"הקולגות דרכו על גופותינו בדרך להסכם האישי" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
איפה טעיתי

"הקולגות דרכו על גופותינו בדרך להסכם האישי"

דן חמיצר נאבק בשם טייסי ארקיע על ההסכמים הקיבוציים בעת מכירת החברה. עד שהבין שחבריו הסתדרו והוא נפלט החוצה

תגובות

"לקראת הראיון חשבתי והגעתי למסקנה שכל חיי הם רצף אדיר של טעויות", אומר החידונאי והאמן דן חמיצר. "עם זאת, רובן, אם לא כולן, התבררו בסופו של דבר כהישגים וכפריצות דרך. מה שנראה בטווח הקצר כטעות נוראית, מתגלה בטווח הארוך כדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות".

לחמיצר יש לא מעט דוגמאות. "בעבר, למשל, הרגשתי שפספסתי הזדמנות נדל"נית כשהבית שלא קניתי הכפיל את ערכו תוך חודשים. בדיעבד הבנתי שהיה לי מזל, כי אם לא הייתי עושה את ה'טעות' ההיא, הייתי תקוע במקום שאני אוהב הרבה פחות מזה שבו אני חי כיום".

דוגמה נוספת לטעות שהתבררה כזמנית וחולפת היתה לבחור ללמוד בגימנסיה דביר ברמת גן במגמה ההומנית, בעוד כל חבריו פונים לתחום הריאלי היוקרתי. "הסטטוס החברתי שלי ירד פלאים", הוא מספר, "הרגשתי שעשיתי טעות, עד שמצאתי את עצמי בכיתה מלאה בנות, נהנה מכל רגע. לחבר טוב שלי שהלך לריאלית והיה בטוח שאני טועה, אמרתי: אתה תבנה את הרדיו, ואני אדבר בו. וכך היה. כיום אני גם יודע שהלימודים במגמה ספרותית היו בין הדברים שכיוונו את חיי לתחומי היצירה והרוח".

אייל טואג

אבל לפני שהגיע זמנם של היצירה והרוח, חמיצר החליט ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. "זה היה כבוד גדול אז, אבל תוך זמן קצר החלטתי שזה לא בשבילי ועברתי למדעי החברה. במשך תקופה ארוכה הייתי בטוח שעשיתי את טעות חיי, כי בשנות ה־70 מעבר ממשפטים למדעי החברה היה בחירה מודעת בחיי עוני. רק בסוף התואר השני, הבנתי שהטעות הזו היתה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות נוכח סלידתי העמוקה מכל מפגש עתידי עם בוגרי הפקולטה למשפטים לדורותיהם".

עורך דין הוא לא נעשה, אבל חמיצר, טייס מסוקים בצה"ל, בכל זאת בחר בקריירה מקצועית של קברניט בחברת ארקיע. בתחילת שנות ה־80 הוא הוביל את ועד טייסי החברה. ארקיע היתה אז שייכת לאל על, כלומר למדינה, ובחציה שייכת להסתדרות. החברה נקלעה לקשיים, ובחיפוש אחרי משקיע הגיעו אליה משקיעים שהיו זקוקים לאישור ועד הטייסים. "מצאתי את עצמי מוביל את הוועד לחיקו של דדי בורוביץ', ששכנע אותי שהוא התרופה לתחלואי החברה", הוא מספר. "כל המשקיעים הפוטנציאליים עלו אלינו לרגל וחשבנו שאנחנו נקבע מי ירכוש את החברה. בורוביץ' ישב על מפתן ביתי חודשים, ולא רק אצלי אלא אצל כל אחד מחברי הוועד. הוא הביא את האנשים שלו, שכולם קיבלו אחר כך חלקים מארקיע, וכולם הבטיחו במתק שפתיים לשמור על תנאי ההעסקה של עובדי החברה. בתמימותי שכנעתי את הטייסים שהוא המשקיע הנכון. ברגע שהוא קיבל את החברה לידיו, הוא קרע מול עיני את חוזה ההעסקה שחתמנו עליו ואמר 'קניתי את החברה, שכח מהחוזה הקיבוצי. אני עובר מיד לחוזים אישיים'. הכרזנו על שביתה שבסופה כל חברי הוועד מצאו את עצמם בחוץ, כשהקולגות שלנו, חלקם הגדול רעים לנשק מחיל האוויר, מדלגים מעל גופותינו, וחותמים על החוזים אישיים תוך הסכמה לפיטורי הוועד שייצג אותם. פשוט דרסו אותנו".

החוויה היתה קשה אך מעצבת. "אתה לומד המון דברים מחוויה קשה שכזו. אתה מוצא את עצמך תוהה אודות אחוות לוחמים או עובדים, ונעשה פחות תמים בנוגע להתנהגות מוסרית או אמינות של משקיעים או טייקונים. החלטתי אז שלעולם לא אעבוד יותר במערכת ממוסדת ומסודרת, שאף אחד ואף ארגון לא ייתן לי משכורת, ושלעולם לא אהיה חבר ועד. עם מכתב הפיטורים צעדתי היישר ללשכת התעסוקה ומשם למס הכנסה כדי להירשם כעוסק מורשה ועצמאי, עד היום".

בחלוף הזמן שוב התברר שבעצם היה לו מזל. "בגיל 35 התחלתי בקריירה חדשה בתחום התקשורת ובתחום החידות, החינוך והאמנות. במבט לאחור, הטעות והכישלון מנעו ממני חיי שממון ושגרה – שהרי יכולתי להתבסם מארבעת פסי חליפת הקברניט עד עצם היום הזה".

מדדי בורוביץ' לא נמסרה תגובה.

התקשורת לא מתנצלת

מעטים האנשים שמוכנים להודות בטעות ובמיוחד בתקשורת, כך למד חמיצר על בשרו כשהגיש יחד עם רזי ברקאי את התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב'. "להודות בטעות זה לכאורה דבר משפיל", הוא אומר, "אני לא חושב ככה, ואם טעיתי אין לי שום בעיה להתנצל. השנה היתה 1992 ורגע לפני שהחלה התוכנית שמעתי בחדשות שהשופט המחוזי מיכה לינדנשטראוס זיכה את אנסי פרשת שמרת מחמת הספק. זה היה מקומם מאוד. נכנסתי לשידור ואמרתי שאם היינו במגרש כדורגל הייתי מספר לשופט מי זו אמא שלו. התגובות היו קשות: הגיעו שיחות טלפון שטענו שעשיתי דבר איום ונורא, שזו זילות של בית המשפט, שפגעתי באשתו ובמשפחתו של השופט. החלטתי להתנצל בשידור אבל מנהל הרדיו הודיע לי שהוא לא מוכן שאתנצל, כי אנשי תקשורת לא מתנצלים, ובעיקר לא ברדיו. שאלתי מה לעשות, ואמרו לי: כלום. תתנהג כאילו כלום לא קרה. התקשורת לא מתנצלת".

ומה קרה?

"בשידור התנצלתי וחטפתי גם על זה. אם זו לא היתה תוכנית פופולרית כנראה שהיו זורקים אותי מכל המדרגות".

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#