תקשיבו לה: הכלכלנית שיודעת איך להציל את העיתונות - ואת הדמוקרטיה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תקשיבו לה: הכלכלנית שיודעת איך להציל את העיתונות - ואת הדמוקרטיה

איך תוכל העיתונות לשמור על החופש שלה ועל כוחה מול לחצים כלכליים ופוליטיים, ומול גורמים דורסניים כפייסבוק? בספר חדש, פרופ' ג'וליה קז'ה - אשתו של הכלכלן הכוכב תומא פיקטי - מציעה תשובה מקורית: כדי לשרוד, היא טוענת, על ארגוני החדשות לשנות מהיסוד את המבנה הכלכלי שלהם

2תגובות
BERTRAND GUAY / AFP

תאגיד השידור? גלי צה"ל? "ישראל היום"? בנימין נתניהו מחסל את העיתונות, את הביקורת ואת התקשורת החופשית? מתברר שזה לא רק הסיפור שלנו. ברוב העולם המערבי, ובוודאי שבמדינות לא דמוקרטיות, ודווקא בעידן שבו אזרחי העולם נהנים מגישה חופשית יותר מאי פעם למידע וחדשות, העיתונות מצויה במשבר קיומי – והמשבר הזה ממש מסכן את הדמוקרטיה.

הגזמנו? לא לדעת פרופ' ג'וליה קז'ה, כלכלנית צרפתייה שפרסמה לפני חודשים אחדים את הספר "להציל את המדיה", שיצא במהדורה אנגלית בהוצאת הרווארד. בספר היא מתארת את המחלה, מפרטת את גורמיה – וגם מציעה רעיון מקורי, אולי אפילו מעשי, שבאמצעותו ניתן יהיה לאתחל מחדש את העיתונות ולדאוג לכך שתישאר עצמאית, בועטת ומשפיעה.

קז'ה בת ה־32, שחלק מפרסומה בא לה מנישואיה לכלכלן הצרפתי, אביר אי־השוויון תומא פיקטי, פותחת את הספר בהתייחסות לספר הדיסטופי "1984" של ג'ורג' אורוול: "גיבור הסיפור הוא הרי 'עיתונאי' שתפקידו לכתוב מחדש גליונות ישנים של ה'טיימס', כדי להתאים את העבר למציאות החדשה", היא כותבת, וקופצת לשנת 2015 שבה המסכים השתלטו על חיינו והמידע זורם דרך פייסבוק, טוויטר וסנפצ'אט. יש כיום יותר כלי תקשורת ומכשירי תקשורת מאי פעם, היא טוענת בספר, אבל המדיה, העיתונאים וכל מי שעוסק בייצור חדשות משמעותיות – מעולם לא היו חלשים יותר. ענף החדשות במשבר קיצוני. פוליטיקאים ובעלי הון מרוקנים אותו ממה שהוא נועד לעשות. צריך להמציא אותו מחדש.

ג'וליה קז'ה, בספרך את טוענת שעיתונות, או אולי חדשות, הם "מוצר ציבורי" שראוי להתייחס אליו אחרת משירותים אחרים, למשל בידור. מדוע?

"אני מדברת על חדשות ממש, חדשות 'קשות'. אם עליך להחליט למי להצביע בבחירות, אם אתה צריך להחליט אם להצטרף להפגנה או מחאה אזרחית, או אם אתה נדרש לקבל החלטות כלכליות ופיננסיות, אתה צריך חדשות מהימנות. הדמוקרטיה זקוקה לזה. יש עשרות מחקרים שמראים שככל שהעיתונות חופשית יותר ורצינית יותר, האזרחים נוטים יותר לבצע את הצעד הדמוקרטי הבסיסי: להצביע בבחירות.

"כשהמציאו את הרדיו ואנשים החלו לקבל חדשות שלא היו להם קודם, שיעורי ההצבעה עלו. רואים את זה גם במדינות מתפתחות: כשמספרים לציבור על הפוליטיקאים, מי מהם מושחת ומי פחות, הוא נהפך מעורב יותר בתהליך הפוליטי. יש יותר מ־20 מחקרים על הנושאים הללו. רואים בבירור שכשהאזרחים לומדים על פוליטיקאים גרועים הם מענישים רבים מהם בבחירות, ומתגמלים פוליטיקאים טובים".

איפה עובר הקו בין חדשות שחשובות לדמוקרטיה, לבין בידור, פנאי וכל מה שעוד מוצאים בתקשורת? בעיתון יש עוד הרבה דברים, ויש עיתונים ללא חדשות. אותו הדבר ברדיו ובטלוויזיה.

"זו באמת שאלה מסובכת – איך להפריד בין מה שחדשות לבין מה שאינו חדשות, בעיקר כשאתה צריך לקבל החלטות מדיניות. בצרפת, למשל, יש בחוק קריטריונים – כלל לא פשוטים – שעיתון צריך לעמוד בהם כדי לקבל סיוע ציבורי והנחות במס. זה לא תמיד קל. אני חושבת שכל עוד גוף מציע מוצר שבו חדשות הן לכל הפחות חלק משמעותי, ניתן להגדיר אותו ככלי תקשורת חדשותי. אנחנו יודעים ששילוב של חומר בידורי רך יותר הוא דרך להביא יותר קוראים או צופים. אם, נניח, לפחות שליש מהחומר של כלי התקשורת הוא חדשות, זה לדעתי סביר. ההחלטה צריכה להתקבל על ידי ועדה ציבורית בלתי־תלויה – וצריך להיזהר שזו לא תהיה ועדה ממשלתית, שתשתמש בכוח שלה כדי לקדם או להעניש כלי תקשורת על פי האינטרסים של השלטון".

בספרך את קובעת באופן נחרץ שהענף במשבר קשה. אלא שרבים מערערים על הקביעה הזו, ומול התכווצות וסגירה של כמה עיתונים ותיקים, הם מביאים כראיה את הגידול במספר אתרי התוכן ואת הרשתות החברתיות כמו פייסבוק.

"עבורי, סגירה של עיתון היא בכלל לא עניין חשוב. באופן כללי זה טוב לראות שוק דינמי עם סגירה ופתיחה של עיתונים. גם הפלטפורמה אינה כה חשובה. מה שמצאתי במחקר שלי הוא שמספר העיתונאים המקצועיים שמועסקים ביצירת חדשות ירד באופן דרמטי. רואים את זה בארצות הברית, בספרד וגם בצרפת, אם כי פחות. מול התופעה הזו חלה עלייה חדה במספר האנשים שעוסקים ביחסי ציבור – והרי אנחנו יודעים עבור מי כל אלה עובדים. אין ספק שההיקף של מקצוע העיתונות בכללותו – מצטמק.

"בעיה נוספת היא ההצטמקות של מערכות העיתונים, והמעבר ממערכות גדולות למערכות קטנות. זה עניין של אובדן היתרונות לגודל. כשיש הרבה מערכות תקשורת קטנות, אנחנו מקבלים פעמים רבות את אותם חומרים בסיסיים, ומצד אחר לא מקבלים חומרים חדשים. כשבמערכת חדשותית עובדים 100־50 איש, הם מטפלים באותם נושאים ומשכפלים אותם דברים, רק בדרך מעט שונה. לעומת זאת, מערכת גדולה יותר, עם כמה מאות אנשים, יכולה לטפל ביותר נושאים ולעשות זאת יותר לעומק. בסוף אתה רוצה שיהיה לך שוק תחרותי, אבל לא יותר מדי. אם אתה בוחן את העיתונים החשובים, המשפיעים, אלה שמביאים סיפורים חדשים – אתה מגלה שאלה ארגונים של 500 עיתונאים. כלי תקשורת עם עשרה עיתונאים, גם אם יהיו רבים כאלה, בדרך כלל לא עושים דברים שהציבור תופש כ'נחשבים'".

גרפים מתוך ספרה של ג'וליה קז'ה: מספר העיתונאים בעיתונות היומית בארה"ב, מחזור עסקי העיתונות כשיעור מהתל"ג

מהן הסיבות למשבר? הרי אנשים כיום קוראים, שומעים, רואים וצורכים מדיה ותקשורת יותר מאי פעם בעבר.

"סיבות רבות. הראשונה שבהן היא התחרות, וההשפעה שלה על מבנה השוק. אם בוחנים את ההיסטוריה, הרי שבכל פעם שנוצרת פלטפורמה חדשה – פעם זה רדיו, אחר־כך טלוויזיה ועכשיו אינטרנט – מגלים שהמחיר שכל צרכן משלם, יורד. זה מסביר חלק גדול מהמשבר. למשל, עד לא מזמן לעיתונים היה עסק גדול ורווחי מאוד במודעות הלוח – מודעות של כמה מילים – אבל העסק הזה נעלם. בארצות הברית עסקי החדשות התבססו על הכנסות מפרסום, אבל ככל שהפלטפורמות השונות והאינטרנט התקדמו, מחיר הפרסומות יורד לאפס. בארצות הברית גם ראינו שחברות החדשות נהפכו לחברות ציבוריות שהמניות שלהן נסחרות בבורסה, מה שעורר לחצים עליהן לשמור על רווחיות גבוהה, לכן אפילו גופים שיכלו לשלם לעיתונאים נאלצו לצמצם את מספרם כדי לשמור על אותה רווחיות. זה יצר מעגל שלילי: הרווחיות יורדת בגלל מחירי הפרסום הצונחים, העיתונים מקצצים בעיתונאים כדי לשמור על רווחיות, ציבור הלקוחות מתאכזב מהמוצר ונוטש אותו, הרווחיות ממשיכה לרדת – וחוזר חלילה. לכן צריך למצוא דרך חדשה, מודל חדש, כדי לממן את יצירת החדשות".

איך מודל כזה יכול להיראות?

"נתחיל מהמודל העסקי. אני חושבת שאנשים צריכים, וגם יסכימו, לשלם עבור חדשות באינטרנט. עד לא מזמן רבים חשבו שאם לאתר חדשות יהיו הרבה קוראים, גם בחינם, ניתן יהיה לממן את הפעילות ממכירת פרסומות – אבל זה לא עבד. ראינו את זה למשל באתר של ה'גרדיאן' הבריטי. חברות מנסות כל מיני גרסאות של 'חומות תשלום' (PayWall: מתן חלק קטן מהכותרת והחדשות חינם, ואילו הגישה לרוב המוצר היא בתמורה למנוי חודשי, א"א). אפשר לראות את הניסיונות בעיתונים כמו 'וול סטריט ג'ורנל' ו'ניו יורק טיימס'. כ־50% מכלי התקשורת הממוסדים מבקשים תשלום בתמורה למוצר המלא, אבל ההכנסות הללו לא מקזזות את אבדן ההכנסות מהתכווצות העיתונים.

"ואם זה לא מספיק, עכשיו הגיע גורם חדש שמשבש את השוק – הפיצ'ר שפייסבוק מכנה 'Instant Article'. כיוון שהרשת החברתית נהפכה למקור מידע מרכזי עבור רבים, יצרני חדשות נותנים את החומרים שלהם לפייסבוק, אבל פייסבוק לא מעבירה את הקוראים לאתר של יצרן החדשות, אלא מציגה את התכנים בתוך המערכת שלה – וכך יוצא שיצרני החדשות נפגעים. מחירי הפרסום בפייסבוק עדיין גבוהים, אך גם הם ירדו.

אי־אף־פי

"המודל שאני מציעה מתמקד בבעלות על חברות המדיה ויצרני החדשות. מתוך הבנה שחדשות ותחקירים הם מוצר ציבורי חיוני, החדשות צריכות להיות מופקות על ידי ארגון שאינו למטרת רווח – אבל כזה שיש לו מבנה מיוחד. עיתונים יכולים להרוויח, ואם הם מצליחים לעשות זאת, זה מצוין. אבל צריך מבנה שבו הם לא יהיו חייבים להרוויח כדי לשרוד, ושבו היעד אינו מקסום הרווח. במודל כזה חברות מדיה לא יחלקו דיווידנדים, וזו נקודה מרכזית. צריך להבין: מרגע שקיבלת את הטענה בדבר נחיצותן של החדשות לחברה – מודל המוסד ללא כוונת רווח נהפך בהכרח למודל הנכון. כמו אוניברסיטה".

"הסיבה השנייה שחברת חדשות צריכה להיות מוסד ללא כוונת רווח היא ההשפעה של הבעלים. בשנים האחרונות ראינו עלייה במספר המקרים שבהם אנשי עסקים רכשו עיתונים לא כי זו השקעה טובה, אלא כי זה משתלב להם עם עסקים ופעילויות אחרות. בארצות הברית, הבעלים של אמזון, ג'ף בזוס, רכש את 'וושינגטון פוסט'; בצרפת, פטריק דרהי (הבעלים של HOT הישראלית ושל ערוץ i24 המשדר מנמל יפו, א"א) רכש את 'ליברסיון'. כשמנסים להבין מדוע הם עשו את העסקות הללו, רואים שהמטרה היא ניסיון להשפיע על רגולציה ממשלתית, או להשתמש בעיתון ככלי ליצירת קמפיין. זו דרך להשפיע על השלטון: בצרפת יש הגבלה על היקף התרומות שאתה יכול לתת לפוליטיקאי, אבל אין שום הגבלה על קנייה או פתיחה של גוף מדיה שיתמוך בו. זה יכול ליצור את אותה השפעה".

גם בישראל יש הגבלה על תרומות למתמודדים פוליטיים, וגם בישראל יש פוליטיקאים ואנשי עסקים, שיחד עם בעלי ברית משתמשים בעיתונים וכלי תקשורת בהתאם לאינטרסים שלהם. אבל מה אפשר לעשות נגד זה?

"בזה המודל שלי מטפל. הרעיון הוא להגביל את זכויות ההצבעה של אנשי העסקים המשקיעים בהון של הארגון. ארגונים צריכים כסף, והמודל שלי נראה בערך כך: ראשית, היזמים – בדרך כלל קבוצת עיתונאים – צריכים להביא קצת כסף מהבית. זה כמובן לא מספיק; שנית, ניתן לגייס כסף מהציבור באמצעות גיוס המונים באינטרנט, שיהפוך אותו לבעל מניות. במדינה כמו צרפת, קבוצה של 10־15 עיתונאים יכולה לגייס כך כחצי מיליון יורו. גם זה לא מספיק. אם מדברים על מעבר לאיזון אחרי כשלוש שנים, הנחה שנראית לי סבירה, עדיין צריך עוד הרבה כסף.

"מאיפה הכסף הזה יכול להגיע? בנקים לא ייתנו מימון לכלי תקשורת, הם לא מאמינים בענף הזה. הפתרון הוא ללכת לבעלי הון שמוכנים לשים כסף, אבל גם מסכימים להגביל מראש את ההשפעה שלהם על הקו המערכתי. איך? על ידי יצירת מבנה הון עם שני סוגים של מניות, כך שלמניות ההון תהיה השפעה מועטה על זכויות ההצבעה ולכן על הניהול ועל המערכת – ורק חברות כאלה יקבלו הטבות ממשלתיות. בצרפת, למשל, עיתונים מקבלים הטבה עצומה באמצעות תקנות מע"מ: עיתונים משלמים מע"מ נמוך בכשני שליש ביחס לשאר המשק. הטבת מע"מ כזו היא כמובן 'גזר' מפתה מאוד עבור אנשי עסקים, אך כדי לקבל אותו הם יצטרכו לוותר על ההשפעה. יהיה עליהם להחליט: אם הם רוצים ליהנות מההטבה, הם יצטרכו לשים כסף בארגון בעל מבנה משפטי מיוחד שבו לעולם לא יגיעו לשליטה".

עד כה, מהן התגובות למודל שלך?

"באירופה יש שורה של אקדמאים ודמויות בעלות השפעה שחושבים שצריך לעשות את זה. גם בארצות הברית. דיברו איתי עיתונאים מלבנון שחושבים לעשות משהו כזה, על פי המודל הצרפתי. צריך להתאים את החוק כדי ליצור את המבנה המשפטי וההטבות לחברת מדיה ללא כוונת רווח. באירופה זה ניתן לביצוע דרך הרשויות של השוק המשותף. בצרפת התגובות טובות מאוד, כי יש רצון לחזק את הגישה למלכ"רים. רבים תומכים ביצירת אפשרות לבעלי מניות קטנים, למשל עם השקעה של פחות מ־1,000 יורו, לקבל פטור ממס – דבר שלא קיים או מסובך כרגע. עיתונאים שמדברים איתי רוצים להיות מעורבים באפיון של החוקים וחוקי המשנה של מודל כזה. הם רוצים להגן על עצמם מפני בעלי ההון. אני מנסה לעזור להם".

Julien Pitinome / NurPhoto

נדרשת חקיקה לצורך יצירת המודל שאת מתארת, ולא בטוח שהשלטון יאהב את זה. מה הסיכוי הפוליטי שזה אכן יתממש?

"אני מקווה שניתן יהיה להעלות לפחות חלק מהחוק לקראת הבחירות לנשיאות בצרפת באפריל 2017. כבר העליתי את זה לשיח הציבורי. בצרפת מדברים על זה".

אני חושב על ישראל. צרפת שונה מרוב העולם בסיוע הציבורי שניתן ליצרני חדשות. את לא מרגישה שהסיפור שונה ממדינה למדינה, בהתאם לתרבות ולמסורת המקומית?

"זה ברור, וזה בסדר. בכל מדינה יש תערובת משלה של כל הגורמים והבעיות הללו. השוק לא צריך להיות זהה, אבל בכל מדינה צריך לתת לציבור מידע איכותי כדי שיוכל לקבל החלטות פוליטיות נכונות. כדי שהציבור יצביע נכון בבחירות. אבל אם המדיה שבויה בידי הממשלה או אנשי העסקים – זה לא יקרה".

אולי הדיון על העיתונות הוא בכלל המלחמה של אתמול? כיום הצעירים, ורבים אחרים, מקבלים את רוב המידע שלהם דרך פייסבוק, טוויטר או מערכות למסרים מיידים כמו ווטסאפ וסנפצ'אט – ולא באמצעות התקשורת הממוסדת.

"צריך להפריד בין פייסבוק לאחרים. גוגל, טוויטר וסנפצ'אט הן דרך לא רעה עבור יצרני חדשות לקבל טראפיק. אפשר להתווכח על הטיב וההשפעה של האלגוריתמים שהן מפעילות, אבל בעיקרון הן יוצרות עוד קוראים. בפייסבוק הסיפור אחר, והרשת הזו היא סכנה לעיתונות ולעיתונאים. לדעתי העיתונים והעיתונאים לא צריכים להיות חלק ממנה, ולא צריכים לפעול בתוך פייסבוק, מאחר שאם הציבור יתרגל לקרוא את החדשות שלו בפייסבוק, הוא לעולם לא יגיע לאתר ולעמוד הבית של יצרן החדשות, ואז פייסבוק היא זו שתקבע איזה מידע הציבור יראה ואיזה מידע הוא לא יראה. אחד התפקידים החשובים ביותר של העיתון הוא לדרג את החשיבות של החדשות, ומי שפועל דרך פייסבוק יאבד את היכולת הזו. מדיה אחרת יכולה להיות הזדמנות. סנפצ'אט מציע הזדמנות טובה לחבר צעירים לחדשות. אבל פייסבוק מסוכנת מאוד לענף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#