תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה אוכל את טורפי-העל

לכתבה
פתיחת הסניף הראשון של מקדונלדס במוסקבה, 1990אי־פי

אנו נמצאים בפתחו של עידן היסטורי חדש שמערער על המודל של חברות רב-לאומיות ומטלטל את יסודות הקפיטליזם. לא בטוח שזו בשורה טובה לצרכנים ברחבי העולם

2תגובות

זוכרים את התקופה שבה התיאבון הגלובלי נפתח? סניף של קנטאקי פרייד צ'יקן (KFC) נפתח ליד כיכר טיינאנמן ב־1987. שלוש שנים לאחר מכן סניף מקדונלדס צץ בכיכר פושקין, וביום שנפתח כבר הכין 30 אלף המבורגרים לתושבי מוסקבה. באותה שנה פתחה הרשת סניף גם בשנזן שבסין. בשנים 1990־2005, קפץ שיעור המכירות של שתי החברות בחו"ל ב־400%.

מקדונלדס ו־KFC מגלמות רעיון שזכה באותן שנים לתאוצה עצומה: חברות גלובליות שמנוהלות על ידי מנהלים גלובליים ובעלי מניות גלובליים, צריכות למכור מוצרים גלובליים ללקוחות גלובליים. במשך זמן רב המודל הזה היה לוהט, פריך ומעורר טעם של עוד – ממש כמו הצ'יפס של מקדונלדס.

אבל כיום נראה ששתיהן איבדו תנופה. בחמש השנים האחרונות המניות שלהן מדדות אחרי השוק האמריקאי. הרווחים מפעילות בחו"ל של Yum, בעלת KFC, הגיעו לשיא ב־2012, אבל מאז הם צנחו ב־20%. הרווחים של מקדונלדס ירדו ב־23% מאז 2013.

בלומברג

בשנה שעברה הודתה Yum בכישלון, ופיצלה מהחברה את הפעילות שלה בסין. ב־8 בינואר מכרה מקדונלדס את השליטה בפעילות שלה בסין לחברה בבעלות ממשלתית. העולם איבד את ההתלהבות מעסקים גלובליים.

משמיצי התאגידים הרב־לאומיים (חברות ש־30% מהמכירות שלהן מתבצעות מחוץ לאזורן), וגם תומכיהם, מתייחסים אליהם כאל טורפי־העל של הכלכלה הגלובלית. הם מעצבים את הסביבה שבה אנשים מחפשים את פרנסתם, ומכוונים את זרם הסחורות, השירותים וההון שהביא לחיים את הגלובליזציה.

אף שתאגידים רב־לאומיים אחראים רק ל־2% מהמשרות בעולם, בבעלותם או באחריותם שרשראות אספקה שאחראיות על 50% מהסחר העולמי; הם אחראים ל־40% מהערך של שוקי המניות במערב; ובחזקתם נמצא רוב הקניין הרוחני.

מיקומן של החברות האלה בראש שרשרת המזון גורמת להן להיתפש כחסרות רחמים ואגרסיביות, אך הן גם נוטות להתרחב יתר על המידה. הפוליטיקאים, מצדם, חגים כמו תנים סביב השלל שהשיגו התאגידים הרב־לאומיים: 80 מיליון משרות ורווחים של כטריליון דולר. עם זאת, ככל שהכנסות התאגידים האלה מגיעות יותר משירותים טכנולוגיים, הם נהפכים פגיעים יותר, וחיות הטרף אורבות להם.

כשברית המועצות התמוטטה וסין נפתחה למערב, חברות מערביות התמלאו בתחושה של ייעוד; פרנסיס פוקויאמה הכריז על "קץ ההיסטוריה", תיאוריה שלפיה הדמוקרטיה הליברלית תתפשט לכל מדינות העולם, והקפיטליזם נראה כמו נקודת מפנה היסטורית והזדמנות ענקית. באותה תקופה כבר היו הרבה תאגידים רב־לאומיים מבוססים היטב, כמו קוקה קולה, של (Shell) ויוניליבר. אבל התאגידים נוהלו, ברוב המקרים, כמו פדרציות רופפות של עסקים לאומיים. התאגידים הרב־לאומיים החדשים שאפו להיות באמת גלובליים.

מדינה בתוך מדינה
סך ההשקעות הזרות הישירות, כשיעור מהתמ"ג

חברות נהפכו אובססיביות לרעיון של הפיכת הלקוחות, הייצור, ההון והניהול לרב־לאומיים. מחקרים הבדילו בין התפשטות גלובלית אנכית – הסטה של מקום הייצור ומקור חומרי הגלם – להתפשטות גלובלית במאוזן המכוונת למכירה בשווקים חדשים.

למעשה, חברות רבות נהפכו גלובליות בשני האופנים במקביל. הן רכשו בהתלהבות חברות יריבות, חיזרו אחרי לקוחות ופתחו מפעלים בכל הזדמנות. אף שהמגמה התחילה בעולם העשיר, היא התפשטה במהרה לכלכלות המתפתחות. המגמה היתה ברורה: 85% מהמניות של התאגידים הרב־לאומיים בבורסות העולם הונפקו אחרי 1990.

סם פלמיסנו, המנהל של יבמ, טען עד 2006 כי התאגיד הגלובלי שמנוהל כארגון אחיד (ולא כמו פדרציה), יצליח להתעלות מעל כל הגבולות בחיפוש אחר "אינטגרציה של ייצור ושל יצירת ערך ברחבי העולם". החל מההפגנות בסיאטל ב־1999, אקטיביסטים המתנגדים לגלובליזציה אמרו פחות או יותר אותו דבר, אבל שאבו פחות נחמה מהתחזיות. היחיד שהמשיך לחפש השקעות במונופולים אמריקאיים ולא זרים היה וורן באפט.

אבל החגיגה לא יכלה להימשך לנצח, והעדויות שהצטברו מראות כי העידן הזה נגמר: ב־2016, השקעות בתאגידים גלובליים צנחו ב־5%־10%; החלק של התאגידים האלה בשרשראות האספקה הגלובליות הוא מרשים, אבל למעשה הוא לא גדל מאז 2007 (ראו תרשים); שיעור המכירות של חברות מערביות מחוץ למדינות המקור שלהן התכווץ; הרווחים של התאגידים הרב־לאומיים ירדו, וההשקעות החדשות כשיעור מהתמ"ג צנחו גם הן.

Lv Shumei / AP

 

סופה של ההיסטוריה - גרסה ב'

כדי להבין למה זה קרה, צריך להביא בחשבון את שלושת הצדדים המעורבים שאפשרו את שגשוג התאגידים: משקיעים; "מדינות המטה" שבהן החברות הגלובליות שוכנות; והמדינות המארחות, שאליהן זרמו ההשקעות. כל צד חשב שהחברות הרב־לאומיות ישפרו את ביצועיו הכלכליים או הפיננסיים.

המשקיעים ראו פוטנציאל גדול בכלכלת "יתרון לגודל". כשסין, הודו וברית המועצות נפתחו למערב, וכשהאיחוד האירופי נהפך לשוק משותף, חברות יכלו למכור את אותו מוצר ליותר אנשים. וכשמודל הפדרציה הוחלף באינטגרציה גלובלית, חברות יכלו לכוונן את תמהיל התשומות שהן קיבלו ממקומות שונים בעולם – וכך נוצר ארביטראז' גיאוגרפי ששיפר את היעילות, כפי שמרטין ריבס מחברת הייעוץ BCG ניסח זאת. באופן מעשי, החברות לקחו מהעולם העשיר את המנהלים, ההון, המותגים והטכנולוגיה. מהכלכלות המתעוררות הן לקחו את העובדים הזולים וחומרי הגלם, וגם ניצלו את הרגולציה המקלה בנוגע לזיהום.

יתרונות אלה גרמו למשקיעים לחשוב שחברות גלובליות יצמחו מהר יותר וירוויחו יותר. זה היה נכון לזמן מה, אבל זה כבר לא נכון כיום. הרווחים של 700 התאגידים הרב־לאומיים המובילים שבסיסם בעולם העשיר צנחו ב־25% בחמש השנים האחרונות, לפי מדד FTSE. החולשה של מטבעות רבים מול הדולר מסבירה רק שליש מהנפילה. במקביל, הרווחים של חברות מקומיות עלו בממוצע ב־2%.

מידע נוסף מגיע מסעיף הרווחים הזרים של כל החברות, כפי שתועד בסטטיסטיקות מאזן התשלומים. אף שהמידע מתייחס לחברות בכל הגדלים, הגדולות הן הדומיננטיות ביותר. בחברות שהמטה שלהן נמצא ב־OECD, שבו חברות בעיקר מדינות עשירות, סך הרווחים מחו"ל ירד ב־17% בחמש שנים. חברות אמריקאיות ניזוקו פחות, עם ירידה של 12%, חלקית בגלל הנטייה שלהן למגזר הטכנולוגיה שצומח מהר. אצל חברות לא אמריקאיות נרשמה ירידה של 20%. כמו כן, התשואה על ההון (ROE) של 700 התאגידים הרב־לאומיים המובילים צנחה משיא של 18% לפני כעשור ל־11%. נרשמה ירידה גם בתשואות של הפעילות בחו"ל של כל החברות. בשלוש הארצות שבאופן היסטורי הצמיחו את רוב התאגידים הרב־לאומיים הגדולים, ארצות הברית, בריטניה והולנד, ה־ROE על השקעות בחו"ל התכווץ ל־4%־8%. ב־OECD קיימת מגמה דומה.

מצבם של תאגידים רב־לאומיים שבסיסם בכלכלות המתעוררות (שבהן מתבצעת כשביעית מהפעילות של החברות הגלובליות) אינו טוב יותר: ה־ROE העולמי שלהם הוא 8%. כמה מהחברות הגדולות ובעלות המוניטין, כמו לנובו הסינית שקנתה את עסקי המחשב האישי של יבמ וחלקים ממוטורולה, היו כישלונות פיננסיים. הרכישה הגדולה ביותר של סין מחוץ למדינה היתה נקסן, חברת נפט קנדית, ב־2012. בשנה שעברה הרוכשת, קנוק, חברת אנרגיה בבעלות המדינה, מחקה חלק מהחברה.

בערך מחצית מהירידה של התשואה על ההון בחמש־עשר השנים האחרונות מוסברת על ידי הצניחה במחירי הסחורות, וכתוצאה מכך הירידה ברווחי חברות הנפט, הכרייה ודומותיהן. 10% נוספים של הירידה ב־ROE מיוחסים לבנקים. חברות שמספקות שירותים מיוחדים הקשורים לגלובליזציה נפגעו גם הן. ירידה של 50% ברווחים נרשמה במארסק, ענקית התובלה הדנית, בקבוצת מיטצוי היפנית, ובלי אנד פאנג, שמספקת מוצרים לקמעונאים.

בלומברג

כמחצית מהתאגידים הרב־לאומיים הגדולים ספגו נפילה ב־ROE בשלוש השנים האחרונות; 40% מהם אפילו לא הצליחו להגיע לתשואה של יותר מ־10% על ההון – נתון שנתפש כאינדיקציה ליצירת ערך ראוי. אפילו בחברות ענק כמו יוניליבר, ג'נרל אלקטריק, פפסיקו ופרוקטר אנד גמבל, הרווחים צנחו ב־25% או יותר מהשיא.

נקודת האור היחידה היא ענקיות הטכנולוגיה: הרווחים שלהן מחוץ לארצות הברית אחראים ל־46% מכל הרווחים הזרים של 50 התאגידים הרב־לאומיים האמריקאים, לעומת 17% לפני כעשור. אפל הרוויחה 46 מיליארד דולר מחוץ לארצות הברית בשנה שעברה – יותר מכל חברה אחרת ופי חמישה מג'נרל אלקטריק. משמעות הנתונים האלה היא שלתאגידים הרב־לאומיים כבר אין ביצועים טובים יותר בהכרח.

"אקונומיסט" בדק 500 חברות גדולות בעולם. בשמונה מתוך עשרה מגזרים, המכירות של התאגידים הרב־לאומיים צמחו לאט יותר מהמכירות של החברות המקומיות. בשישה מתוך עשרה מגזרים התשואה של התאגידים הרב־לאומיים על ההון היתה נמוכה יותר. בממוצע, התשואה של התאגידים האמריקאים על ההון גבוהה ב־30% בתוך ארצות הברית מאשר מחוץ לה, בזכות התחרות החלשה יחסית.

מנהלים נוטים לומר שהגורם הוא שינויים בערך המטבע, ההתמוטטות של ונצואלה, המיתון באירופה, המלחמה בשחיתות בסין ועוד. אבל הסבר מדויק יותר הוא ששני היתרונות הגדולים של התאגידים הרב־לאומיים – הארביטראז' והגודל – נשחקו. לחברות גלובליות יש הוצאות תקורה גבוהות; שרשרות אספקה מסובכות מגבילות את המלאי, והתפשטותן הופכת אותן קשות לניהול.

חלק מהאפשרויות הטמונות בארביטראז' מוצו; השכר בסין עלה; ורוב החברות כבר הורידו את המסים שלהן למינימום. זרימת המידע המהירה גרמה לכך שהמתחרים יכולים לסגור את הפער מהר יותר מכפי שיכלו בעבר.

השרשרת מסתעפת
שיעור היצוא ששרשרת האספקה שלו כוללת יותר ממדינה אחת

התוצאה היא שחברות שמתמקדות בשוק המקומי זוכות בנתח שוק גדול יותר. בברזיל, שני בנקים מקומיים – איטאו וברדסקו – הביסו את הבנקים הגלובליים. בהודו, וודאפון – חברת טלפונים ניידים מערבית, ובהרטי איירטל – תאגיד רב־לאומי הודי שפועל ב־20 מדינות, מאבדים לקוחות לטובת רילייאנס, חברה מקומית. בארצות הברית חברות פצלים הצליחו להקדים ענקיות נפט, ובסין מותגים מקומיים נוגסים במכירות של KFC. ניתוח נתונים של חברות רשומות מראה כי הנתח של התאגידים הרב־לאומיים מסך ההכנסות בעולם ירד מ־35% לפני כעשור ל־30% כיום.

ומה לגבי המדינות שבהן נמצאים המטות של החברות הגלובליות? בשנות ה־90 והאלפיים הן רצו שהחברות המובילות שלהן ייהפכו גלובליות, כדי שיהיו גדולות יותר וחכמות יותר. מחקר של חברת הייעוץ מקינזי, המבוסס על מידע מ־2007, שרטט את היתרונות שהיו לתאגידים הרב־לאומיים: אלה שפעלו בארצות הברית והעסיקו 19% מעובדי המגזר הפרטי, היו אחראים ל־25% מהשכר במגזר הזה, ל־25% מהרווחים, ל־48% מהיצוא ול־74% מהמחקר והפיתוח בארצות הברית.

 

אזרחים של שום מקום

האווירה השתנתה לאחר המשבר הפיננסי. חברות רב־לאומיות נתפשו יותר ויותר כסוכנות של חוסר השוויון. הן יצרו משרות בחו"ל אבל לא בבית. בשנים 2009־2013, רק 5% מהמשרות החדשות בארצות הברית נוצרו על ידי תאגידים רב־לאומיים (אף שנתונים ראשוניים מראים כי נתון זה עלה ב־2014). הרווחים מהקניין הרוחני של התאגידים נלקחו על ידי אליטת בעלי המניות האמידים. הנכונות הפוליטית לעזור לתאגידים הגדולים אזלה והלכה.

התוצאה היא שמערכת החוקים שנועדה לעזור לעסקים גלובליים נשחקת. החוקים הנוגעים לראיית חשבון גלובלית, הגבלים עסקיים, הלבנת כספים ובנקים התפצלו לשני מחנות: אמריקאי ואירופי. השתלטות על חברות מערביות מלווה כעת בתנאים שמציבות הממשלות כמו שמירה על מפעלים ומשרות מקומיות. שני הסכמי סחר בהובלה אמריקאית, ההסכמים הטראנס־פסיפי והטראנס־אטלנטי, שהיו אמורים לתת הגנה לקניין רוחני – כשלו. בתי הדין הגלובליים שבהם משתמשים התאגידים הרב־לאומיים כדי לעקוף את בתי המשפט הלאומיים מצאו עצמם תחת מתקפה.

בלומברג

המשמעות העמוקה של הגלובליזציה היא שניסיון להעדיף חברות מקומיות על ידי העלאת תעריפים כבר לא עובד כפי שעבד בעבר. יותר מ־50% מהיצוא חוצה לפחות שני גבולות לפני שהוא מגיע לצרכן – כך שמכסים פוגעים בכולם. זה עדיין לא אומר שאנשים חסרי כישרון או בורים לא ינסו להטיל מכסי מגן, אבל זה אמור לעודד את השימוש בדרכים אחרות כדי לתקן עוולות, למשל באמצעות מערכת המס.

לתאגיד רב־לאומי טיפוסי יש יותר מ־500 ישויות משפטיות, שחלקן ממוקמות במקלטי מס. לפי הנתון האמריקאי, תאגיד משלם מס של כ־10% על רווחים זרים. האיחוד האירופי מנסה להעלות את שיעור המס. הוא נקט אמצעים חריפים נגד לוקסמבורג, שהציעה תנאים נדיבים לתאגידים הרב־לאומיים ששמרו בה את רווחיהם; הוא גם הטיל קנס של 15 מיליארד דולר על אפל שהעבירה רווחים לאירלנד, שעמה היה לה הסדר מס תפור על פי מידה. ארצות הברית, מצדה, מנעה מחברות גדולות להשתמש במיזוג הופכי כדי להעביר את בסיס המס שלהן לחו"ל. המקרה המובהק ביותר הוא זה של פייזר, חברת הפארמה השלישית בגודלה מבחינת היקף הרווחים בחו"ל.

הרפובליקאים בקונגרס דנים בשינויים בחוקי המס, שיגרמו ליצואנים ולחברות לשלם אף פחות על הרווחים שלהם שמגיעים מארצות הברית, ובמקביל חברות שמסיטות את הייצור לחו"ל ישלמו היטלים. בינתיים נראה שחלק מהחברות החליטו היכן ימוקם המפעל הבא שלהן בעקבות האיומים של דונלד טראמפ, הנשיא החדש של ארצות הברית. ב־3 בינואר הסכימה יצרנית המכוניות פורד לבטל את תוכניתה להקים מפעל חדש במקסיקו, ותחת זאת להשקיע יותר בארצות הברית. טראמפ רוצה גם שאפל תעביר לארצות הברית חלקים נוספים משרשרת האספקה שלה.

אם המגמות האלה יימשכו, המסים ועלויות השכר של החברות הגלובליות ינסקו, והרווחים ימשיכו להתכווץ. אם התאגידים האמריקאים יעבירו כרבע מהמשרות שלהם בחו"ל לארצות הברית, וישלמו בחו"ל את שיעור המס שהם משלמים בארצות הברית, הרווחים שלהם יצנחו בכ־12% נוספים – גם אם לא מביאים בחשבון בנייה של מפעלים חדשים במדינה.

מכל המעורבים בצמיחתן והתפשטותן של החברות הגלובליות, "המדינות המארחות" – אלה שזוכות בהשקעות של התאגידים – שומרות על עיקר ההתלהבות. בסין, למשל, נכון ל־2010, חברות בנות ופרויקטים משותפים עם תאגידים רב־לאומיים היו אחראים על 30% מהתפוקה התעשייתית ול־50% מהיצוא.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות