עסקת מובילאיימגזין TheMarker

האוניברסיטה העברית מציגה: שיווי משקל עדין בין אקדמיה לעסקים

מכירת מובילאיי עוררה שאלות על הקשר בין החוקרים באקדמיה לחברות עסקיות. האוניברסיטה העברית נוקטת מדיניות פתוחה על מנת לחבר בין ידע אקדמי לתעשייה, אך הדבר כרוך בדילמות רבות לגבי הפגיעה במחקר

עמרי זרחוביץ'
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
עמרי זרחוביץ'

בחודש שעבר הודיעה ענקית השבבים אינטל כי היא פותחת את הארנק ומשלמת 15.3 מיליארד דולר בעבור חברת מובילאיי הישראלית, שמפתחת טכנולוגיה עבור מכונית אוטונומית. זהו המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם בעבור חברה ישראלית.

עוד לפני לפני שנמכרה, היתה מובילאיי החברה השלישית בגודלה מבין החברות הישראליות, לאחר טבע וצ'ק פוינט. שלושתן מתבססות במידה רבה על פיתוחים שנוצרו בגופים ציבוריים – בצבא ובאוניברסיטאות. טבע נהנית מהכנסות גבוהות בגין התרופה לטיפול בטרשת נפוצה קופקסון, שפותחה במכון ויצמן; חברת אבטחת המידע צ'ק פוינט פיתחה מערכת להגנה היקפית על שרתים על בסיס רעיון שפותח בחלקו בעת שירותם הצבאי של מייסדיה; מובילאיי פיתחה טכנולוגיה המבוססת על מחקרים של אחד המייסדים שלה, היו"ר אמנון שעשוע, שמשמש גם כסמנכ"ל הטכנולוגיות בחברה. שעשוע הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. טבע משלמת תמלוגים נאים למכון ויצמן, ואילו היחס בין הצבא לחברות פרטיות עדיין לא מוסדר (ראו כתבה בעמ' 42).

מערכת של מובילאיי במכונית אוטונומיתצילום: אליחי וידל

האוניברסיטאות עושות מאמצים למסחר את הידע הרב שנצבר בין כותליהן. לכן, מכירת מובילאיי העלתה תהיות לגבי חלקה של האוניברסיטה באקזיט ובהכנסות שגרפה במהלך השנים מהצלחת החברה. קשה לומר כי האוניברסיטה תוגמלה באופן מספק בעבור חלקה בקניין הרוחני של מובילאיי. גורמים שמעורים בנושא מסבירים כי האוניברסיטה נוקטת במדיניות פחות שמרנית ממוסדות אחרים כדי להצמיח מתוכה חברות, ולהעביר ידע אקדמי לתעשייה עצמה. עם החברות שמשתפות פעולה עם האוניברסיטה העברית נמנות בין השאר אינטל, גוגל, נוברטיס, רוש ומרק. ההסכמים עמן מניבים הכנסות גבוהות לאוניברסיטה, ואולם המדיניות הזאת, שכוללת מחקרים משותפים ומרצים שעובדים במקביל באקדמיה ובשוק הפרטי, לא חפה מדילמות שעמן על הנהלת האוניברסיטה להתמודד.

חלק בעוגה

יש כמה מודלים עיקריים של תשלום בעבור מסחור ידע – קבלת מניות בחברה החדשה, תמלוגים מהכנסות עתידיות ותשלום במזומן בעבור הפטנט. התשלום יכול להינתן גם באמצעות יותר ממודל אחד. נהוג שהחוקר מקבל 60% ממניות החברה, והאוניברסיטה 40%. ואולם, זה נתון למשא ומתן. המקרה של מובילאיי הוא דוגמה למורכבות התחום, וחילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים הובילו לבוררות בתחילת שנות ה־2000.

"מובילאיי לא היתה בדיוק מיזם של האוניברסיטה העברית, והיה ויכוח לגבי חלקה של האוניברסיטה בו", סיפר בחודש שעבר ל־TheMarker פרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה באותה תקופה. "שעשוע טען שחלק מהמחקר נעשה עוד בהיותו בטכניון, חלקו נעשה בשנת שבתון וחלק במובילאיי עצמה. זה היה מורכב". בבוררות נקבע כי האוניברסיטה תקבל מניות בהיקף של אחוזים בודדים, שדוללו במרוצת השנים. חברת המסחור, יישום, מימשה חלק ממניותיה ב־2008 ולהנפקה הגיעה עם 0.6%. מאז ההנפקה גרפה האוניברסיטה סכום של 40 מיליון דולר. אילו האוניברסיטה היתה מקבלת תמלוגים – למשל, הכנסות מכל מערכת שמותקנת ברכב – היא היתה יכולה להגדיל את הכנסותיה באופן משמעותי.

קשה לקבוע האם האוניברסיטה ממצה את כל פוטנציאל ההכנסות שלה מהחברות שצומחות ממנה, וממובילאיי באופן ספציפי. מצד אחד, הצליחה לצמוח בישראל חברת ענק שמעסיקה 660 עובדים בירושלים, ומספקת תעסוקה לכמעט 200 דוקטורים; בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטה נהפך לאטרקטיבי יותר, ובפרט תחום עיבוד התמונות, שבו עוסקת מובילאיי. מצד אחר, האוניברסיטה היתה יכולה לגרוף רווחים גבוהים יותר, מבלי לפגוע בצמיחת החברה. "החזון של אלברט איינשטיין וחיים ויצמן לאוניברסיטה העברית, לפני 90 שנה, היה לפתח ולהוות מנוע להרחבת ידע, תרבות, חברה וכלכלה", אומר שי ארקין, סגן נשיא האוניברסיטה העברית למחקר ופיתוח. "אם סטארטאפ שיצא מהאוניברסיטה שינה את פני הכלכלה הישראלית, ואפשר לממשלה לחשוב איך מקצצים במסים בגלל הרווחים הענקיים – הצלחנו בצורה יוצאת דופן".

ואולם אחד החששות העולים מדבריו של ארקין היא שהתרומה לכלכלה, למדינה ולקופת האוניברסיטה, תבוא על חשבון ההשקעה במחקר בסיסי, שבו נבחנות סוגיות עקרוניות, ללא מטרה יישומית עם פוטנציאל למסחור והפקת רווחים. "כשאילון לינדנשטראוס מהחוג למתמטיקה זכה במדליית פילדס – הפרס הגבוה ביותר בתחום – הוא נותן לי תחושת סיפוק שאנחנו עומדים ביעדים שהציבו ויצמן ואיינשטיין. לינדנשטראוס מעניק כבוד לאוניברסיטה, וכמוהו גם אמנון שעשוע – כל אחד בדרך אחרת. איך מונעים את ההתנגשות? האוניברסיטה מכירה בערך של שני האפיקים ולא מעודדת את החוקרים או דוחפת אותם לבחור בין מחקר בסיסי ליישומי".

שי ארקין, סגן נשיא האוניברסיטה העברית למחקר ופיתוח: "אילון לינדנשטראוס מהחוג למתמטיקה שזכה במדליית פילדס העניק כבוד לאוניברסיטה, וכמוהו גם אמנון שעשוע ממובילאיי ־ כל אחד בדרך אחרת. האוניברסיטה לא דוחפת את החוקרים לבחור בין מחקר בסיסי ליישומי" צילום: האוניברסיטה העבר

לדברי ארקין, הגמישות של האוניברסיטה היא הסיבה שהצליחה לצמוח בירושלים חברה בסדר גודל של מובילאיי. ואולם קשה להתעלם גם מהאתגרים שנלווים לגמישות הזאת. "הנהלת האוניברסיטה מודעת לשיווי המשקל העדין הזה, ומנסה לנווט בתוכו. שבעה אנשי סגל ובוגרים מהאוניברסיטה זכו בפרס נובל ב־15 השנים האחרונות, אז עדיין שיווי המשקל אצלנו הוא בריא ומייצר מחקר בסיסי מהשורה הראשונה בעולם. זאת, לצד הקמת חברות מוצלחות".

מובילאיי מספקת דוגמה נוספת לשיווי המשקל העדין הזה – החברה מעסיקה סטודנטים רבים לתארים מתקדמים באוניברסיטה העברית, לצד חוקרים מנוסים יותר. כך למשל, מלבד שעשוע, מכהן בתפקיד בכיר בחברה גם פרופ' שי שלו שוורץ, חוקר ומרצה בתחום הלמידה העמוקה בפקולטה למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. במובילאיי, משמש שוורץ סגן נשיא חטיבת הטכנולוגיה. זו דוגמה לתופעה שמתרחשת בתחום הבינה המלאכותית – חוקרים רבים, שעובדים בעבור חברות פרטיות, שומרים גם על המשרות האקדמיות שלהם. האם הדבר אינו בעייתי מבחינת האוניברסיטה? באופן עקרוני, הנהלת האוניברסיטה מאפשרת לחוקר לעבוד יום אחד בשבוע בתפקיד חיצוני, אך בפועל יש לכל חוקר הסכם משלו. הדבר יכול לפגוע בתפקוד החוקר, שיקדיש יותר ויותר מזמנו לקידום מחקרים שמיטיבים עם החברה שבה הוא עובד. ארקין התייחס באופן ספציפי למקרה ואמר: "פרופ' שלו שוורץ קיבל ב־2015 מענק מהאיחוד האירופי – ERC – על מחקר בסיסי פורץ דרך. זה מענק שמעט מאוד אנשים מקבלים. הוא גם לא היה ממונה לפרופסור מן המניין אם המחקר שלו לא היה משגשג, ואם הוא יכול גם לתרום לעוד חברה ולכלכלה הישראלית תוך כדי שהוא עושה את זה, זאת הצלחה בלתי רגילה".

פרופ' שמואל פלג, עמיתם של שעשוע ושוורץ בבית הספר למדעי המחשב, אומר כי העבודה בחברה פרטית לא אמורה לפגוע במחקרים האקדמיים. "במחקר אקדמי צריך שיהיה משהו חדש, שעוד לא עשו קודם לכן. אם אתה רוצה לפתח משהו במובילאיי אתה לא חייב להשתמש בשיטות חדשות, ולכן זה שונה. כשמישהו עושה דוקטורט, הוא צריך לחפש משהו שאף אחד לא עשה קודם. לכן אם יבוא אלי סטודנט שמנסה לפתח משהו בעבור איזו חברה, לא אקבל את זה".

פרופ' שמואל פלג
פרופ' שמואל פלג, האוניברסיטה העברית: "אם אתה רוצה לפתח משהו במובילאיי אתה לא חייב להשתמש בשיטות חדשות. לעומת זאת כשמישהו עושה דוקטורט, הוא צריך לחפש לעשות משהו שאף אחד לא עשה קודם. לכן אם יבוא אלי סטודנט שמנסה לפתח משהו בעבור איזו חברה, לא אקבל את זה" צילום: האוניברסיטה העבר

האוניברסיטה מאתגרת את שיווי המשקל גם בשיתוף פעולה עם חברות מסחריות. לעתים היא נקשרת לחברות בהסכמי שירות – חברה שרוצה להשתמש בשירותי המחקר והמעבדות של האוניברסיטה, שגובה ממנה סכום כסף מסוים. לרוב, מקרים כאלה מתרחשים כאשר החוקרים בתוך החברות עצמן אינם מצליחים להתגבר על בעיות מסוימות, והאוניברסיטה משמשת עבורם כמעין קבלנית ביצוע לצורך משימה ספציפית. שיתוף פעולה כזה לרוב לא מייצר קניין רוחני. הסכמים נוספים הם הסכמי מו"פ, שבמסגרתם חברה משלמת בעבור מחקר שיבצע אחד מחוקרי האוניברסיטה. כיום, הנטייה של חברות מסחריות רבות היא לפנות לפיתוחים משותפים עם המוסדות האקדמיים, ופחות לקנות דברים "מהמדף".

לדברי ארקין, יש להקפיד שהאינטראקציה בין החברה המסחרית למוסד האקדמי תהיה מפרה עבור שני הצדדים. "אם המחקר לא יהיה חדשני, החברה לא תמצא חוקרים שישתפו איתה פעולה", הוא אומר. "האוניברסיטה היא אוסף של אנשים יצירתיים שעוסקים במה שמעניין אותם. עצם העובדה כי יש להם גישה לחברה שהיא מעסיק פוטנציאלי לעתיד – גם זה דבר חיובי. אל לה לאוניברסיטה להתבודד ולהתנכר לחברות מסחריות. עם זאת, אלו צריכות להיבחר באופן סלקטיבי, ושהפן המחקרי שלהן יעלה בקנה אחד עם המחקר שלנו. אני לא אכניס לפה 50 חברות בבת אחת, וגם לא כל חברה באשר היא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker