בחסות השעמום - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
קפיטליזם

בחסות השעמום

הכלכלן האמריקאי קרתיק רמאנה מסביר מדוע התחומים המשעממים והמסובכים ביותר במערכת הכלכלית הקפיטלסטית הם גם אלה שמשמשים טרף קל לבעלי האינטרסים

על ניסוח הסטנדרטים החשבונאיים שכל התאגידים בארצות הברית נדרשים לציית להם מנצח גוף פרטי קטן ללא כוונות רווח, "הוועדה לתקינה בחשבונאות פיננסית" (FASB), שנוסד ב־1973 ופועל ממשרדים צנועים בבניין חסר ייחוד בנורווק, קונטיקט. למרות חזותו האפרורית יש ל־FASB תפקיד חשוב ביותר משום שהמוסד הזה, שממונה על ידי רשות ניירות ערך בארצות הברית (SEC), הוא זה שקובע את כללי החשבונאות המקובלים בארצות הברית (GAAP), שלפיהם מדווחות החברות על רווחיהן.

בשל חשיבותו הרבה, קל להבין מדוע ה־FASB צריך להיות עצמאי ומוגן מכל השפעה פוליטית או אינטרסנטית. הבעיה היא שזהו גוף לא ידוע במיוחד, שלא מייצר כותרות רבות ושהנושאים שבהם הוא עוסק נחשבים לשעמום מוחלט בעיני רוב האנשים.

לחיצת יד 180 רמאנה

גם הגוף שמפקח עליו, ה־FAF (Financial Accounting Foundation), כל כך נידח, שאפילו בכירים בתעשיית הפיננסים בקושי שמעו על קיומו. כל אלה הופכים אותו לטרף קל עבור לוביסטים ובעלי אינטרס. כך למשל, כאשר בשנת 2000 שקל ה־FASB לבצע רפורמה בכללי החשבונאות של מיזוגים ורכישות בארצות הברית, נכחו בדיונים שקדמו להחלטה נציגים משלושת בנקי ההשקעות הגדולים בארצות הברית באותה תקופה, וכן לוביסטים מטעמן של חברות ענק שמרבות לרכוש חברות אחרות, כמו ענקית הטכנולוגיה סיסקו.

אחד מהדברים שנדונו אז על ידי ה־FASB היה מה שמכונה בתחום המיזוגים והרכישות "רצון טוב" (Goodwill) או "מוניטין". כשחברות מבצעות רכישות, הן נוטות לעתים קרובות לשלם יותר מהשווי האמיתי של החברה שהן רוכשות. הפרמיה הזאת מייצגת את הרווחים העתידיים שהחברה הרוכשת (או המנכ"ל שלה) מאמינה שייווצרו בעקבות המיזוג. בשנים האחרונות גדל מאוד חלקו של המוניטין בעסקות רכישה, עד שכיום חברות משלמות לעתים קרובות פי שניים מהשווי האמיתי של החברה שהן רוכשות –שכן המוניטין מהווה כמחצית ממחיר העסקה.

בגלל שהשווי שמייצג "מוניטין" מעורפל למדי, דרושים כללים ברורים שיאפשרו למשקיעים, לדירקטוריונים ולרגולטורים לאתר מקרים שבהם מנכ"לים שילמו יותר מדי עבור חברה מסוימת. ומכיוון שהשכר של מנכ"לים עשוי לעתים קרובות לעלות בצורה משמעותית בעקבות רכישות מוצלחות, ישנה חשיבות רבה למנגנונים שיאפשרו להעריך את מידת ההצלחה של מיזוגים. הלוביסטים והנציגים של בנקי ההשקעות שנכחו בדיונים ב־FASB, חשבו אחרת. הם קידמו כללים מעורפלים, שמטשטשים את אחריותו האישית של המנכ"ל לתשלום מופרז ומקשים על משקיעים ודירקטורים לחשב את עלותה האמיתית של עסקה. תשלום מופרז משרת את בנקי ההשקעות, שגוזרים עמלות גבוהות יותר, ואת המנכ"לים שיכולים לקבל בונוס שמן. היחידים שלא מרוויחים מכך הם בעלי המניות האחרים.

בסופו של הוויכוח ניצחו הלוביסטים ובנקי ההשקעות, ובקלות. הסיבה שהם הצליחו לעשות זאת היא בדיוק אותה סיבה שבגללה רבים מקוראיה הפוטנציאליים של כתבה זו דפדפו הלאה מיד אחרי הפסקה הראשונה: כללים חשבונאיים הם מסובכים, וחמור מכך – משעממים למוות. היחידים שמתעניינים בהם מספיק, ושברשותם המשאבים להבין את כל הפרטים הסבוכים הקשורים בהם, הם האנשים שיש להם אינטרס ברור לנצל את המערכת: כלומר, התאגידים ובנקי ההשקעות.

ה־FASB הוא מה שהכלכלן האמריקאי קרתיק רמאנה, פרופסור חבר בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, מכנה "שווקים פוליטיים רזים" (Thin Political Markets) – מבנים ותהליכים שדרכם נקבעים חוקים טכניים מורכבים ביותר, שמהווים את המוסדות הבסיסיים ביותר של המערכת הקפיטליסטית. למשל, סטנדרטים חשבונאיים. במילים אחרות, אלה אותם אזורים טכניים ואפלוליים שבהם רוב האנשים אינם מתעניינים או בכלל מודעים לקיומם. הבעיה היא שההחלטות שמתקבלות בתחומים אלה משפיעות על ההיבטים הבסיסיים ביותר של המערכת הכלכלית שבה אנחנו חיים: דיווחי החברות על תוצאותיהן הרבעוניות, הפיקוח על הבנקים, והדיווחים של חברות הפנסיה על התחייבויותיהן.

מדובר, אם כן, בתחומים חשובים ביותר. ודווקא בהם, כפי שמסביר רמאנה, המגזר התאגידי קובע כמעט לבדו את כללי המשחק – כלומר, החברות הן שקובעות את חוקי המשחק שבו הן עצמן משחקות.

Yuri Vaysgant

 

ניצחון הרזון

"בשווקים פוליטיים רזים, יש לך אינטרסים מיוחדים שיושבים בשולחן ואף אחד לא יושב מולם. לעתים נדירות יש מישהו שמייצג את האינטרס הציבורי", מסביר רמאנה, שספרו, Political Standards: Corporate Interest, Ideology, and Leadership in the Shaping of Accounting Rules for the Market Economy ("סטנדרטים פוליטיים: אינטרסים תאגידיים, אידיאולוגיה ומנהיגות בעיצוב כללי החשבונאות של כלכלת השוק"), ראה אור באחרונה, בראיון ל־TheMarker. במילים אחרות, שווקים כאלה הם ענפי רגולציה שבהם הכללים נקבעים, רובם ככולם, על ידי אינטרסים מיוחדים. אין זו קונספירציה או מזימה זדונית, מדגיש רמאנה. לחברות יש דעה בנושא, ולרוב פשוט אין מי שיאתגר אותן בדעה נגדית. מי שנושא בעלות של פער הידע הזה הוא הציבור כולו.

חוקי חשבונאות אינם הדוגמה היחידה לשווקים פוליטיים רזים, מסביר רמאנה. גם רגולציה בנקאית – במיוחד באזורים מסוימים בתוכה, כמו הלימות הון – יכולה להיחשב לשוק כזה, וכך גם סטנדרטים של ראיית חשבון. "אלה כל אותם דברים שחיוניים כדי שהשווקים יתפקדו, אבל נמצאים במידה רבה מחוץ לתשומת הלב של הציבור הרחב", הוא אומר.

תמונת המראה של שווקים רזים היא שווקים פוליטיים "עבים". המערכת הפוליטית שלנו היא דוגמה לשוק שכזה. נכון, בתי נבחרים, כמו הכנסת או הקונגרס האמריקאי, רחוקים מלייצג את המערכת האידאלית – הם מפולגים ומקוטבים ויש בהם הרבה יותר ויכוחים משיתופי פעולה. עם זאת, בתי הנבחרים מתאפיינים גם בתחרות בין רעיונות, והציבור הרחב מתעניין בנושאים שנדונים בהם ומתמצא בהם, לפחות במידה מסוימת. "תהליכים פוליטיים 'עבים' אינם בהכרח כאלה שלא דורשים מומחיות רבה", אומר רמאנה. "מערכת הבריאות האמריקאית היא דוגמה לשוק כזה, למשל. אולם בגלל שהציבור הרחב מתעניין בתהליכים האלה, יש תמריץ לתקשורת ולפוליטיקאים להתערב בהם ולייצג את האינטרס הציבורי. אפילו אם אין להם את התשובות הנכונות, לפחות הם מתחילים לשאול שאלות קשות. אם אנשים שואלים שאלות קשות, הרבה יותר קשה להעביר משהו שמשרת אינטרס".

עם זאת, מדגיש רמאנה, תופעת השווקים הרזים מתאפשרת לא רק בגלל חוסר עניין ציבורי, אלא גם מאחר שכדי למנוע את קיומם דרושה מומחיות מסוימת מאוד, וזו נמצאת באופן כמעט בלעדי בידיהם של האינטרסים התאגידיים. "בשווקים האלה דרוש ידע מורכב כדי לקבל החלטות – והידע הזה נשען במידה רבה על המומחיות של גורמים בודדים ובעלי אינטרסים מסחריים. זהו ידע התנסותי באופיו, שלא נובע מלימוד תיאורטי אלא הוא תוצר של עשייה. כשאנחנו חושבים, למשל, על איך חוקי חשבונאות למיזוגים ורכישות צריכים להיראות, אנחנו נשענים לשם כך על מומחיותם של בנקאי השקעות שחיים ונושמים את הדברים האלה, כי גופים שעוסקים בזה כל הזמן מבינים את הפרטים הטכניים בדרך שאחרים, שאינם חשופים לדברים האלה באופן יומיומי, לא יוכלו להבין".

השילוב בין שני המאפיינים הייחודים האלה של השווקים הרזים – חוסר העניין הציבורי, והמומחיות הספציפית הנדרשת כדי להתמצא בהם – יוצר לדברי רמאנה "עיוותים חמורים מאוד בטבע של חוקי המשחק". עם זאת, הוא מוסיף, "המסר שלי הוא לא שצריך להוציא את בנקי ההשקעות מהתהליך. זה יהיה רעיון רע להוציא אותם לחלוטין, מאותה סיבה שזה רעיון רע להשאיר אותם לבדם בתוך התהליך: הם מביאים המון מומחיות. קשה לדמיין איך נעצב כללים חשבונאיים טובים, למשל, בלי הידע והמומחיות של בנקי השקעות. בלעדיהם אלה לא יהיו חוקים טובים".

 

דיאטת השמנה

אבל רגע, עשויים הקוראים לשאול בשלב הזה. מה עם הרגולטורים? הרי לשם כך בדיוק הם קיימים – כדי ללמוד את החומר לעומקו, להבין אותו לפחות כמו רואי החשבון של התאגידים, ולייצג מולם את האינטרס הציבורי.

"נושא הרגולציה מורכב", אומר רמאנה. "אפשר לומר שהרגולטורים לא מבינים את המשחק, ולכן הם נשענים על המומחיות של האינטרסים המיוחדים. אבל זה גם נכון שבשווקים פוליטיים רזים יש דלת מסתובבת ושהאנשים שנבחרים לשמש כרגולטורים נוטים להגיע מתוך התעשיות האלה. זה לא אומר שלרגולטורים יש מניעים או כוונות זדוניים. מתרחש תהליך שמכונה 'שבי קוגנטיבי', ואני מכנה אותו גם בשם 'שבי אידאולוגי'. הרגולטורים שנבחרים לתפקידים הספציפיים האלה הם אלה שחושבים בדרכים שיטיבו עם התעשייה. אתה נוטה לחפש אנשים למשרות הרגולטוריות האלה שהם בעלי עמדות אוהדות לאינטרסים שלך בנושאים שאתה רוצה לקדם".

הפתרון, מסביר רמאנה, הוא "לעבות" את האזורים האפלוליים האלה: כלומר, להוסיף להם קולות חדשים, או במילים אחרות: תחרות. אחרי הכל, לא מדובר בתהליך בלתי הפיך. לאורך ההיסטוריה היו מספר שווקים פוליטיים רזים שנהפכו לעבים, וההיפך. "המשבר הפיננסי של 2008־2009, למשל, שיחק תפקיד בעיבוי השוק לרגולציה על בנקים", הוא אומר. "הסטנדרטים הקודמים לרגולציה בנקאית, אלה של באזל 2, עוצבו לפני המשבר ובתהליך שהיה כנראה קרוב לזה של שווקים פוליטיים רזים. מאז המשבר הפיננסי הנושאים האלה קיבלו תשומת לב רבה: הם סוקרו בהרחבה בעיתונות; נעשו כמה סרטים עלילתיים והרבה סרטים תיעודיים על המשבר; ופוליטיקאים כמו הסנאטורית אליזבת וורן לקחו את הנושאים האלה והפכו אותם לחלק מרכזי מהאג'נדה שלהם. זה לא תהליך מושלם, אבל זה 'עבה' יותר מהתהליך הפוליטי בעולם החשבונאות, שעובה באופן זמני לאחר חשיפתן של הונאות וורלדקום ואנרון בתחילת שנות ה־2000 והוביל לחוק סרבנס־אוקסלי. משום מה, אחרי 2008 הממסד החשבונאי לא נבחן בקפידה כמו המגזר הבנקאי".

האם הדרך היחידה לטפל בשווקים פוליטיים רזים היא לחכות שהם יובילו למשבר?

"לא. צריך למצוא דרכים לעבות שווקים רזים על בסיס קבוע יותר. אחת הדרכים היא לערב את העיתונות – תשומת לב תקשורתית לדברים האלה, תשומת לב מתמשכת, היא חשובה מאוד. ויש גם פתרונות מבניים: אחד מהדברים שמעניינים אותי, למשל, הוא התפקיד של העמיתים המקצועיים בתוך גופי הרגולציה. אנשים אלה בדרך כלל מגיעים מחברות ראיית החשבון הגדולות, מבלים שנה או שנתיים בסוכנויות הרגולטוריות ואז חוזרים לחברות. זה מדאיג, לא בגלל שהם פועלים מתוך כוונה זדונית, אלא בגלל שהם מייצגים את אותה נקודת מבט שאין מה שיקרא עליה תיגר בתוך הרגולטור. ייתכן שאפשר למצוא דרך להביא גם אנשים מבתי ספר למדיניות ציבורית, שאולי לא יודעים כלום על חשבונאות, אבל יוכלו להשתתף בדיונים, לשאול שאלות קשות ויאתגרו את החשיבה הקונבנציונלית".

במידה רבה, גם זיהויים של שווקים פוליטיים רזים עשוי להפוך לנקודת מחלוקת פוליטית.

"בהחלט. אחד הדברים הקשים שעלינו לעשות הוא לזהות את השווקים האלה, ואז לגייס את האומץ הפוליטי הדרוש כדי ליישם את הפתרונות המבניים שדרושים בהם. מה שחשוב זה למצוא דרך להביא קולות אחרים לדיונים האלה, שייצגו את האינטרס הציבורי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#