הפריפריה שלי |

האנשים שאשקלון הוא הגבול הדרומי ביותר שהם מכירים עד אילת

כמה מוזר לקרוא ללב פריפריה

ירדן קוטלר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ירדן קוטלר

אני גרה בפריפריה, אני אומרת השכם והערב לסובבי, כמתנצלת, על כך שצריך קצת לאחר את שעת הפגישה או לסייג אותה עם חשש לפקק בצומת אשדוד, או לאיחור בתחבורה הציבורית.

אני גרה בפריפריה, אני אומרת – ספק לעצמי, ספק לאחרים – כשאני מסבירה למה עדיין לא מצאתי עבודה או למה אני צריכה להתפשר ולא להרוויח משכורת "טובה".

צילום: עדי עמנואל

אני גרה בפריפריה, אני אומרת לפוגשים ופוגשות אותי בראשונה, כאשר הם לא שמעו מעולם את שמו של היישוב שבו אני גרה, ולאחר דקת שיחה מתברר שאשקלון הוא הגבול הדרומי ביותר שהם מכירים עד לאילת.

אז מה זה אומר, לגור בפריפריה?

כשאת בצבא, למשל, זה אומר שאת נחשבת "מרוחקת" ומאשרים לך להגיע לבסיס מאוחר. זה נכון גם כשהבסיס הוא ליד אופקים, מרחק כ־20 דקות נסיעה ברכב פרטי, אבל בשל התדירות של אחד משני קווי האוטובוס היחידים שפוקדים את התחנה מחוץ ליישוב, אי אפשר להגיע לפני עשר בבוקר.

פה, אגב, פחות או יותר מסתיימות ההטבות.

עבודה, פרנסה, זהו הנושא הכאוב ביותר. לכיס, לאגו, למשפחה. ההיצע דל, המשכורות נמוכות, ונשים כמובן משתכרות אפילו עוד פחות. על כל משרה בכירה מתמודדים כל כך הרבה מועמדים, שאם את מצליחה ולא אחרים, כואב לך הלב עליהם. מבוגרים, שנפלטים ממילא משוק העבודה, נפלטים כאן מהר יותר. ניסיון לשלב בין שעות משפחה לקריירה נדון במקרים רבים לכישלון. ואם כבר החלטת על קריירה, מילת המפתח היא נסיעות. הרבה נסיעות. כאלה שלרוב לא ישלמו לך עליהן וגם לא יספרו אותן כזמן עבודה.

לסופרמרקט מביאים רק מוצרים מסוימים – סוג של "אח גדול" שמחליט איזה נייר טואלט או שוקולד מתאים לתושבי הפריפריה. סל הקניות גם יקר יותר מבמרכז הארץ. למה? לא ברור. העיקר שנגיד תודה לחברה שהסכימה לשלוח אלינו את מוצריה, ולסופר שהחליט להשתקע באזור שלנו.

הקולנוע הקרוב הוא הסינמטק. הסינמטק הוא אחלה, באמת. אני מעריכה את הסרטים, את המוסד ואת האיכות, ואני כל כך מודה להם על כך שהסינמטק נמצא כ־15 דקות מהבית שלי, עד שאני מוכנה לקבל את האיסור על הכנסת פופקורן ושתייה לאולם, וליהנות מאסקפיזם טהור. למרות זאת, מדי פעם הייתי שמחה גם לקולנוע המוני ושמנוני ולחוויה מהנה של יציאה באופן כללי.

מסעדות? אם הן נפתחות, הן נסגרות די מהר. קשה לשרוד בדרום האכזר. רבות מהן פתוחות רק בימים מסוימים ולא כל השבוע, אז גם אם מתחשק נורא לצאת ביום ראשון, למשל, ייתכן שניתן לעשות זאת רק החל מיום שלישי. לא אתחיל בכלל לתאר מה קורה כשרוצים לאכול אוכל לא כשר (רחמנא ליצלן) או לסעוד בשבת. אבוי. אבל היי, תודה שיש מסעדות, ותודה רבה לאנשים שלא מתייאשים מהניסיון להאכיל אותי ובמקביל להחזיק מעמד כלכלית.

לאתגרים האלה התווסף המצב הביטחוני. אט־אט נהפכנו מ"שער הנגב" ל"עוטף עזה", ופתאום התחילו להכיר את שם היישוב ומיקומו. הצחקוקים לשמע השם של היישוב נהפכו לאנחות צער וגלגול עיניים.

במצב ביטחוני קשה, הייתם חושבים שהמעסיק יתמוך? יתחשב? יבין? ובכן, בשילוב בין פריפריה ומצב ביטחוני, צריך להסתפק בלהגיד תודה שלא פיטרו אותך. מי שגר מחוץ לפריפריה הביטחונית שלנו לא יבין מה זה לקום ליום עבודה אחרי לילה של ריצות לממ"ד, כשהבומים שלנו (צה"ל) ומנגד שלהם, מחרישי אוזניים וקוטלי שינה.

אני מודה למשפחה ולחברים הרחוקים, שבאים מדי פעם לבקר. נכון שאני מגיעה בתדירות גבוהה יותר לבקר אותם "במרכז", ונכון שזה נדמה שאנחנו עושים בדיוק את אותה הדרך, באותו הזמן, אותו מזג אוויר, אותו חושך/אור/פקקים, אבל אני בכל זאת מודה להם כאשר הם מחליטים "לרדת דרומה". מרחק של שעה נסיעה.

אני מודה על כל רגע שהאינטרנט נשאר מחובר. ברגעים שהוא מהיר אני עוצרת את הנשימה, בהתרגשות ובחשש, וגם ממש מודה. אני מודה על כל צפייה ישירה שמתאפשרת לי בשלמותה או במרווחים של 20 דקות.

אני כותבת ומנסה להבין בראשונה את המושג הזה, "פריפריה". כמה מוזר לקרוא ללב פריפריה. אני גרה בחבל ארץ המקיים חיים מלאים ושוקקים, בסביבה שאנשים מזהים בה הזדמנויות, מקימים מפעלים עם שלוחות בתפוצות, יוזמות עסקיות וחברתיות. שהאנשים החיים בה לוקחים חלק פעיל בשירות הציבורי ועושים למדינתם, לקהילתם, לחברה ולביתם. מדברים על אידאלים, חולקים שותפות גורל, אחריות ומעשים. ואני מגלה שעל אף שהמושג הזה שגור בלשוני, הוא זר לי לחלוטין, כי כשאני בקיבוץ שלי, בבית שלי, עבורי הוא מרכז העולם.

הכותבת היא תושבת כפר עזה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום