אי-שוויון והימנעות מסיכון אישי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אי שוויון

אי-שוויון והימנעות מסיכון אישי

הסטטי והדינמי - כיצד לפשוט רגל ולקבל אהבה. עקרונות השוויון על פי פיקטי

3תגובות

יש אי שוויון ויש אי שוויון.

הראשון מבין השניים הוא אי שוויון שאנשים מוכנים לשאת. למשל, יכולת ההבנה של פלוני בהשוואה ליכולת ההבנה של אנשים שנתפשים כגיבורים, כמו איינשטיין, מיכאלאנג'לו או המתמטיקאי המתבודד גרישה פרלמן. לאדם מן השורה אין בעיה להודות בכך שלאנשים אלה יש יתרון בהשוואה אליו. תפישה זאת קבילה לגבי יזמים, אמנים, חיילים, גיבורים, בוב דילן, סוקרטס, השף הסלבריטאי התורן, כמה קיסרים רומים בעלי מוניטין טוב (לדוגמה מרקוס אורליוס), ובקיצור, אלה שאפשר להעריץ. אולי נרצה לחקות אותם, אולי נשאב מהם השראה – אך לא ניטור להם טינה בשל היכולות שלהם.

בלומברג

הסוג השני של אי שוויון הוא בלתי נסבל, כי האדם שהיתרון בידו נתפש כאחד מאתנו, למעט העובדה שהוא "סידר" את המערכת, צבר רנטות (Rent Seeking – מונח שטבע הכלכלן גורדון טאלוק שמשמעותו נטילת נתח גדול יותר מעוגה קיימת, במקום הגדלה של העוגה, ניסיון להרוויח יותר כסף בלי לייצר משהו בתמורה), וקיבל זכויות יתר שאינן מוצדקות. זהו טיפוס שאי אפשר להעריץ, ובקטגוריה הזאת נכללים בנקאים, ביורוקרטים שמתעשרים, מנכ"לים מגולחים למשעי ומעונבים, ראשים מדברים בטלוויזיה שמקבלים בונוסים מנופחים, וסנאטורים לשעבר שתומכים בהתגלמות הרוע – התאגיד הרב־לאומי לביוטכנולוגיה חקלאית, מונסנטו. הם לא רק מושא לקנאה; התהילה שלהם מעליבה אותנו. למראה המכוניות היקרות שלהם מתעוררת בנו מרירות. הם מתנשאים וגורמים לנו להרגיש קטנים.

יש משהו צורם בעבד עשיר.

במאמרה רב התובנות, הסופרת ג'ואן וויליאמס מסבירה שמעמד הפועלים מתרשם מהעשירים כמודל לחיקוי. מישל למונט, מחברת הספר The Dignity of Working Men ("כבודו של האדם העובד"), ערכה ראיונות שיטתיים עם אמריקאים בני הצווארון הכחול, ומצאה כי הם חשים טינה כלפי בני הצווארון הלבן, אך למרבה ההפתעה, אינם חשים כך כלפי העשירים. סביר להניח שרוב הציבור האמריקאי – למעשה, כל ציבור – מתעב את בני הצווארון הלבן שמרוויחים הרבה כסף. זה נכון גם לגבי מדינות אחרות: לפני כמה שנים, השווייצרים כמעט הצביעו בעד הגבלת שכר המנהלים. אך אותם שווייצרים גם חולקים כבוד ליזמים עשירים ולאנשים שנהפכו לסלבריטאים בדרכים מפוקפקות.

יתרה מזאת, במדינות שבהן העושר מגיע מהרדיפה אחר רנטות, מחסויות פוליטיות או ממה שמכונה "שבי רגולטורי" (מצב שבו הרגולטורים קובעים מדיניות שסוטה מהאינטרס הציבורי, או מעכבים תחרותיות על ידי ביורוקרטיה), העושר נראה כמו משחק סכום אפס. מה שפיטר מקבל נלקח ממה שיש לפול. מישהו מתעשר על חשבון אחרים. במדינות שבהן העושר יכול להיצבר כתוצאה מהרס, כמו ארצות הברית, אפשר להבחין בקלות באלה שמתעשרים שלא על חשבון אחרים, ואולי אפילו נותנים בחזרה. מנגד, אי שוויון בהגדרתו הוא משחק סכום אפס.

בעמודים הבאים אסביר כי הדבר שבגינו אנשים מתמרמרים – או צריכים להתמרמר עליו – הוא שהאדם שנמצא בצמרת אינו מסתכן, מאחר שהכסף שהוא משקיע אינו שלו, ומאחר שהוא חסין מפני נפילה ומפני ירידה בשכר, ולעולם לא תראו אותו בבית מחסה. בדומה לכך, אלה שהמעיטו בערכו של דונלד טראמפ כשהיה מועמד לנשיא לא הבינו שכאשר הם השתמשו נגדו בפשיטות הרגל שעבר ובהפסדים האישיים הכבדים שספג, ושמוערכים במיליארד דולר, הם למעשה הסיטו את תחושת המרמור ממנו והלאה. יש משהו מכובד בהפסד של מיליארד דולר, כל עוד זהו הכסף שלך.

בנוסף, מי שלא מסכן את הונו האישי – למשל, בכיר בתאגיד (בדרך כלל, הטיפוס שנוהג לדבר בקול רם בישיבות) – משתכר לפי אמות מידה שאינן בהכרח משקפות את מצב החברה; הוא יכול לתמרן את הקריטריונים האלה, להחביא סיכונים, לקבל את הבונוס ואז לפרוש (או לעבור לחברה אחרת) ולהאשים את יורשו בתפקיד בהשלכות מעשיו. אנו נגדיר מחדש מהו אי שוויון ונחזק את בסיס הטענה שלנו. אך תחילה עלינו להציג את ההבדל בין שתי גישות – הסטטית והדינמית – כי סיכון של הון אישי יכול להפוך אי שוויון מסוג אחד לאי שוויון מסוג אחר.

חשבו על האמירות הבאות:

שוויון אמיתי הוא הסיכוי לשוויון.

שימוש בהון אישי מונע את הירקבות המערכת.

 

בלומברג

הסטטי והדינמי

הבעיה של הכלכלנים (ובמיוחד של אלה שמעולם לא עבדו בעולם האמיתי) היא שהם מתקשים מנטלית להבין את מושג הדינמיות, ואינם מסוגלים לשקול את האפשרות שלדברים משתנים יש מאפיינים שונים מאשר לאלה שנותרים קבועים. לכן רובם לא שמעו מעולם על תיאוריית המורכבות ועל זנבות שמנים; הם גם מתקשים מאוד עם אינטואיציות מתמטיות ותפישתיות, שנדרשות כדי להבין לעומק את תורת ההסתברות. עיוורון למושג הארגודיות, שאותו נגדיר בהמשך, היא לדעתי הסמן הטוב ביותר שמבדיל בין מלומד אמיתי שמבין דבר או שניים על העולם, לבין מי שעוטה גלימה אקדמית, ומפרסם מאמרים באופן ריטואלי.

הבה נגדיר כמה מושגים:

אי שוויון סטטי הוא אי שוויון בראייה שטחית; הוא אינו משקף את מה שיקרה לאדם במהלך חייו. נניח שכ־10% מהאמריקאים ישתייכו למאיון העליון במשך שנה לפחות, ויותר ממחצית האמריקאים ישתייכו לעשירון העליון במשך שנה לפחות. זה אינו המקרה באירופה הסטטית – אך השוויונית יותר. לדוגמה, 10% בלבד מ־500 האמריקאים העשירים ביותר או השושלות העשירות ביותר בארצות הברית הוגדרו ככאלה לפני 30 שנה; יותר מ־60% מהעשירים ביותר ברשימה הצרפתית היו יורשים ושליש מהאירופים העשירים ביותר היו העשירים ביותר גם לפני מאות שנים. רק באחרונה נחשף כי בפירנצה המצב גרוע עוד יותר: אותן משפחות בודדות שמרו על עושרן במשך 500 שנה.

אי שוויון דינמי (ארגודי) מביא בחשבון את העתיד ואת העבר. אי אפשר ליצור שוויון דינמי רק על ידי העלאת רמתם של אלה שנמצאים בתחתית הסולם. יש ליצור גם תחלופה של העשירים – או לקבוע מדיניות שתאלץ אנשים לחשוף את עצמם לאפשרות של יצירת פתח לשינוי.

הדרך להפוך את החברה לשוויונית יותר היא לאלץ את העשירים (באמצעות שימוש בהון אישי) לחשוף את עצמם לסיכון שמא ייפלטו מהקבוצה המצומצמת שמשתייכת למאיון העליון. או במונחים מתמטיים, שוויון דינמי מקבל את התיאוריה של שרשרת מרקוב, אך ללא מצבים סופגים (מצב שלא ניתן לצאת ממנו ברגע שמגיעים אליו). מצב שבו אין חסם סופג, משמעותו שהעשיר תמיד צריך להיות מודע לכך שהוא עלול לאבד את עושרו.

ובמונחים מתמטיים עוד יותר,

שוויון דינמי מחיה את הארגודיות, והופך את הזמן ואת מאזן ההסתברויות לניתנים להחלפה. אסביר עתה מהי ארגודיות – הזכרנו קודם לכן שזהו מושג זר לשכבת האינטליגנציה; נראה כיצד הוא מבטל את מרבית הניסויים הפסיכולוגיים החשובים שקשורים להסתברות ולרציונליות. קחו לדוגמה חתך רוחבי של האוכלוסייה האמריקאית. יש בה, נניח, מיעוט של מיליונרים במאיון העליון, כמה מהם סובלים מעודף משקל, כמה מהם גבוהים ולחלקם יש חוש הומור מפותח. יש בה גם רוב גדול של אנשים מהמעמד הבינוני־נמוך – מדריכי יוגה, אופים, גננים, מורים לריקוד ומתקני פסנתרים. בחנו את השיעור של כל מדרגת שכר או מדרגת הון (שימו לב שאי השוויון בשכר שטוח יותר בהשוואה למדרגת ההון). ארגודיות מושלמת, משמעותה, שכל אחד מאתנו, אם היה חי לנצח, היה מבלה חלק מזמנו בתנאים הכלכליים של חלקים מאותו חתך: במהלך, למשל, מאה אחת, נשתייך 60 שנה בממוצע למעמד הבינוני־נמוך, עשר שנים למעמד הבינוני־גבוה, 20 שנה לשכבת הצווארון הכחול ואולי שנה אחת בלבד למאיון העליון.

**הערה טכנית: ארגודיות "בלתי־מושלמת" משמעה שלכל אחד מאתנו, בטווח הארוך, יש הסתברויות ארגודיות שישתנו מעט מאחד לשני: ההסתברות שתמצאו את עצמכם במאיון העליון עשויה להיות גבוהה יותר בהשוואה לאחרים; עם זאת, לשום מצב לא תהיה הסתברות אפסית עבורי ולשום מצב לא תהיה הסתברות 1 עבורכם).

הניגוד המושלם של ארגודיות מושלמת הוא המצב הסופג. המונח "סופג" נובע ממצב שבו חלקיקים הנתקלים במכשול, נספגים על ידו או נדבקים אליו. חסם סופג הוא כמו מלכודת – ברגע שאתם בפנים, אי אפשר לצאת החוצה, לטוב ולרע. התעשרות היא תהליך. כשהתהליך מסתיים, נוהגים לומר שאותו אדם יישאר עשיר. אם מישהו נופל למעמד הבינוני־נמוך (ממעמד גבוה יותר), לא יהיה לו לעולם סיכוי לצאת ממנו ולהיהפך לעשיר, אם ירצה בכך, ודרך התמודדותו תהיה נטירת טינה לעשירים. שימו לב שבמקומות שבהם למדינה יש שליטה נרחבת, לאנשים שבצמרת יש נטייה קלה למוביליות כלפי מטה – במקומות כמו צרפת, המדינה מיודדת עם תאגידים גדולים ומגנה על המנכ"לים ובעלי המניות שלהם ממוביליות כזאת. היא אפילו מעודדת את נסיקתם. וכשיש כאלה שאינם יכולים לרדת לעולם – האחרים אינם יכולים לעלות.

אם כך, מצב סופג – הישארותו של אדם מסוים עשיר – גורם לתלות בנתיב.

 

פיקטי והמרד המנדריני

אי־פי
אי־פי

יש שכבה של אנשים המכונים תכופות "המנדרינים", בעקבות ספרה הבדיוני של סימון דה בובואר שנקרא על שם המלומדים בתקופת שושלת מינג שהעניקו את שמם לשפה הסינית הגבוהה. אני מכיר אותם מאז ומעולם, אבל גיליתי את המאפיין הבולט והנבזי שלהם רק לאחר שבחנתי את התגובות לעבודתו של הכלכלן הצרפתי, תומא פיקטי.

פיקטי הלך בעקבות מרקס וחיבר ספר שאפתני על הון – קפיטל. הספר, "קפיטל במאה ה־21", מלא בטענות לגבי ההתרחבות המדאיגה של אי השוויון, שמסתכמות בתיאוריה שמסבירה מדוע התשואה להון גבוהה משמעותית בהשוואה להכנסות מעבודה, וכיצד ההיעדר של חלוקה מחדש בשילוב עם מדיניות הנישול יהרוס את העולם. התיאוריה לגבי הגידול בתשואה מהון בהשוואה לתשואה מעבודה היתה בבירור שגויה, כפי שכל מי שהיה עד לעלייתה של כלכלת המידע (או כל מי שיש לו השקעות באופן כללי) יודע. אך היה שם משהו חמור הרבה יותר מאשר מלומד ששגה.

גיליתי במהרה שהמתודות שבהן השתמש פיקטי היו שגויות: הכלים שלו לא הוכיחו את מה שהוא התיימר לטעון לגבי התרחבות אי השוויון. כתבתי מיד שני מאמרים – אחד מהם בשיתוף עם רפאל דאודי – שהתפרסם בכתב העת Physica A: Statistical Mechanics and Applications. הוא עסק באי שוויון ובבדיקה של צורותיו השונות. הפגם בטענתו של פיקטי הוא שאם לוקחים את אי השוויון, שנמדד על פי המתודה שלו, באירופה – מוצאים שהוא גבוה באופן כללי מאי השוויון בכל אחת מהמדינות המרכיבות אותה; נטייה זאת מחמירה על רקע תהליכים קיצוניים. אותו פגם מתודי יושם גם על הדרך שבה חוקרי אי השוויון השתמשו במדד ג'יני, ועל כך כתבתי מאמר אחר. בסך הכל, המאמרים כללו מספיק תיאורמות והוכחות כדי שאי אפשר יהיה לערער עליהם, בדיוק כפי שעבודה מדעית אינה ניתנת לערעור. התעקשתי על כך שתוצאותי יפורסמו גם בצורת תיאורמות, כי אדם אינו יכול לערער על תיאורמה שהוכחה באופן רשמי בלי להטיל ספק בהבנה המתמטית שלו עצמו.

הסיבה שפגמים אלה לא התגלו היתה שהכלכלנים שחקרו אי שוויון לא הכירו – ובכן, אי שוויון. אי שוויון הוא החשיבות הגבוהה מדי שניתנת לזנב – אנשים עשירים כשכשו בזנבות של החלוקה מחדש. ככל שאי השוויון במערכת התרחב, כך נהפכה התפישה של "המנצח לוקח הכל" למקובלת יותר, ואנחנו התרחקנו והלכנו מההתנהלות של העולם הרגיל והממוצע של הזנבות הרזים, שבו התחנכו אותם כלכלנים. זכרו שתהליך ההתעשרות נשלט על ידי ההשלכות של תפישת "המנצח לוקח הכל", כפי שתיארתי בספרי "הברבור השחור". כל צורה של שליטה בתהליך ההתעשרות – שמונעת בעיקר על ידי הביורוקרטים – כולאת אנשים בעלי זכויות יתר המאמינים שזכויות אלה מגיעות להם. כך שהפתרון היה לאפשר למערכת להרוס את החזק, דבר שעבד בצורה הטובה ביותר בארצות הברית.

הבעיה אינה הבעיה, אלא הדרך שבה אנשים מתמודדים עם הבעיה. גרוע אפילו מהפגמים של פיקטי היה הגילוי על דרך פעולתם של המנדרינים. הם כל כך התרגשו מעליית אי השוויון שהפעולות שבהם נקטו דמו לחדשות כוזבות. הכלכלנים התרגשו כל כך שהם היללו ושיבחו את פיקטי על מלומדותו מאחר שנהג לדון בבלזק ובג'יין אוסטין – זה היה כמו לשבח מישהו על כך שהוא מרים משקל כבד לאחר שהרים מזוודה. והם התעלמו לחלוטין מהתוצאות שלי; כשהם לא התעלמו מהן, הם כינו אותי "גאוותן" (מאחר שהשתמשתי בתיאורמות, הם לא יכלו לערער על התוצאות ולכן בחרו במקום זאת לכנות אותי "גאוותן" – סוג של מחמאה מדעית). אפילו פול קרוגמן, שכתב "אם אתם חושבים שמצאתם חור אמפירי או לוגי בעבודתו של פיקטי, אתם בוודאי טועים. הוא הכין את שיעורי הבית שלו", בחר להתעלם מהפגמים בעבודה של הכלכלן הצרפתי גם כשהצבעתי עליהם בפניו – לא מתוך רשעות אלא מאחר שהוא לא הבין בהסתברות ובקומבינטוריקה, כפי שהודה בעצמו.

כעת הניחו שקרוגמן, פיקטי ודומיהם לא סובלים מחסרונות בחייהם – הקיטון באי השוויון מעלה אותם גבוה יותר בסולם החיים. אלא אם כן המערכת האוניברסיטאית או המדינה הצרפתית יקרסו, הם ימשיכו לקבל שכר. דונלד טראמפ חשוף לסיכון שיסיים את חייו בבית מחסה; אך לא הם.

 

הסנדלר מקנא בסנדלר

קנאה אינה מאפיינת מעמדות חברתיים רבים. תחושות הקנאה עליה כתבו וויליאמס ולמונט לא מגיעות מהמעמדות המוחלשים, שעסוקים בשיפור מצבם – אלא מהמעמד הפקידותי. נדמה כאילו הפרופסורים באוניברסיטה (שהגיעו ליעד) ואנשים שנהנים מיציבות בהכנסה בצורה של קביעות, הודות לעבודה ממשלתית או אקדמית, הם אלה שנפלו בפח. משיחות שערכתי אני משוכנע שאנשים אלה שמדמים עצמם להיות עשירים מכפי שהם באמת, רצו לנשל באופן פעיל את העשירים. כמו בכל תנועה קומוניסטית, הבורגנות או הפקידות היא זאת שנופלת ראשונה בפח.

אריסטו טען שקנאה היא תחושה שבן משפחה יחוש כלפיך; המעמדות הנמוכים קרוב לוודאי ירגישו קנאה רבה יותר כלפי קרוביהם, או כלפי בני מעמד הביניים, מאשר כלפי העשירים מאוד. אני בספק אם פיקטי טרח לשאול את הצרפתים בני הצווארון הכחול מה הם רוצים — כפי שלמונט שאלה. אני בטוח שהם ירצו מדיח כלים חדש או רכבת מהירה יותר לעבודה על פני הרס של אנשי עסקים עשירים נעלמים מן העין. אך שוב, אנשים יכולים להציג את ההתעשרות כגניבה, כפי שהיה לפני המהפכה הצרפתית. במקרה כזה, בני הצווארון הכחול יבקשו, שוב, לערוף ראשים.

 

דאטה, שמאטה

לקח נוסף מעבודתו השאפתנית של פיקטי: היא היתה מלאה בטבלאות ובתרשימים. אך כבר הבנו שלא חייבים להשתמש בנתונים. סיבה אחת שבגללה החלטתי, בתור מומחה להסתברות, לא לכלול נתונים בספרי "הברבור השחור", היא שנראה לי שאנשים מציפים את הסיפור שלהם במספרים ובגרפים בהיעדר טיעון לוגי. יתרה מזאת, אנשים שוגים וחושבים שאמפיריות היא זרם של נתונים. אך כשהצדק עמך, נדרשת רק כמות קטנה של נתונים חשובים, במיוחד במקרה של יוצאים מהכלל: מספיקה נקודה אחת כדי להראות שברבורים שחורים קיימים.

הסתברות, סטטיסטיקה ומדע הנתונים הם באופן עקרוני לוגיקה של תצפיות – או של היעדרן. בסביבות רבות, הנתונים הרלוונטיים נמצאים בקצוות; קשה להגדיר אותם; ודי להתמקד בכמה נתונים בודדים אך גדולים כדי לקבל את הרעיון הכללי. אם אתה רוצה להראות שלפלוני יש יותר מ־10 מיליון דולר, כל שאתה צריך זה להראות את 50 מיליון הדולרים שנמצאים בחשבון ההשקעות שלו – ולאו דווקא למנות כל חפץ שיש לו, לרבות ציורים בשווי 500 מיליון דולר או אוסף כפיות כסף.

הודות לניסיון, גיליתי שכשאתה קונה ספר עב כרס עם גרפים וטבלאות שממלאים אותו כדי להוכיח נקודה אחת, יש בו משהו חשוד. משמעות הדבר היא שמישהו טועה! אך עבור הציבור הכללי שאינו מבין בסטטיסטיקה, טבלאות אלה נראות משכנעות – דרך שונה להחליף את האמת במורכב. לדוגמה, העיתונאי סטיבן פינקר פעל בדיוק באותה דרך בספרו, The Better Angels of Our Nature. הספר עסק בירידה באלימות בהיסטוריה האנושית המודרנית. השותף שלי, פסקואלה צ'יריליו, ואנוכי בחנו את ה"נתונים" שלו ומצאנו שהוא לא הבין את המספרים שלו בעצמו, ושהוא רצה לספר סיפור מסוים מאוד, ולשם כך הוסיף עוד ועוד טבלאות, מבלי שהבין כי הסטטיסטיקה אינה עוסקת בנתונים אלא בזיקוק, בקפדנות והימנעות מנפילה בפח של האקראיות. אך אין זה משנה כלל. עמיתיו, האידיוטים השימושיים, התרשמו ממנו מאוד למשך תקופה.

 

שירות ציבורי

אנשים שבדומה לביורוקרטים ולמדינה, אינם מבינים שהעסקת אנשים עשירים מאוד במשרה ציבורית שונה מאנשי ציבור שמתעשרים – זאת הדינמיקה, השתלשלות העניינים, שחשובה. עשירים שמשרתים במשרה ציבורית הוכיחו שהם לא לגמרי כשירים – הצלחה אולי נובעת ממקריות, אך יש לנו מושג כלשהו של מיומנות בעולם האמיתי, ראיות לכך שאדם כלשהו חי בעולם האמיתי. זהו תנאי הכרחי עבור האדם שלא מפחד לסכן את עצמו – ועדיף אפילו אם אדם זה נפגע, הפסיד את הונו לפחות פעם אחת וחווה את הקושי הכרוך בכך.

כלל מומלץ לחברה כלשהי הוא להבטיח שאלה אשר זה עתה התחילו את דרכם במגזר ציבורי, יתחייבו לא להשתכר במגזר הפרטי יותר מסכום מסוים וקבוע, ואת השאר להחזיר למשלם המסים. צעד זה יבטיח הוגנות בשירות הציבורי – שבו המשכורות של העובדים הן לכאורה נמוכות יחסית מאחר שהם מקבלים תמורה בצורה של סיפוק רגשי מכך שהם משרתים את החברה. התחייבות זאת תוכיח שהשירות הציבורי אינו מהווה אסטרטגיית השקעות כלשהי מבחינתם: אתה לא נהפך לכומר ישועי משום שזה אולי יסייע לך להתקבל לגולדמן סאקס בהמשך הדרך.

נכון לעכשיו, מרבית עובדי הציבור נוטים להישאר במגזר. עובד ציבורי יכול לקבוע כללים ידידותיים לענף כמו ענף הפיננסים – ואז לעבור לעבוד בג'יי.פי. מורגן ולהרוויח משכורת גבוהה בהרבה (לרגולטורים, כפי שאתם בוודאי יודעים, יש נטייה לחוקק חוקים מסובכים ככל האפשר כדי שלאחר מכן, הם יקבלו שכר גבוה יותר בתמורה למיומנויות שלהם). כך שיש שוחד מרומז בשירות הציבורי: אתה יכול לשרת תעשייה מסוימת, למשל את מונסנטו, והיא תדאג לך בהמשך הדרך. היא לא תעשה זאת מתוך תחושת כבוד: פשוט חשוב מאוד שהמערכת תמשיך לפעול ותעודד את האיש הבא לשחק לפי הכללים. האידיוט השימושי טים גייתנר קיבל גמול נאה מאוד מהתעשייה שאותה עזר לחלץ.

ראו לדוגמה ראשי מדינות לשעבר כגון ביל קלינטון וטוני בלייר, שמשתמשים בתהילה שהציבור העניק להם כדי לגבות מאות מיליוני דולרים על נאומים. הודות לשני אלה, שירות ציבורי נהפך לדרך היעילה ביותר להתעשר. ההבדל בין איש מכירות לשרלטן הוא שהאחרון אינו עומד במה שהבטיח. באופן אירוני, קלינטון־בלייר לא נתפשים כתאבי בצע כמו איש העסקים שרצה להיבחר כנשיא.

 

תרגום: טלי גולדשטיין

 

נסים ניקולס טאלב הוא מרצה, פילוסוף, סוחר ני"ע לשעבר ומחבר ספרים בהם רבי המכר "תעתועי האקראיות" ו"הברבור השחור". המאמר פורסם לראשונה באתר מדיום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#