טור עורך

למה אינטלקטואלים הם שמאלנים

אינטלקטואלים, עיתונאים, עורכים, פרשנים ואנשי מדיה צריכים לשאול את עצמם שאלות, ולקחת אחריות על התשובות. התובנה הזו נדרשת דווקא לרגל סיום 2016 ה"איומה", שהוכיחה עד כמה אנשים אלה טעו בניתוח המציאות והאינטלקטואלים טעו בניתוח המציאות, וגם הטעו את הציבור שלהם

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1

בארצות הברית, באירופה ואולי גם בישראל, ההערכה היא שרבים מהאינטלקטואלים מחזיקים בהשקפות כלכליות־חברתיות שמאליות, או לכל הפחות, שייכים לזרם שמתנגד לקפיטליזם בגרסתו הקשה. במונח "אינטלקטואלים" כפי שהוא מופיע בספרות הכלכלית, הכוונה אינה לרמת השכלה או מומחיות, אלא לאנשים העוסקים מתוקף מקצועם במילים וברעיונות המיועדים לתפוצה לקהל רחב – ולכן נחשבים למשפיעים על השיח הציבורי. זו קבוצה שכוללת סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה, עיתונאים, אנשי מדיה ורבים אחרים. האם הערכה זו נכונה? למרות היעדרו של סקר כמותי – נניח שכן. אבל מאחר שרוב הציבור אינו אנטי־קפיטליסטי, עולה השאלה למה אינטלקטואלים נוטים לבחור תפישת עולם שמאלית.

רבים התמודדו עם השאלה הזו. הכלכלן והפילוסוף האוסטרי פרדריך האייק, זוכה פרס נובל ל־1974 וממנהיגי הליברליזם הקלאסי, כתב שאינטלקטואלים הם אנשים שיודעים לדבר או לכתוב במהירות על נושאים חדשים, אך אינם מבינים לעומק אף אחד מהם. ההסבר שלו לשמאלניות שלהם נראה בערך כך: מאחר שאינטלקטואלים יכולים לדבר על נושאים באופן מופשט וכללי, ומבלי לקחת עליהם אחריות, הם יכולים להציע לציבור חלומות ורעיונות אוטופיים מלהיבים – וכך לזכות בתשומת הלב שלו. לעומת זאת, מאחר שהקפיטליזם הוא השיטה הקיימת, חלום אוטופי מלהיב חייב להיות שונה ואחר ממנו – ולכן רבים מהאינטלקטואלים מאמצים גרסאות של רעיונות סוציאליסטיים. זו אמנם הפשטה של שורת טיעונים שלו, אבל המסקנה של האייק היא שהקפיטליזם הליברלי צריך גם הוא להשתנות – ולהציע חזון מלהיב משלו עבור חברה וכלכלה חופשיות. אחרת, השמאל עשוי לנצח בקרב הדעות.

יש הסברים נוספים. רוברט נוזיק ממכון קאטו, גוף מחקר אמריקאי בעל נטייה ימנית־קיצונית, מביא טיעון מעולם הפסיכולוגיה. לדבריו, אנשים שצמחו כאינטלקטואלים קיבלו במהלך לימודיהם חיזוקים על יכולת דיבור, כתיבה וניסוח רעיונות – ומאחר שהם הצטיינו בכל אלה, הם חשבו שייהפכו למובילים חברתיים ולמודל החיקוי של הקהילה. אלא מה? באמריקה, האינטלקטואלים גילו שהמובילים החברתיים ומודל החיקוי הם דווקא יזמים, אנשי עסקים, מנהלים ובעלי הון. כדי לפרוק את התסכול שלהם, האינטלקטואלים אימצו פילוסופיה אנטי־קפיטליסטית המבקרת את אנשי העסקים ואת המוסריות שלהם, וגם דוגלת בחלוקה מחדש של העושר. במילים אחרות: אינטלקטואלים הם שמאלנים לצורך המאבק שלהם במובילי המגזר העסקי, על תשומת הלב והאהבה של הציבור.

לא בטוח שההסברים הללו נכונים. ייתכן שאינטלקטואלים נוטים שמאלה פשוט כי בשל עיסוקם יש להם רגישות גדולה מאחרים לגורלו של הציבור – שהוא הרי הקהל שלהם. אפילו לא בטוח שעצם הטענה שאינטלקטואלים הם אנטי־קפיטליסטים עדיין נכונה בימים אלה. כיום, הפער בין קפיטליזם "מתחשב" לבין סוציאל־דמוקרטיה הצטמצם עד למינימום. לכולם ברור שהמציאות אינה תוצאה של התנגשות בין מודלים פילוסופיים, אלא מאבק בין קבוצות אינטרסים מיוחדות שמתקוטטות על קופת התקציב הממשלתי ועל היכולת לגבות מהציבור רנטה כלכלית על ידי הקטנת תחרות. קפיטליזם? סוציאליזם? שמאל? ימין? זה כבר לא חשוב. השאלה היחידה היא אם אתה והאינטרסים שלך נמצאים בצד של הטייקון, בצד של ועד העובדים, בצד של קבוצת כוח אחרת – או אולי בכל זאת בצד של הציבור הבלתי־מאורגן.

אבל כל זה מבהיר לפחות דבר אחד: כמו שהם דורשים מכל השאר לעשות, גם אינטלקטואלים, עיתונאים, עורכים, פרשנים ואנשי מדיה צריכים מדי פעם לערוך חשבון נפש. הם צריכים לשאול את עצמם שאלות – ולקחת אחריות על התשובות. התובנה הזו נדרשת דווקא עתה, לרגל סיום 2016 ה"איומה", שהוכיחה עד כמה הפרשנים והאינטלקטואלים טעו בניתוח המציאות, וגם הטעו את הציבור שלהם. גהחודש אנו עוסקים בלקיחת אחריות – וראוי שכל אחד יתחיל אצלו בבית. גם אנחנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker