אנליסט

חזון זה לא ללוזרים

המגורים בפריפריה נתפשים כיום כעניין ללוזרים שזקוקים לעזרה שאותה כנראה לא יקבלו

איתי שילוני

על מנת שאנשים יבצעו בדיקות לאיתור סרטן בגופם נדרשים קמפיינים פרסומיים. מנגד, לא נדרש קמפיין פרסומי כדי לשכנע אנשים להסתפר. תספורת רואים, סרטן – לא, ולכן נדרש לעשות לו קמפיין. במובן הזה פריפריה דומה לסרטן. מעצם טבעה היא נמצאת אי שם, הרחק בשוליים. היא לא מעניינת אף אחד אם היא לא גורמת נזק או משמיעה את קולה.

הפריפריה היתה במרכז כשהיא היתה חלק מחזון של חלוציות, סימון גבולות הארץ, הפרחת השממה. גם את הקמת עיירות הפיתוח הנחה חזון, אף שבדרך להגשמתו נעשו לא מעט שגיאות. אבל האתוס של שורת הרווח, שהחליף את החזון של הציונות הסוציאליסטית, לא מבטיח החזר השקעה (ROI) על התיישבות במנרה, בחניתה, בשדרות או באילות. אי אפשר להקים שם סניף רווחי של קופת חולים וקו אוטובוס משגשג. המגורים בפריפריה נתפשים כעניין ללוזרים שזקוקים לעזרה שאותה כנראה לא יקבלו.

"בניית חזון החברה", מאמרם החשוב של ג'יימס קולינס (מחברם של "לנצח נבנו" ו"גלגל התנופה") וג'רי פוראס שפורסם בהרווארד ביזנס רוויו בספטמבר 1996, נפתח כך: "חברות מצליחות לאורך זמן הן חברות שיש להן ערכי ליבה ומטרות ברורות, בעוד שהאסטרטגיה ותהליכי העבודה עשויים להתאים את עצמם לעולם משתנה". הניתוח שעשו לחברות מצליחות החל מ־1925 הראה כי חברות ששרדו והצליחו לאורך זמן היו אלה שהיה להן חזון.

החזון עונה על השאלות מי אנחנו רוצים להיות, ומה אנחנו רוצים להשיג. הוא אמור להיות נשגב או גדול מספיק כדי להיות סוחף ובר יישום, לייצר תשוקה משותפת ולעורר רגשות עזים. החוקרים מביאים כדוגמה את תפישת העתיד של וינסטון צ'רציל ב־1940. ראש ממשלת בריטניה לא אמר "צריך לנצח את היטלר", אלא דיבר במונחים של חשכת צלמוות מול אור, וסיים באומרו שבעוד 1,000 שנים אלה שנטלו חלק בחזון זה יוכלו לומר: זו היתה שעתנו היפה ביותר.

לחברות ענק מצליחות כגוגל ואפל תרבות ארגונית הנשענת על חזון ברור. באפל מתרכזים בחדשנות, ובגוגל – במיצוי ההון האנושי. יש גם מדינות עם חזון ותרבות ארגונית מובהקים. לדוגמה, החוקה האמריקאית מגדירה חזון וערכי ליבה שניסחו בני דור המייסדים. גם סינגפור, מדינה צעירה בהרבה, מציגה חזון ברור שנועד לבסס את מעמדה כמרכז עסקי עולמי, תוך הקפדה על מקצועיות השרים בממשלה, וגם על סדר וניקיון.

לעומת זאת, החזון של מדינת ישראל הוא עניין חמקמק. למעשה כיום אין הסכמה על מרכיבי החזון. הממד האידאולוגי של מדינה יהודית מול מדינה דמוקרטית ממשיך לעורר ויכוח המתקיים במישורים רבים: הפרדה בין דת למדינה, חלוקת הנטל בשירות הצבאי, והקצאת משאבים ללימודי ליבה מול לימודי יהדות. אזרחי המדינה אינם חולקים במשותף ערכי ליבה דמוקרטיים ו/או יהודיים. גם ההגדרה של "ישראלי" ו"ישראליות" נתונה במחלוקת.

המחלוקות האלה מובילות לכך שתפקידה של המדינה הולך ומצטמצם להיותה מקום בטוח ליהודים, מפלט מאיומי הגולה, מקום מושבו של עם המתכנס סביב צבא חזק. לא לחינם תקופות השיא בלכידות הישראליות הן עתות מלחמה או פיגועים. אולם, גם בסולידריות הזו חל כרסום מתמשך עם התחזקות הביקורת כלפי התנהלות המדינה. באופן דומה נראה שגם הקונסנזוס סביב חשיבות ההתיישבות בפריפריה הולך ונסדק. כשהתמיכה בה אינה נובעת ממקום אידאולוגי, מעמדה הולך ופוחת.

ללא כיוון ברור ביחס למספר רב של נושאים, בהם היחס ל"פריפריה", מתקיימת החברה הישראלית כפאזל לא מנוהל המעודד קבוצות לחץ למשוך את חלקיו לכיוונן. החברה הנתונה כל העת ללחצים מתקשה לסמן לעצמה כיוון ברור. המרקם החברתי ממשיך לנוע ולבעבע באין מנהיגות המסוגלת להציע דרך. תושבי הפריפריה אינם בעלי יכולת להשפיע על הכיוון, ולכן ההתייחסות לצרכיהם מועטה.

איש העסקים האמריקאי אנדרו קרנגי תבע ב־1886 את האימרה המיוחסת להתנהלותם של עסקים משפחתיים: הדור הראשון בונה, הדור השני מבסס והשלישי הורס. נראה שגם בישראל חזון המייסדים הולך ומטשטש. הנכונות להקרבה אישית כבסיס להגשמת חזון נשחקת, ואת מקומה תופסת תחושה של חוסן ופינוק. גם ראיית הטווח הקצר הולכת ומשתלטת. אם בן גוריון הוא דור ראשון של מנהיגים, דור שהקים מדינה; בגין, רבין, פרס ושרון הם הדור שני, דור של הסכמי שלום עם מצרים וירדן והחלטות הרות גורל כהסכמי אוסלו וההתנתקות; אזי המנהיגות הנוכחית היא ההורסת. הדור השלישי מתאפיין לרוב ביהירות, חיפוף בנהלים, תרבות ארגונית קלוקלת והתרפסות בפני קבוצות לחץ. הוא לוחץ להשגת יעדים בטווח הקצר, ומאמין ש"אנחנו מובילים" גם כאשר המתחרה מזנב בו. במצב עניינים זה מובטח שענייני הפריפריה יידחו לתחתית הרשימה, אלא אם ימצאו שם גז. אז זה כבר יהיה סיפור אחר לגמרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker