האשליה הגדולה של המוח - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מדע וחדשנות

האשליה הגדולה של המוח

רק נדמה לנו שאנחנו חווים את העולם בצורה ישירה ובלתי אמצעית. מחקריה של ד"ר איילת לנדאו מהאוניברסיטה העברית מראים איך המוח בונה עבורנו את תמונת המציאות

7תגובות

אלברט איינשטיין אמר כי המציאות היא "אשליה, אם כי זוהי אשליה עקבית במיוחד". הוא לא היה חוקר מוח או פסיכולוג, אבל המשפט הזה שלו מבטא באופן מושלם את האופן שבו בני אדם תופשים את סביבתם. ככל שהמדענים יודעים יותר אודות המוח האנושי, כך מתחדדת ההכרה בכך שמה שכולנו חווים כמציאות פיזית אינו אלא ייצוג של המציאות הממשית – בבואה שהמוח מייצר מתוך חומר הגלם שהוא כל מה שאנחנו רואים, שומעים, חשים, מריחים וטועמים. הייצוג הזה הוא כל מה שיש לנו, ולכן אין לנו מנוס אלא להתייחס אליו כאל המציאות עצמה, אבל מחקרים מראים שהפער בינו ובין המציאות יכול להיות די גדול. כולנו מבלים את כל חיינו במעין מטריקס, ואותנו אף אחד לא שאל אם אנחנו מעדיפים לקחת את הגלולה הכחולה או את האדומה.

מחקרים מהשנים האחרונות הראו כי אפילו החוויה הבסיסית שלנו של המציאות כהתרחשות רציפה אינה אלא אשליה ושהמוח דוגם את הקלט מהחושים באופן מקוטע וקצבי, בתדר קבוע, ממש כפי שסרט קולנוע מורכב מתמונות בודדות המתחלפות במהירות. התגלית המרעישה הזו היא הבסיס למחקריה של ד"ר איילת לנדאו מהמחלקה לפסיכולוגיה והמחלקה למדעי הקוגניציה באוניברסיטה העברית, שבוחנת באמצעות אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, לצד ניסויים התנהגותיים, את הקשר בין הקצבים הפנימיים במנגנוני התפישה שבמוח ובין פעולה נוספת שהמוח שלנו מפליא לעשות: קשב. האפשרות לברור מתוך אינספור פריטי המידע שנקלטים כל הזמן בחושים את הדבר האחד שחשוב לשים אליו לב.

"התפישה שלנו היא תוצאה של חישובים מרובים שאנחנו עושים", אומרת לנדאו. "באמצעות החושים אנחנו לוקחים אנרגיה שנמצאת בסביבה – אם זה לחץ בתחושה או אור, כלומר גלים אלקטרומגנטיים, באמצעות הרשתית בעין, או תנודות של האוויר דרך האוזניים – ומתמירים אותה לפעילות חשמלית במוח, אבל השלב הזה הוא למעשה חלק קטן מאוד מכל הדבר הגדול הזה שנקרא תפישה.

מתאבקים,
אדוארד מייברידג'
Eadweard Muybridge

"אמונה רווחת אומרת שאנחנו משתמשים רק ב־10% מהמוח שלנו. זה לא נכון, אנחנו משתמשים בכל המוח שלנו. אבל, אם אפשר לקחת משהו מהאמירה הזאת הוא יהיה שהיחס הזה דומה ליחס בין כמות המידע שנכנסת למוח מהחושים וכמות המידע הנוצרת במוח. במילים אחרות, בערך 10% מהפעילות מגיע מן החוץ והשאר – כ־90% מהפעילות של המוח – נוצרת מתוך התקשורת הפנימית בין הנוירונים במוח לבין עצמם. על כל קלט שמגיע ישירות מהחושים יש פי כמה וכמה יותר קלטים שנוצרים בתוך המוח, והקלטים האלה הם תוצאה של תקשורת ענפה בין אזורים שונים במוח. זה הופך את המשימה שלנו כחוקרי מוח למורכבת למדי".

 

סדר בסביבה

השיח הפנימי הער שמתרחש בתוך המוח שאותו לנדאו מתארת נחוץ לנו כדי להפוך את הקלט החושי המופשט לתמונת המציאות המוכרת שבתוכה אנחנו יכולים להתמצא ולתפקד. "קח כדוגמה את העץ הזה שאנחנו יושבים לידו", היא אומרת. "אנחנו יכולים למצוא ייצוג שלו בכל מיני אזורים של המוח. אזור אחד במוח עוסק למשל באוריינטציה של עלה מסוים, ואזור אחר תגובתי מאוד לצבע מסוים שנמצא בו. אולם על מנת שיהפוך למה שאנו קוראים "עץ", כל המידע הזה צריך להשתלב וכל הפרטים צריכים להתארגן. יש אזורים שמבצעים אינטגרציה למידע שמייצרים האזורים הראשונים, אולם אפשר לומר שכל המוח כולו נחוץ על מנת לבצע את האינטגרציה. הרי כל הייצוגים האלה יחד מרכיבים רשת מבוזרת של מידע שמשמשת אותנו כדי לארגן את המציאות שפוגשת את החושים שלנו כי הסביבה כפי שהיא מכילה עושר אדיר, והיא פשוט בלתי ניתנת להכלה".

איך מתבצע הסינון? איך המוח קובע אם כרגע הקשב שלי יהיה נתון לצבע שאני רואה או לרוח שאני מרגיש על העור שלי או לקול של ציוץ הציפורים?

אמיר אנגל

"ריבוי הגירויים יוצר אינטראקציות תחרותיות. ללא קשב, התחרות הזאת מייצרת תגובה שאינה אופטימלית, אבל כשגירוי מסוים קשוב, כלומר הוא הגירוי הרלוונטי, המוח יכול להגיב אליו כאילו שאין שום דבר מסביבו. כאילו הכל נעלם. זאת הדרמה של קשב: המוח קולט המון אינפורמציה אבל גם מסנן אותה כך שנוכל להגיב למה שחשוב".

משחק כדורגל או קונצרט, למשל, הם התרחשויות שכדי לקלוט אותן במלואן צריך לשים לב להרבה מאוד פרטים בו זמנית. איך המוח מבדיל בין הפרטים היותר והפחות חשובים בתוך הקלט הזה?

"יש כל מיני דרכים לעשות זאת. אם אתה צופה לא כל כך מנוסה בכדורגל, אתה עלול לא בדיוק לדעת מהו המקום החשוב. ייתכן שתצטרך לעבור בצורה סדרתית משחקן לשחקן כדי להבין מה בעצם קורה. אתה גם תזדקק לרמזים. בקשב אנחנו הרבה פעמים מדברים על רמזים, כלומר איך המערכת מנווטת למקום שבו נמצא המידע המשמעותי. אז בדוגמה של משחק כדורגל, איפה שהכדור נמצא זה בדרך כלל המקום שבו האקשן קורה. לעומת זאת, אם אתה צופה מנוסה, אתה תוכל כנראה לעשות אנליזה גלובלית יותר, וגם על זה מדברים הרבה בחקר הקשב, יש סגנונות עיבוד שהם גלובליים יותר לעומת סגנונות עיבוד פרטניים".

איך מתרחש התהליך התנודתי של מנגנוני התפישה שאת מתארת במחקריך?

"יש כל מיני מוטיבים קצביים במוח ובהתנהגות, אפשר לזהות אותם אפילו בלי למדוד פעילות מוחית. יש מעין תנודה מתמדת בתהליכי התפישה שלנו. אנחנו אמנם מרגישים שהמציאות היא רציפה, אבל בפועל אנחנו קולטים אותה במנות קצובות.

"הרעיון הוא שתפישה עובדת קצת כמו סרט קולנוע, שהיא בנויה מיחידות בסיסיות ולא רציפות של מידע, והמוח שלנו צריך לשרשר אותן ולבנות מהן את החוויה הטבעית שכולנו חווים. הכיוון הזה במחקר קיבל רוח גבית בעשור הקודם, כשמחקרים הראו שאפשר להסביר את היכולת שלנו לתפוש מידע מהסביבה באמצעות גלים קצביים במוח. כלומר את הפעילות המוחית של התפישה אפשר לתאר כגל סינוס, ואז בכל שבריר שנייה, בהתאם למיקום על הסינוס, ניתן לומר שהתפישה באותו רגע היא טובה יותר או פחות.

"קודמי בתחום המחקר הזה זיהו שקיים גל סינוס כזה, בקצב של כשמונה פעימות בשנייה, שכאשר הוא נמצא בשיא שלו התפישה היא טובה יותר, וכשהוא נמצא באזור הכי נמוך של הסינוס הפעילות התפישתית טובה פחות. אפשר להדגים את זה למשל בניסוי שבו נסיין יושב בחדר חשוך וברגע מסוים מראים לו הבזק של אור. באמצעים שונים אפשר להתחקות אחרי הביטוי שההבזק הזה מקבל במוח ולראות איפה ההבזק הזה 'נפל' על פני גל הסינוס. מצאו שהיכולת של הנסיין לגלות את ההבזק משתנה בהתאם לצורת הגל.

"יש עוד תופעות אצל יונקים אחרים וגם אצל בני אדם שמתרחשות בתדר דומה. מכרסמים מזיזים את השפם שלהם בתדר הזה ומרחרחים את הסביבה באותו תדר – גם אלה התנהגויות שנועדו לחקור את הסביבה, לייצר אתה אינטראקציה ולאסוף מידע".

תמונה הלקוחה ממאמרם של
סקיוליוק וון רולן ) 2013 (, ומדגימה
איך כל אחד יכול לחוות את קצב
הדגימה התפישתי. קראו את הפסקה
הזו, וראו כיצד בזמן שעיניכם
סורקות את הטקסט, מופיע הבהוב
במרכז הגלגל שלצדו. את ההבהובים
הללו המוח מצליח להסתיר מאתנו
לרוב. משהו בתצורה של הגלגל
המוצג כאן "שובר" את התהליכים
הרגילים שמסתירים את ההבהוב

כיצד התיאור הזה של תהליך התפישה החושית מתקשר לממצאים שלך בנושא הקשב?

"ההנחה של קודמי היתה שכל מה שמתחולל זה תפישה. בניסוי שתיארתי קודם לא נעשתה מניפולציה על הקשב כיוון שהיה רק גירוי אחד, אירוע תפישתי בודד, ולא היה צורך לפזר קשב. במחקרים שלי ניסיתי לברר אם התנודתיות של התפישה היא גם זו שמשרתת או אולי משקפת מנגנונים קשביים. ביקשתי מאנשים לפזר קשב על פני יותר מגירוי אחד. למשל, במקום אותו הבזק הצגתי שני אובייקטים על מסך ובקשתי מהצופה למקד קשב בשניהם בו זמנית כדי לגלות שינוי קטן ומהיר שקורה באחד האובייקטים (מבלי שידעו באיזה מהשניים או מתי מתחולל השינוי). מצאתי שהיכולת של אותו צופה למצוא את השינוי בכל אחד מהאובייקטים משתנה מנקודה לנקודה על פני זמן. יש רגעים שבהם היא טובה יותר וכאלה שבהם היא טובה פחות, עבור כל אחד מהאובייקטים. והסדר בין האובייקטים מתחלף. כלומר באותן שמונה פעימות בשנייה קשב מתחלף לסירוגין על פני אובייקטים קשובים. אם אנחנו טובים במקום אחד אנחנו פחות טובים במקום אחר. היכולת לבצע קשב לא מתפזרת באופן אחיד על פני שני מוקדי העניין, אלא יש תנודה ביניהם.

"ממצאים חדשים יותר שעדיין לא פורסמו נוגעים לשאלה פשוטה מאוד – האם אנחנו חייבים לפזר קשב על פני המרחב כדי להראות את הקצב הזה, או שאם ניתן לנבדקים להסתכל על שני אובייקטים שנמצאים באותו מקום עדיין נראה את אותו דפוס, והתשובה חיובית. עדיין יש מנגנון סדרתי וקצבי בקשב גם במצב כזה. דגימה קשבית לא תלויה בפיזור במרחב".

אנחנו צריכים לפזר קשב כל הזמן, זה עולם של מולטי־טאסקינג ושטף בלתי פוסק של מידע, וזה רק מחמיר עם הזמן. את אומרת שבעצם אנחנו נאלצים להסתדר עם משאב מצומצם מאוד, רק שמונה פעימות של קשב בשנייה.

"המסקנה הכי דרמטית היא שאין לנו ממש יכולת לפצל קשב. יש לנו מספר פעימות מוגבל שאתו אנחנו יכולים לעבוד. אם אנחנו מפצלים קשב בין שני אובייקטים או יותר אנחנו מקדישים פחות פעימות בשנייה לכל אחד מהם והתפישה שלנו אותו היא פחות טובה, והיא נעשית גרועה עוד יותר ככל שאנחנו מפצלים את הקשב בין יותר אובייקטים. אם אתה נוהג ומדבר בטלפון, למשל, גם בדיבורית, אתה מקדיש לנהיגה פחות קשב".

אבל אולי אנחנו לא זקוקים לכל השמונה בשנייה כדי לתפוש משהו בצורה טובה? אולי אני יכול לנהוג ולשוחח בטלפון בו זמנית כי כדי להפנות את המשאבים הקוגניטיביים שדרושים לי כדי לנהוג בצורה בטוחה אני צריך רק ארבע בשנייה.

"המחקר שלי מראה שהקשב הוא משאב מוגבל. אם אנחנו עושים משהו שהמיקוד התפישתי מאוד חשוב בו, אז נתקשה לעשות אותו טוב אם נהיה במצב של פיצול קשב. אנחנו נחטא לפוטנציאל התפישתי. החדשות הטובות הן שאפשר לפתח יכולת תפישתית. אני יכולה להעלות מצב שבו לא אראה דברים שקורים, למשל, על מגרש כדורגל כי אינני מומחית בכדורגל. אני אפצל את הקשב שלי לכל מה שקורה על המגרש בגלל שאני לא אדע לאן חשוב להסתכל. לעומת זאת מי שמתמצא במשחק יש לו יכולת לייצר מרחב אחד של התצורות השונות של השחקנים ואז להשתמש בכל שמונה הפעימות כדי לראות בכל פעימה את הכל".

מהם הכיוונים העתידיים בתחום 
המחקר הזה ובכלל במעבדה?

"במעבדה שלנו אנחנו מתעסקים הרבה בשאלות שקשורות לזמן ואיך אנחנו תופשים אותו. שם יש באמת הרבה מאוד שאלות שאפשר לבחון. איך המוח מייצג זמן, האם יש לנו הייררכיה של זמן, איך אנחנו מארגנים אירועים על פני זמן וגם התחושה הסובייקטיבית של זמן. למה זמן חולף מהר יותר כשהגיל עולה? למה יש דברים שאנחנו עושים שגורמים לנו להרגיש שהזמן לא זז, ודברים אחרים שגורמים לנו להרגיש שהזמן זז מהר מאוד.

"היבט מעניין נוסף הוא האפשרות להשתמש בקצבים של קשב ותפישה בהתערבויות שיקומיות, למשל, בלקויות של קשב מרחבי כמו הזנחת צד. זו תופעה שרואים אצל אנשים שעוברים אירוע מוחי חד צדדי, ולאחריו יש להם קושי להפנות קשב לצד שמנוגד לזה שבו התרחשה הפגיעה. האנשים האלה אינם עיוורים בצד הזה, הם רואים, אבל ייתכן שחלק מהליקוי הוא בקצבים שמשמשים לייצור תפישה שהמוח יכול לעבוד אתה. אני מקווה שנוכל לפתח כלים שיקומיים שיעזרו לאנשים כאלה על בסיס הידע על הקצב של מנגנון התפישה. אפשר לנצל את העובדה שלמוח קשה לא לעקוב אחרי מבנה קצבי – כמו שכשיש מוזיקה וקצב, קשה לנו מאוד לא לזוז ולא להגיב לקצב – וללמד את המערכת את הקצב הזה מחדש". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#