה. עיתונאים שעד אותה עת התייחסו ביראת כבוד לרשויות השלטון, שינו את טון הסיקור לביקורתי, וכל פוליטיקאי נהפך אשם עד שיוכח ההיפך. במציאות שבה כלי התקשורת משדרים 24 שעות ביממה, הציבור ניזון מדיאטה תקשורתית בלתי פוסקת של סקנדלים, מחדלים ויריבויות מפלגתיות ובינאישיות קטנוניות השוחקות אף יותר את האמון שלו במנהיגים ומגדילות את התיעוב כלפיהם.

בסקר שנערך בשנה שעברה נמצא כי פרנק אנדרווד, הנשיא שבסדרה "בית הקלפים" רצח עיתונאית כדי לכסות על עקבותיו, אהוד יותר מהנשיא אובמה. למרות היותו גם הוא חלק מהממסד הוושינגטוני, יש משהו שנזקף לזכותו של הנשיא אנדרווד - לפחות "הוא מצליח לקדם חקיקה", אמר הנשיא אובמה. כאשר הציפיות מוושינגטון כה נמוכות, גם זה משהו.

הכותב הוא מרצה בכיר לפוליטיקה אמריקאית, בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#