אנליסט

הגיע הזמן להיפרד

יש תקופות שבהן מנהיגים מדברים על הדומה והמאחד, ובתקופות אחרות הם מבינים כי עליהם לעודד בידול וסקטוריאליות, או במילים אחרות, את חוויית ה"עצמי" של הציבור

איתי שילוני

כמעט 70 שנה לפני הברקזיט בבריטניה, פיתחה פסיכיאטרית הילדים הנודעת מרגרט מאהלר את התיאוריות שלה בנוגע לשלבי ההתפתחות המוקדמים של ילדים. התיאוריה, שנודעה בשם: ספרציה־אינדיבידואציה, תיארה כיצד ילדים מפתחים בחודשים הראשונים לחייהם יכולת התרחקות מה"סימביוזה" עם האם ומגיעים להבנה שהם אובייקטים נפרדים ממנה. בין גיל שנתיים לשלוש מתרחש תהליך "התקרבות מחדש", שלב שמאהלר שאלה את שמו מצרפתית וקראה לו "רפרושמאן".

לאורך התפתחותנו כבני אדם אנחנו מוזנים משני הערכים הללו: חשיבות פיתוחו של העצמי, וחשיבותן של מערכות יחסים קרובות, אינטימיות וזוגיות, משפחתיות וחברתיות. בהקשר הזוגי אנחנו למדים על חשיבותה של מציאת "נפש תאומה" שתשלים אותנו; בהקשר המשפחתי אנחנו מעודדים לראות בילדינו את הדבר החשוב ביותר שקרה לנו בחיים, ולא לתת לעבודה ולקריירה להשתלט לנו על חיי המשפחה והפנאי. ואז עולה השאלה, איפה אני בתוך כל זה? החיזוק של "האני" נהפך בעשורים האחרונים להיות מטלה בפני עצמה.

תנועת המטוטלת הזו בין מרכזיותה של המשפחה והחברה לבין מיקומו של ה"עצמי" אינה רק נחלתו של האדם הבודד. אנחנו עדים גם לטרנדים תקופתיים בהקשר זה. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו, למשל, דור שלם שראה בחברה ובמולדת ערך, ובהקרבה אישית למען הכלל סוג של ייעוד, מתבוננים בילדי דור ה־Y, שניתן לטעון כלפיהם ובצדק, כי הם שמים את עצמם במרכז בלי בושה. וחמור מזה, לשיטתנו, בלי רגשות אשם.

התבוננות על תהליכים היסטוריים במשקפיים של תהליכים פסיכולוגיים מבית מדרשה של מאהלר תטען כי גם ברמה הרחבה יותר, התהליכים הללו של התקרבות והתרחקות באים בגלים. את העבר הקרוב ואת ההתקרבות בין מדינות אירופה שלאחר מלחמות העולם ניתן לשייך לחרדה מפני שאיפות הבידול וההתעצמות של מדינות ותרבויות. השאיפה לאיחוד של מערב אירופה מוסברת כרצון להיטמעות, למסמוס הבידול, לקרבה שתמנע כל סיבה לתוקפנות. אולם אז, עם הזמן, עולות שאלות של זהות, ושל שוני, ושל ה"עצמי" הלאומי. ושוב נוצר צורך במרחק, בהיפרדות, בהדגשת השוני.

וכאן, בארצנו הקטנה, התכנסו יהודים מכל העולם לאחר טראומת השואה ואלפיים שנות גלות, ותוכניות של "כור היתוך" באמתחתם. מנהיגי היישוב דמיינו, כך נדמה, חברה שבה לא יזהו עוד את ארצות המקור של מקימיה. וכנראה שבתהליך בלתי נמנע, חולפות כמה עשרות שנים ומתעורר הרצון לבידול, להדגשת המקורות ולאינדיבידואציה.

מנהיגי מדינות זקוקים לתמיכה רגשית מצד האזרחים. הם מבינים את תנועות המטוטלת הרגשיות הללו ויודעים לרכוב עליהן או ללבותן. יש תקופות בתרבויות מסוימות שבהן מנהיגים מדברים על הדומה והמאחד, ובתקופות אחרות הם מבינים כי עליהם לעודד בידול, סקטוריאליות, או במילים אחרות את חוויית ה"עצמי" של הציבור.

הדיון על הברקזיט עסק בפירוק של איחוד שכמה עשורים קודם היה נחשק. מועמדותו של דונלד טראמפ מעודדת מתהליכים של הקצנה סקטוריאלית ביחסי לבנים ושחורים בארצות הברית, שהגיעה לאחרונה לשיא של מהומות, אלימות משטרתית של שוטרים כלפי שחורים ושל רצח חמישה שוטרים בירי צלף. ובמחוזותינו, לא אחת נטען כי שרידותו הפוליטית של בנימין נתניהו נשענת בין היתר על יכולת ליבוי של קונפליקטים על רקע של שייכות ובידול בחברה הישראלית.

וכמעטפת לכל התהליכים הללו פועלת השפעתה של הטכנולוגיה חוצת הגבולות. הרשתות החברתיות הן מקום־על נטול פוליטיקה, לכאורה, השייך לכולנו. הרשת היא מקום שאליו ניתן להצטרף, וממנו ניתן לפרוש. לכאורה, ניתן לכוון את עצימותה של המעורבות בה. כאילו נמצא הפתרון האידאלי לשאלת הסימביוזה אל מול הספרציה. התחושה היא שיש כאן אחווה חדשה. מדינה שכולנו שייכים אליה מתוך בחירה חופשית ומתוך חירות מחשבתית, אבל גם כאן חלה זליגה. הרשת החברתית היא הרי מדינה חדשה שחברים בה אנשים שבתחילה היו חברים גם בעולם "האמיתי". אחר כך הם היו חברים ברשת של החברים של החברים שלהם ושל כל אלה שהם "עשויים להכיר". אבל זה עדיין לא כואב או מעורר חרדה. נכון, כמות קבוצות הוואטסאפ מתחילה להציק קצת, אבל אנחנו עדיין בשלב ההתקרבות ולא ההתרחקות. הסימביוזה ולא הספרציה. ועוד מעט ייעלמו לגמרי שאלות של זמן ומרחב וכולנו נחיה במרחב הדיגיטלי ונשדר בסטרימינג ובאונליין את מקום המצאנו ואת מעשינו.

ואולי רק כאשר שאלת ה"איפה אתה" תיעלם מהתקשורת הבינאישית, וההיטמעות שלנו במרחב האישי של כל מי שהוא "חבר שלנו" ברשת תהפוך למאיימת ומעוררת חרדה במובן של הישרדותו של ה"עצמי", או אז נמרוד במציאות החדשה הזו ונחפש לעצמנו שוב גבולות ובידול. וחוזר חלילה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker