"השד הזה לא 
יחזור לבקבוק" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סביבה

"השד הזה לא 
יחזור לבקבוק"

הפראקינג, שיטת קידוח הנפט השנויה במחלוקת, אפשרה אמנם לארצות הברית להתנתק מיצואניות הנפט הבעייתיות, אך את נזקיה לסביבה עדיין מוקדם לאמוד. ספר חדש משבח את חלוצי השיטה

מותו של איל הנפט והנדל״ן הטקסני ג׳ורג׳ פ. מיטשל, שהלך לעולמו ב־2013, צוין בשקט יחסי. ״ניו יורק טיימס״ הקדיש לעניין ידיעה מכובדת, אך מאופקת למדי. ב״וול סטריט ג׳ורנל״ הידיעה על מותו היתה אפילו צנועה יותר. מותו של מיטשל, הידוע יותר כ"אבי הפראקינג", והאיש שאחראי יותר מכל אחד אחר אי פעם להפיכתה של שיטת הקידוח השנויה במחלוקת לאחד מקטרי הצמיחה של כלכלת ארצות הברית, לא לווה בפסטיבל ההנצחה שלו זכה חדשן טכנולוגי אחר, סטיב ג׳ובס, שמת שנתיים לפניו.

אולם מיטשל שינה את העולם לא פחות מג׳ובס, ואולי יותר. מהפכת הפראקינג (שבירה הידראולית), שאותה הוביל, הפכה את ארצות הברית מיבואנית נפט וגז למעצמת אנרגיה ויצואנית ויצרה מאות אלפי משרות. בנוסף, היא תרמה לנפילה האדירה במחירי הנפט והגז הטבעי שמחלישה משטרים לא־דמוקרטיים כמו סעודיה, קטאר, איראן ורוסיה, ומערערת ב־18 החודשים האחרונים את מאזן הכוחות העולמי.

בלומברג

הפראקינג הוא תהליך שבו מים, חול וכימיקלים אחרים מוזרקים אל תוך שכבות סלע (״פצלים״) במטרה לשחרר נפט או גז טבעי שטמונים בתוכן. מיטשל לא המציא את השיטה, אך היה הראשון לזהות את הפוטנציאל העצום של השימוש בה בארצות הברית. הוא וחבריו לתעשייה, בהם הרולד האם, לא היו אמורים להוביל את המהפכה הזאת: הם היו יזמים עצמאים, רבים מהם מרקע עני, שהימרו על שיטת קידוח יקרה שתאגידי ענק כמו אקסון מוביל לא ספרו. הם גם הימרו על הטריטוריה האחת שכל חברות הנפט הגדולות ויתרו עליה: ארצות הברית. ההימור השתלם בענק. ב־2014 העריך המגזין ״פורבס״ את הונו של הרולד האם בכ־19 מיליארד דולר – יותר מהעיזבון שג׳ובס הותיר אחריו (מאז צנח הסכום הזה במחצית, בגלל הנפילה במחירי האנרגיה).

מיטשל, האם וחלוצי פראקינג אחרים הם גיבורי ספרו החדש של עיתונאי ״וול סטריט ג׳ורנל״ גרגורי צוקרמן, The Frackers, שעוקב אחרי היזמים־מהמרים ששינו את ארצות הברית ואת העולם. והמהפכה נמשכת: בשנים האחרונות, יותר ויותר מדינות, מסין ועד ישראל, מנסות להיכנס לעולם הפראקינג.

למרות התועלת הכלכלית, מהפכת הפראקינג שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. מתנגדי התהליך טוענים שהוא גורם לאסון אקולוגי ואחראי לשורה ארוכה של תופעות שליליות, מדליפה של כימיקלים מסוכנים ושל גז מתאן למאגרי מים ועד לרעידות אדמה, ולנזק פוטנציאלי עצום בטווח הארוך. ב־2009 הובילו קידוחים בעיירה דימוק, פנסילבניה, להרעלת מי השתייה שלה והיא נהפכה לסמל למאבק בשיטה. בשנים האחרונות נהפך הפראקינג לסדין אדום עבור פעילים סביבתיים ברחבי העולם, בהם ידוענים כמו מארק רופאלו ומאט דיימון. הצעות להתיר פראקינג הובילו למחאות סוערות מבריטניה ועד מדינת ניו יורק, שאסרה על קידוח בשיטה זו באופן רשמי בשנה שעברה. הנזקים הסביבתיים הקשורים לפראקינג עמדו במרכז סרטים תיעודיים ועלילתיים, ספרים ותחקירים עיתונאיים.

בספרו, בוחר צוקרמן להתמקד בסיפוריהם האישיים של מנהיגי התעשייה וחלוציה. את הסכנות הסביבתיות שבגינן פראקינג נחשב לתהליך כל כך שנוי במחלוקת הוא שומר לאחרית דבר. הבחירה הזאת לא מקרית: היא נובעת, לדברי צוקרמן, מהרצון לשמור על הרצף הנראטיבי, והאמונה שלו שבסופו של דבר, פראקינג הביא יותר תועלת מאשר נזקים.

גרגורי צוקרמן, מחבר הספר The Frackers
Josh Kuchinsky

בראיון למגזין TheMarker אומר צוקרמן כי ״ניתן לייחס בערך שליש מהצמיחה בארצות הברית בשנים האחרונות לנסיקה בתעשיית האנרגיה. פראקינג סיפק עבודות להרבה צעירים שלא מצאו עבודה, לפחות עד הנפילה האחרונה במחירים. ארצות הברית משלמת הרבה פחות עבור גז טבעי מכל מקום אחר בעולם. פראקינג תרם לכלכלה, אבל גם לסביבה: פליטות הפחמן בארצות הברית צללו לרמות הכי נמוכות מאז 1992, כי הצלחנו להתרחק מפחם הודות למעבר לגז טבעי. מדינות אירופה מדברות הרבה על אנרגיה ירוקה, הן מחשיבות את עצמן לירוקות יותר מאיתנו, אבל הן קונות את הפחם המלוכלך שלנו. יש גם סיכונים וסכנות, וחברות שעשו טעויות, אבל בעיני הסיכון הכי גדול הוא לא הכימיקלים או המתאן שנכנסים למים, אלא ההתמכרות לדלקים מאובנים, כי כולם יודעים שצריך לעבור למקורות בני קיימא״.

איך מלאי עצום של דלקים מאובנים זולים יעזרו לנו להיגמל מהם? זה כמו מכור להרואין שמוצא מלאי ענק של הרואין זול בחצר האחורית שלו.

״לא הייתי קורא לזה הרואין. אם כבר, זה משהו שעוזר לך להיגמל מהרואין. לפני מה שקרה בדימוק היו פעילים סביבתיים שתמכו בפראקינג, שראו בה גשר לעתיד, עד שנפתח אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח. פראקינג קונה לנו זמן, השאלה היא מה עושים בזמן הזה״.

מהי ההשפעה הגדולה ביותר של תנופת הפראקינג על אמריקה?

״מאז מלחמת יום כיפור ואמברגו הנפט הערבי, חששנו בנוגע לעתיד שלנו. חששנו שאוזל לנו הנפט והגז הטבעי, וזה הוביל אותנו למלחמות ולהרפתקאות צבאיות יקרות. כל ממשל חי עם הפחד הזה שריחף מעל הכלכלה האמריקאית. היינו תלויים במדינות כמו סעודיה, נסיכויות המפרץ ומדינות אחרות, שלא חולקות את הערכים שלנו. עברנו מתקופה של פחד לגבי העתיד, לתקופה שבה אנחנו מייצאים גז טבעי ונפט. הכל השתנה באופן דרמטי. זה העניק לאמריקה גמישות רבה, לא רק במובן הכלכלי, אלא גם בהיבט הגיאופוליטי".

תעשיית האנרגיה בארצות הברית נקלעה למשבר בגלל המלחמה של סעודיה בתעשיית הפראקינג. איך לדעתך המלחמה הזאת תסתיים?

״בשנה־שנתיים הקרובות אין ספק שהתעשייה תסבול. ייתכן ששליש מהיצרנים בארצות הברית יפשטו רגל או יגיעו לחדלות פירעון. בטקסס, באוקלהומה ואפילו בקלגרי שבקנדה יהיה סבל רב, כי הסעודים במשחק הזה לטווח הארוך. יש להם הרבה אויבים שהם רוצים לחסל, לא רק את הפראקינג: דאעש, איראן, רוסיה. יש להם כל מיני סיבות להשאיר את המחירים נמוכים. אבל הם לא יכולים להחזיק מעמד יותר משנתיים, לדעתי. אחר כך הם יצטרכו לעשות איזו עסקה".

אי־פי

מובילי תעשיית הפראקינג לא היו תאגידי ענק כמו אקסון או שברון, אלא יזמים חדשניים. אתה מציין בספר כיצד אקסון התעלמה משדה פצלים ענק ששכן ממש בסמוך למטה שלה באירווינג, טקסס.

״המטה של אקסון נמצא מעל השדה שבו הכל התחיל – פשוטו כמשמעו, הם לא קדחו בחצר האחורית שלהם. כולם ויתרו על אמריקה, חוץ מקומץ מוזרים. היה צורך באנשים צבעוניים ובלתי רגילים, כמו הרולד האם וג׳ורג׳ מיטשל, שלא היו להם פרויקטי קידוח ימיים באסיה ובאפריקה, אלא רק באמריקה. אז הם היו צריכים לגרום לזה לעבוד שם״.

בחרת לעסוק בספר בסכנות הסביבתיות של פראקינג רק באחרית הדבר. האם זה לא חלק גדול מהסיפור לדעתך?

״כתבתי נרטיב דרמטי, סיפור על אנשים ששינו את אמריקה ואת העולם. בתקופה שאני סוקר בספר, עד 2009, פעילי איכות הסביבה תמכו בג׳ורג׳ מיטשל ובאחרים. כמו כן, דיברתי עם אנשים באזורים האלה ועם מדענים, והם פסלו הרבה מהחששות שאנשים מציינים בהקשר של פראקינג״.

בהתחשב בכך שרוב הסיכונים לטווח רחוק עדיין אינם ידועים, למה להיות בעד פראקינג?

״תעשיית הפראקינג היא חדשה יחסית, ולכן זאת שאלה שתמיד תהיה קיימת. המידע שיש לנו עד עכשיו מצביע על כך שטעויות נעשות כל הזמן, אבל באופן כללי המצב השתפר בהרבה. צריך לנסות לתקן את הטעויות, כי אין סיכוי שהשד הזה יחזור לבקבוק. גם במובן הגיאופוליטי, אף אחד לא רוצה שנהיה מעורבים במזרח התיכון כפי שהיינו בעבר, בטח אחרי עיראק. אין אמריקאי שלא יתמוך בכך שנהיה פחות תלויים במדינות המפרץ״.

ההחלטה שלך עוררה ביקורת רבה מצד פעילים סביבתיים. אתה מתחרט עליה?

"לא. אני איש מרכז. כשאני הולך לטקסס ומדבר על כך שפעילים סביבתיים צריכים ללחוץ על חברות הפראקינג, הם לא מרוצים ממני שם. אנשים בשמאל לא אוהבים שאני אומר שפראקינג הביא למדינה הזאת יותר תועלת מאשר נזק. לעתים קרובות מדי פעילי איכות הסביבה מגנים את חברות הפראקינג, במקום לעבוד איתן ולוודא שהן עושות עבודה טובה יותר. בעיני זה עצוב: גינוי כוללני לא עוזר לאף אחד, והפראקינג לא הולך להיעלם. אין סיכוי שנמצא את כל הנפט הזה ולא נוציא אותו. הדרך היחידה שמישהו בתעשייה ישתנה הוא אם נוודא שיש חוקים חדשים וטובים יותר, שיפקחו על מה שהם עושים. אני מאמין גדול בלעבוד עם התעשייה״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#