הצרה עם אמפתיה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
היגיון או חמלה

הצרה עם אמפתיה

האם הזדהות עם סבלו של האחר מעידה על רמה מוסרית גבוהה או על ההפך הגמור? בספר חדש, הפסיכולוג פול בלום טוען כי אמפתיה היא רגש מוטה, צר אופקים ואפילו גזעני, ושמוטב לנו בלעדיה

4תגובות

כשקראתי על מה שקרה בכפר דומא שבגדה המערבית ב־31 ביולי, 2015, מיד הרגשתי חמלה. אני נזכר באירוע האיום: רגע לפני הזריחה נזרק בקבוק תבערה לתוך ביתה של משפחה פלסטינית, משפחת דוואבשה. השכנים שמעו זעקות לעזרה, וכשהגיעו לבית הם ראו את ההורים בחוץ, עולים באש. אחמד דוואבשה בן הארבע עמד בסלון וקרא בבכי לאמו. גם הוא נכווה באופן קשה, אבל השכנים הצליחו להוציא אותו למקום בטוח. בן אחר, עלי דוואבשה בן ה־18 חודשים, כבר נשרף למוות. בתוך כמה שבועות מתו שני ההורים, סעד וריהאם דוואבשה, כתוצאה מהכוויות הקשות. מי שהואשם באחריות למתקפה, מתנחל ישראלי, ריסס גרפיטי של מגן דוד מחוץ לבית המשפחה, ואת המלה "נקמה".

חשתי אמפתיה כלפי המשפחה הפלסטינית, למרות היותי יהודי. ואני בטוח שללא קשר למוצא אתני או דת, הסיפור הזה מעורר גם בכם אמפתיה. אבל זהו בדיוק סוג הרגש שפול בלום, פסיכולוג מאוניברסיטת ייל ומחבר הספר מעורר הפולמוס "נגד האמפתיה" (Against Empathy), קובע כי הוא בלתי אפשרי. הוא נחוש בנקודה הזאת: "לבקש מאנשים לחוש אמפתיה לאויב כפי שהם חשים לילד שלהם זה כמו לבקש מהם לחוש רעב למראה צואת כלב כפי שהם חשים למראה תפוח – הגיוני מבחינה לוגית, אבל לא משקף את התפקוד הנורמלי של נפש האדם".

בלום יצא למה שהוא מכנה "מסע הצלב נגד אמפתיה", והוא אינו מתבטא במתינות: "כשאנשים חושבים על אמפתיה, הם חושבים על חביבות. אני חושב על מלחמה". הרבה מהנחרצות של בלום נובעת מהאופן הצר שבו הוא מגדיר אמפתיה – כדבר נבדל מחמלה או סימפטיה, אפילו אם רוב האנשים רואים בהן מלים נרדפות. עבור בלום, אמפתיה מתרחשת רק כאשר יש לך רגש זהה לזה שיש לאדם אחר. "אם אתה מרגיש רע עבור מישהו משועמם – זו סימפטיה", הוא כותב. "אם אתה מרגיש משועמם – זו אמפתיה".

איור אמפתיה גרסא 2
עיבוד תמונה : עדי עמנואל

לעומתו, אני ורוב האנשים שחוקרים אמפתיה, משתמשים בהגדרה רחבה שלה: רגש ראוי שנובע מרגש של מישהו אחר. הנה דוגמה: אם מישהו גאה בהישג האחרון שלו וזה גורם לי להיות מאושר, רוב התיאורטיקנים של אמפתיה מאמינים שזו אמפתיה, אפילו אם שנינו לא חווים תחושה זהה. או אם אני מודאג (או חושש, או לחוץ) מכך שאתה סובל מכאבים, זו עדיין אמפתיה – אפילו שאני לא חש כאב.

בלום אינו מסכים. הוא רואה אמפתיה כרגש שקיים ברגעים שאנו מרגישים בדיוק כמו הצד השני. וזה מוביל אותו למסקנות מוזרות: "אני רואה ילד בוכה משום שהוא מפחד מכלב נובח. אני עשוי לרוץ ולהרים אותו ולהרגיע אותו, ואולי באמת יהיה אכפת לי ממנו, אבל לא תהיה כאן אמפתיה. אני לא חש בפחד שלו, אפילו לא קצת". ובכן, אם אתה מגדיר אמפתיה באופן צר כתחושה זהה לזו שמרגיש האדם השני, אז ברור שאין פה אמפתיה. לתפישתו, אמפתיה תגרום למטפל שיש לו מטופל שסובל מדיכאון – לסבול מדיכאון. לפי בלום, חמלה, ולא אמפתיה, היא מה שמטפל צריך כדי להראות חביבות, מבלי לשקף את הדיכאון של המטופל. אלפי המטפלים שם בחוץ שמתארים את עבודתם ככרוכה באמפתיה למטופלים, אינם צריכים להתבלבל. הם אינם טועים. הם פשוט משתמשים בהגדרה רחבה יותר (ולטעמי, הגיונית יותר) של אמפתיה, כזו המכילה חמלה.

 

אפשר להיות אמפתי - וגם הגיוני

למרבה המזל, הספר מתקדם מעבר למה שהוא למעשה טיעון סמנטי. ועדיין, בלום משרטט טיעון נחרץ מאוד לגבי אמפתיה: "בסיכומו של דבר, עדיף לנו בלעדיה". אם נשאיר בצד את עניין ההגדרה הצרה לעומת הרחבה, מה הבעיה הגדולה יותר שלו?

הטיעון הראשון שלו נגד אמפתיה הוא שהיא "מוטה, ודוחפת אותנו לכיוון צר־אופקים וגזעני", הוא כותב. "קל לאנשים כמוני לחוש אמפתיה כלפי הילדים והמורים וההורים של ניוטאון (שבה היה מקרה ירי המוני בבית ספר; ק"ד). הם מזכירים מאוד את אלה שאני מכיר ואוהב. בני נוער שחורים בשיקגו – פחות".

יהיו אנשים שבעבורם זה יהיה פשוט יותר לחוש אמפתיה לקרובי משפחה או לאנשים בקבוצה שלהם. זוהי אינה מגבלה של אמפתיה כשלעצמה, אלא משהו שמשקף את מי שאנחנו מזדהים עמו ביותר. עבורי, זו סיבה לבנות יותר אמפתיה לכאלה שאינם משתייכים לקבוצה שלי – ולא סיבה לנקוט עמדה נגד אמפתיה. אני גם לא חושב שאמפתיה היא בהכרח צרת אופקים או גזענית. יש ישראלים שחשים אמפתיה לפלסטינים, ולהפך. מה שחוסם או שוחק אמפתיה לאויב הוא פחד, כעס או תעמולה שגורמים לנו לדה־הומניזציה. אבל אם אתה בוחר לא להיכנע לרגשות האלה, ובמקום זה לשאול את עצמך "איך זה יהיה להיות בנעלי האויב שלי?" באמת לא קשה לחוש אמפתיה כלפי האחר.

הסיבה השנייה שבגללה בלום מתנגד לאמפתיה היא שזהו "זרקור המופנה לעבר אנשים מסוימים כאן ועכשיו", ולכן, לשיטתו, מדירה את אלה שאינם נמצאים בשדה הראייה שלנו. גם עם טיעון זה איני מסכים. נכון שאמפתיה גורמת לנו לרצות לעזור לאלה שנמצאים לנגד עינינו וחווים סבל, אבל היא אינה גורמת לנו לאבד את האכפתיות כלפי אחרים, כאלה שהם פחות נראים. לדוגמה, כאשר אנחנו נסערים מדיווחים על טיל שנחת באמצע אזור מאוכלס, אנו חשים אמפתיה כלפי אנשים שאיננו יכולים לראות. אנחנו עושים את מה שבלום טוען שאיננו יכולים לעשות.

CCCO

בעיני בלום, אמפתיה היא דבר רע מאחר שהיא מצמצמת את הפוקוס שלך לאדם אחד. הוא כותב, "אינך יכול להיות אמפתי כלפי יותר מאדם אחד או שניים בו זמנית". רגע של התבוננות עצמית כנה מראה כי זה לא נכון. כאשר מישהו קורא על משפחת דוואבשה הוא מזדהה עם כולם, ולא רק עם אחד או שניים מהם. ואנחנו אפילו יכולים להזדהות עם אוכלוסיות שלמות, למשל עם הסורים שנהפכו לפליטים.

בלום טוען כי "עדיף להציל אלפי אנשים מאשר אחד". איני חולק עליו, אבל הוא טוען כי אמפתיה מטה אותך להתמקד רק באדם אחד. אלא אם כן אתה מקבל את הגדרתו הצרה של בלום לגבי אמפתיה, אין שום סיבה לחשוב כי היא יכולה להיות מופנית רק כלפי אדם אחד, ולא כלפי קבוצה שלמה של אנשים.

עם זאת, אני מסכים עם בלום כאשר הוא טוען כי מישהו יכול לעשות מעשה טוב, שנובע מקוד מוסרי, ללא אמפתיה, אלא מתוך לוגיקה טהורה. הדוגמה החביבה עלי היא "כלל הזהב": התנהג אל אחרים באופן שבו אתה רוצה שיתנהגו אליך. אין צורך בתרגול של רגשות כדי להבין שאם רבים יצייתו לכלל הזה, יהיה טוב יותר לכולם.

אבל בלום ואני שוב חלוקים בדעותינו כאשר הוא ממשיך: "רק כאשר אנחנו חומקים מהאמפתיה ובמקומה סומכים על יישום חוקים ועקרונות או חישובים של עלות ותועלת, אנו יכולים, לפחות עד רמה מסוימת, להפוך להוגנים ולחסרי פניות". הוא מציב היגיון מול אמפתיה, כאילו שרק אחד מהם יכול להיות הדרך למוסריות. אבל זה לא צריך להיות אחד מהשניים. אפשר להשתמש בהי7גיון וגם באמפתיה.

בלום אוהב להיות פרובוקטור בנקודה הזאת, והוא כותב כי "הרבה אנשים חושבים שהמתקפה שלי על אמפתיה היא מגוחכת", ושאפילו הסטודנטים שלו אומרים לו כי הוא מגזים. אבל הוא לא מתכוון לוותר. "בסיכומו של דבר, אמפתיה היא דבר שלילי ביחסים אנושיים", הוא קובע. בעוד שברק אובמה עשוי להגיד לנו שהגירעון הגדול ביותר בעולם הוא "גירעון באמפתיה", בלום מתנגד לכך בעקשנות. אני באופן אישי, מסכים עם אובמה יותר מאשר עם בלום.

 

תרגום: קורין דגני

 

סימון ברון–כהן הוא מחבר הספר Zero Degrees of Empathy: A New Theory of Human Cruelty ("אפס דרגות של אמפתיה: תיאוריה חדשה על אכזריות אנושית"), ויו"ר קרנות השייכות למלכ"ר אמפתיה למען שלום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#