סופו של היקום המקביל - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מגזין TheMarker

סופו של היקום המקביל

עד כה, הפלטפורמות הטכנולוגיות הגדולות בעולם גרפו רווחי עתק כתוצאה מיחס רגולטורי ומשפטי מועדף ■ יכול להיות שזה נגמר

טוקבק
ניר כפרי

גוגל, פייסבוק וענקיות אינטרנט אחרות רוצות להאמין שהצמיחה המהירה שלהן היא תוצר של גאונות המייסדים. יש הטוענים כי הצלחתן נובעת דווקא מתזמון נכון ומאפקט הרשת – הכוחות הכלכליים שנוטים להפוך חברות גדולות לגדולות עוד יותר. סיבה שלישית להצלחתן, שנשכחת פעמים רבות, היא שבאמריקה, ובמובנים מסוימים גם באירופה, פלטפורמות מקוונות יצרו יקום משפטי מקביל משלהן. באופן כללי, הן אינן נושאות בשום אחריות משפטית על מה שהמשתמשים שלהן עושים, או על הנזק שהשירותים שלהן עלולים לגרום בעולם האמיתי.

כיום ברור לכל שעידן האקספציונליזם הדיגיטלי – האמונה כי חברות האינטרנט פועלות במרחב חוקי ומשפטי משלהן – אינו יכול להימשך לעד. ממשלות ובתי משפט נוגסים בריבונותן של חברות אלה, ודעת הציבור דוחפת אותן ליישם פיקוח עצמי טוב יותר. לאור הנתח והשווי הגדלים שלהן, שינוי זה אינו צפוי רק להימשך, אלא להאיץ.

כשהאינטרנט נהפך לחלק מהזרם המרכזי בחברה ובתרבות, באמצע שנות ה־90, חברות מקוונות חששו שייאלצו אותן לתת דין וחשבון אם ייעשה בשירותיהן שימוש לא חוקי – למשל, אם מנויים יעלו תוכן משמיץ או כזה שמוגן על ידי זכויות יוצרים. הסיכון הומחש בחדות ב־1995, כאשר חברת השקעות תבעה את פרודיג'י, חברת שירותים מקוונים, בטענה שהיא ספגה השמצות באחד מהפורומים של פרודיג'י. התובעים ביטלו את התביעה לאחר מכן, אך הם דרשו פיצויים בסך 200 מיליון דולר.

כדי להגן על חברות מפני תביעות הרסניות אפשריות, כמו גם כדי להגן על חופש הביטוי ברשת, הוסיף ב־1996 הקונגרס האמריקאי תיקון לחוק שהתמקד בנושא המסעיר יותר של העלאת חומרים מגונים לרשת: חוק טוהר התקשורת, CDA (Communications Decency Act). סעיף זה, שמוכר כיום כסעיף 230, העניק לחברות המקוונות חסינות מפני עוולות שבוצעו באמצעות השירותים שהן מספקות. זמן קצר לאחר מכן יצר האיחוד האירופי חוק דומה – דירקטיבת הסחר האלקטרוני של האיחוד האירופי מ־2000.

החבות המקוונת חייבת להתרחב

במאמר מ־2013, טוען אנופאן צ'אנדר מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס (UC Davis), כי מהלכים אלה עלולים להיתפש כמתן סובסידיה בלתי־ישירה לתעשייה זדונית. לדבריו, החברות המקוונות פטורות מהרגולציה שחלה על חברות רגילות, בדומה לדרך שבה בתי המשפט האמריקאיים במאה ה־19 תמכו בחברות הרכבות ובחברות אחרות, כאשר הגבילו את החבות שלהן על נזק שנגרם בשל ליקויים במכונות.

חסינותן של חברות האינטרנט הוגבלה רק במקרים מעטים. חריגה מובנת היתה בכל הנוגע לתכנים הלא־חוקיים, כגון פורנוגרפיית ילדים, וכתוצאה מהשדלנות של אולפני הסרטים וחברות המוזיקה, החריגות כללו גם חומר המוגן בזכויות יוצרים. ב־1998 חוקק הקונגרס האמריקאי את חוק המילניום הדיגיטלי, DMCA (Digital Millenium Copyright Act), שדרש מהחברות המקוונות להסיר מהרשת תוכן שהפר את זכויות היוצרים ברגע שהן קיבלו התרעה. באירופה חלים חוקים דומים.

אף שהגבלת החבות המקוונת נועדה להגן על אתרים שמכילים תוכן דיגיטלי, היא זלגה גם לפלטפורמות המספקות שירותים. חברת Airbnb טוענת זמן רב כי היא היא אינה אחראית לפעולותיהם של המארחים או של האורחים בנכסים המושכרים באמצעות הפלטפורמה שלה. אובר, חברת שיתוף הנסיעות, רואה עצמה כחברת טכנולוגיה, ולכן לתפישתה, היא אינה צריכה לציית לחלק גדול מהרגולציה שחלה על חברות התחבורה הקונבנציונליות (שחייבות, לדוגמה, לערוך בדיקות בטיחות קפדניות יותר לנהגים מאשר אלה שעורכת אובר). בהתאם לכך, בתנאי השירות של פלטפורמות מסוג זה כלולה בדרך כלל תניית פטור מכל אחריות.

אם הרוח משתנה כעת, הרי זה בגלל שילוב של סיבות. סיבה אחת להרחיב את החבות של החברות המקוונות היא גודלן: הן כבר לא סטארטאפים שבריריים. המלאי של Airbnb, שכולל 2.3 מיליון דירות, הופך אותה לגדולה יותר משלושת רשתות בתי המלון הגדולות ביותר – הילטון, מריוט ואינטרקונטיננטל – גם יחד. הרשתות דורשות שמתחרותיהן המקוונות יצייתו לאותם חוקים שמגבילים את כולם. "האינטרנט כבר אינו עסק צדדי וחשאי", אומר ג'ונתן זיטריין מבית הספר למשפטים בהרווארד.

Airbnb מואשמת בכך שצמצמה את ההיצע של דיור בר־השגה בערים גדולות. אובר, יש הטוענים, החמירה את העומס בכבישים ופגעה במערכת התחבורה הציבורית על ידי פיתוי נוסעים לשירותים שהיא מציעה. פייסבוק וטוויטר מואשמות בכך שאפשרו פרסום חדשות כוזבות ומוטות במהלך הבחירות בארצות הברית. שירותים כאלה גם נהפכו ל"מקומות בילוי" חביבים על בריונים וטרולים.

תופעות אלה נהפכו לבולטות יותר, ודרישת הציבור שהרגולטורים והפלטפורמות עצמן ינקטו בפעולה, גוברות. אחרי ניצחונו של דונלד טראמפ, הביקורת על פייסבוק וטוויטר נסובה בעיקר סביב העובדה שהן לא עשו מספיק כדי להגביל את פרסום החדשות הכוזבות. בגרמניה, רבים חוששים מפני החדשות הכוזבות, ובעיקר מקמפיינים כוזבים המופצים על ידי גורמים הפועלים בשירות רוסיה, שיכולים להשפיע על הבחירות הכלליות שייערכו במדינה בספטמבר.

AIRBNB אתר השכרת הדירות
JOHN MACDOUGALL/אי־אף־פי

האינטליגנציה המלאכותית מורידה את רמת הנייטראליות של האתרים ביחס לתוכן

הטענה שפלטפורמות אלה הן נייטרליות, בדומה לרשתות טלקום, נהפכת לקשה יותר ויותר להגנה. הסברה שהן אינן מתערבות בסוג התכנים שמועלה באמצעותן לרשת היה הטיעון המרכזי לכך שאין להן כל חבות משפטית, אך כשהן מתחילות להידמות לרגולטורים בעצמן, העובדה שהן פועלות מחוץ לגבולות המשפטיים נהפכת למוזרה אפילו יותר. האלגוריתמים של פייסבוק קובעים מה המשתמשים רואים בפיד שלהם; התוכנה של אובר מחליטה מה יהיה גובה התשלום שיקבלו הנהגים. הודות לטכניקות של אינטליגנציה מלאכותית שמסוגלות לזהות ולחזות דפוסים על התנהגות שלילית מצד המשתמשים, הפיקוח על הפלטפורמות נהפך אף הוא לקל יותר ויותר.

לאור המשיכה של אירופה לרגולציה והעובדה שמרבית הפלטפורמות הגדולות ממוקמות בארצות הברית, אין זה מפתיע שגופים אירופיים היו הראשונים שנקטו בצעדים לריסון הפלטפורמות. שינוי חשוב חל ב־2014 עם ההחלטה של בית הדין האירופי לצדק – בית המשפט הגבוה של האיחוד האירופי – לבסס את "הזכות להישכח". מנועי חיפוש חויבו להפסיק לקשר מחפשים למידע לגבי אדם מסוים, אם מידע זה נמצא "בלתי־ראוי, לא רלוונטי או מיותר" ואם אותו אדם ביקש מהחברות להפסיק לעשות זאת. השנה, אותו בית משפט יתבקש לפסוק אם אובר היא שירות דיגיטלי בלבד או חברת תחבורה; אם הוא יקבע שזאת חברת תחבורה, אובר תצטרך לציית לרשת של חוקים שחוברו בעידן האנלוגי, מה שיעלה את הוצאותיה באופן משמעותי.

הנציבות האירופית, הזרוע המבצעת של האיחוד, הציעה בשנה שעברה תוכניות לרגולציה על הפלטפורמות. היא לא תשנה את צו המסחר האלקטרוני, אך היא מנסה לשכנע אותן לחתום על קוד התנהגות "התנדבותי" שמחייב אותן להסיר ביוזמתן התבטאויות של שנאה והסתה (במקום להגיב על תלונות של משתמשים). כמה ממדינות האיחוד שוקלות צעדים נוספים: הממשלה הגרמנית עשויה לחוקק חוק שיטיל קנסות של עד 500 אלף יורו (כ־534 אלף דולר) על פלטפורמה כגון פייסבוק אם זו לא תסיר תכנים לא חוקיים בתוך 24 שעות.

סעיף 230 של חוק טוהר התקשורת נמצא במוקד הסוגיה, גם כן. בית המשפט העליון אמנם סירב באחרונה להחיות תביעה לא מוצלחת נגד בקפייג', אתר אמריקאי למודעות דרושים עם מדור בעל תכנים למבוגרים בלבד, שהואשמה בסיוע לזנות בכפייה, אך בשנה שעברה בתי המשפט דווקא פסקו נגד הסעיף בתיקים רבים, אומר אריק גולדמן מבית הספר למשפטים באוניברסיטת סנטה קלרה.

משרדי גוגל
בלומברג

מהומה רבה מדי

במאי האחרון, בית המשפט אישר תביעה נגד Model Mayhem, רשת שמקשרת דוגמנים וצלמים, בגין העובדה שלא הזהירה משתמשים כי אנסים השתמשו באתר כדי למצוא קורבנות. ביוני קבע שופט ש"ילפ" (Yelp), אתר שמפרסם ביקורות גולשים, אינו יכול לפעול נגד צו בית המשפט שמורה לו להסיר ביקורת משמיצה על עורך דין, שכתב לקוח שלו. בתי משפט ומחוקקים אינם מתכוונים לבטל את סעיף 230, אומרת דפני קלר מהמרכז לאינטרנט וחברה בבית הספר למשפטים בסטנפורד, אך הוא לא יחזיק מעמד לנצח.

פלטפורמות שמספקות שירותים מתמודדות גם עם הגבלות תפעוליות חדשות. בסוף השנה שעברה סיימה אובר ניסוי במכוניות אוטונומיות בסן פרנסיסקו, לאחר התנגדות מצד הרשויות. אובר מסובכת גם בתביעות בכמה מדינות בנוגע לשאלה אם נהגיה צריכים לקבל יחס של עובדים במשרה מלאה (באוקטובר, בית משפט בלונדון פסק שהנהגים הם אכן עובדים במשרה מלאה, מה שמזכה אותם בשכר מינימום ובחופשות בתשלום). ערים רבות יוצרות חוקים חדשים, או אוכפות חוקים ישנים, לגבי מי יכול לשכור בהן בתים, ולכמה זמן. דוגמה אחת היא המהלך של העיר ניו יורק באוקטובר להעביר חוק שמשית קנסות של עד 7,500 דולר על מארחים שמפרסמים ב־Airbnb ובאתרים דומים, כי דירותיהם פנויות להשכרה למשך 30 יום או פחות.

חברות הטכנולוגיה חוששות ממה שהרגולטורים מתכוונים לעשות. פלטפורמות של תכנים טוענות שבטווח הקצר, הבעיה הגדולה שלהן היא הדרישה שהן יפקחו על עצמן – תהליך מסובך ויקר שעלול להפוך אותן לצנזורים. כל החברות חולקות חשש לטווח הארוך, מכך שבסופו של דבר הן עלולות למצוא עצמן נתונות תחת רגולציה, בדומה לחברות הגדולות לפני עידן האינטרנט. דבר זה יהפוך אותן לרווחיות פחות, ואולי אפילו יהרוס את המודלים העסקיים שלהן.

באופן טבעי, התעשייה תעדיף רגולציה עצמית. לפלטפורמות יש תמריצים גדולים לזהות שחקנים רעים, מידע מהימן שיסייע לזהות אותם והאמצעים להענישם בתגובה, לדברי יורס גאסר ממרכז ברקמן־קליין לאינטרנט וחברה באוניברסיטת הרווארד. אך הרגולציה העצמית מוגבלת גם כן: לפלטפורמות אולי אין תמריץ גדול כל כך, למשל, לפעול נגד שוכרי דירות לטווח קצר שמרעישים, או להגביל את שעות העבודה של הנהגים. עם זאת, הן מתאמצות להראות את נכונותן לשתף פעולה. שבועות ספורים אחרי שמארק צוקרברג הדף ביקורת שנמתחה על האופן שבו סוקרו הבחירות בפייסבוק, הוא הודיע שפייסבוק תשתף פעולה עם אתרים לבדיקת עובדות כדי לוודא שהחדשות נכונות ולאפשר למשתמשים לזהות סיפורים מזויפים. אובר, מצדה, השיקה באחרונה את מובמנט, אתר שמשתף את המידע שהוא אוסף עם סוכנויות לתכנון עירוני, כך שכעת החברה יכולה לראות, לדוגמה, איזו השפעה יש למשחק בייסבול על דפוסי התחבורה.

אם צריכה להיות רגולציה כלשהי, ניק גרוסמן מחברת הייעוץ הטכנולוגי יוניון סקווייר וונצ'רס היה מעדיף שהרגולטורים יזנחו את הרעיון של הענקת הרשאות לפעול על בסיס גישה של נטילת אחריות שהוא מכנה בשם "רגולציה 2.0". בעבר, לטענתו, לרגולטורים לא היה את כל המידע לו הם היו זקוקים. כדי לעשות את עבודתם. סוכנויות מקומיות, לדוגמה, נדרשו לבחור באופן אקטיבי מי יכול לעשות מה על ידי הנפקת רישיונות – לנהוג במונית, נניח. כיום, יש שפע של מידע זמין בזמן אמת, והרגולטורים יכולים פשוט לבדוק באופן שגרתי אם ספקיות השירותים אכן פעולות לפי ההוראות.

פעילי אינטרנט, והחברות עצמן, בוודאי אינם מאושרים בשל קצו הקרב של עידן הזוהר של האקספציונליזם הדיגיטלי. מיכאל מסניק, עורך טקדירט, אתר שמסקר מדיניות טכנולוגית, חושש מפני הגבלות על חופש הביטוי ומזהיר כי רגולציה עלולה לבלום חדשנות. החוקים הלא־פרופורציונליים והעונשים הכספיים הכבדים יהיו בוודאי יקרים מדי עבור חברות קטנות. לגוגל יש כסף לשכור מספיק עורכי דין שיתמודדו עם דרישות המשתמשים שמבוססות על הזכות להישכח. עבור מנועי חיפוש קטנים יותר, זהו נטל כבד.

אולם הענקת חופש אולטימטיבי לפלטפורמות נהפכת לקשה יותר ויותר עבור הרגולטורים ובתי המשפט: הן פשוט נהפכו לחשובות מדי לכלכלה ולחברה באופן כללי. במלים אחרות, בסופו של דבר, חברות מקוונות מצליחות יביאו על עצמן את הרגולציה.

תרגום: טלי גולדשטיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#