היכונו לביאת 
הפוסט–קפיטליזם - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
קפיטליזם | הסוף

היכונו לביאת 
הפוסט–קפיטליזם

בספר חדש חוזה העיתונאי הבריטי פול מייסון את קץ המערכת הכלכלית הנוכחית. בראיון למגזין TheMarker הוא מסביר כיצד השינויים הטכנולוגיים וכלכלת השיתוף יאפשרו את כינונה של מציאות חדשה שבה המערכת הפיננסית תהיה חברתית ולא ריכוזית, הקִדמה תשרת את ההמונים ולא את המקורבים ועבודה תהיה עניין של בחירה ולא כורח

3תגובות

"אנחנו חיים בסביבה קפיטליסטית ונדמה לנו שלא ניתן לחמוק מכוחה, אבל כך חשבנו בעבר גם על זכותם האלוהית של מלכים. אפשר להתנגד לכל כוח שמפעילים בני אדם, ואפשר לשנות אותו בידיהם של בני אדם". במילים אלה הזכירה סופרת המד"ב אורסולה לה גווין, בסוף 2014, כי הנחת היסוד לפיה קפיטליזם הוא השיטה הכלכלית הנכונה והיחידה לעידן זה אינה בהכרח אמת מוחלטת.

זכותם האלוהית של מלכים – הרעיון כי מלכים הם נציגי האל עלי אדמות ומולכים בכוח צו אלוהי – שימש במשך מאות שנים כצידוק הבסיסי לשלטון הפיאודלי. המלכים שלטו, לאצילים שנשבעו להם אמונים היה רכוש ושליטה מוחלטת בגורל נתיניהם, ואילו הצמיתים עיבדו את אדמתם בתמורה לחסד החיים. אם היינו שואלים צמית בימי הביניים אם יש דרך חיים אחרת, ואם היינו שואלים מלך או אציל את אותה השאלה, קרוב לוודאי שהיינו מקבלים תגובה דומה לזו שאנו מקבלים כיום, כשאנו שואלים בקרב הממסד הכלכלי אם תיתכן חלופה הגונה לקפיטליזם: תדהמה והכחשה.

בלומברג, גטי אימג'ס

כשבע שנים לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול ביותר מאז שנות ה־30, יש מי שמוצא דמיון רב בין סופה של התקופה הפיאודלית לבין ימינו אנו ומזהה סימנים לקצו הקרב ובא של הקפיטליזם. אחד מהאנשים האלה הוא פול מייסון, עיתונאי בריטי בכיר ומחבר הספר Postcapitalism: A Guide To Our Future ("פוסט קפיטליזם: מדריך לעתידנו"), שיצא בסוף אוגוסט ועורר עניין רב בעולם.

"ההשוואה שלי בספר היא לסוף המאה 16 – תקופת המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם", אומר מייסון בשיחה עם מגזין TheMarker. "בעידן הזה שררה סטגנציה כלכלית ומשבר נרחב. נדרש זמן רב עד להגעתה של חדשנות טכנולוגית – המצאת הדפוס, התפתחות הסחר – שהיתה קריטית לעליית הקפיטליזם והיוותה תגובה טכנו־חברתית למשבר".

מייסון, 55, היה עיתונאי ועורך בבי.בי.סי ובערוץ 4 הבריטי ופרופסור אורח באוניברסיטת וולברהמפטון. בספרו ובראיונות שקיים כדי לקדם את מכירותיו הוא הרבה להשתמש באזכורים לספרות הקלאסית ולתרבות הפופ והתייחס בין השאר ל"הכוכב האדום", הרומן האוטופי של אלכסנדר בוגדנוב מ־1908, למחזות של שייקספיר, לרומנים של דיקנס וגם לביטלס. "אני לא חושב שהם עשו את התקליט הראשון שלהם כי הם רצו לגבות 99 סנט לשיר או כדי שיהיו להם את זכויות היוצרים גם אחרי שימותו", אמר מייסון בראיון למגזין Vice. "הם עשו אותו כדי שיוכלו לשכב עם נשים יפות, להשתמש בסמים ולבלות בטירוף כל עוד הם צעירים. זו הסיבה לכל דבר שאנשים עושים, בעצם. אני לא מתכוון להיות סקסיסטי – אבל זו הסיבה שגברים ונשים במהלך ההיסטוריה עשו דברים; הם רצו שיעריכו אותם, שקולם יישמע, ולכן בעיני זה טירוף לדמיין שזכויות יוצרים יתקיימו לנצח. צריך פשוט לבטל אותן בהדרגה".

בשיחה עמנו מוסיף מייסון: "יש כמובן עלויות ייצור – אני לא אומר שמוזיקאים לא צריכים לקבל כסף עבור העבודה שלהם, אלא בצורה אחרת. רק שכשיש לכם מונופול על הפצת המוזיקה אתם יכולים לשמר את המחיר ב־99 סנט לשיר". עם זאת, הוא אומר, במשך ארבע שנות כתיבת הספר, המון השתנה גם בתחום הזה. כניסתם של מתחרים חדשים לשוק המוזיקה הדיגיטלית ועלייתם של שירותי הסטרימינג הביאו לכך שאפל נפלה מנתח של 95% של שוק המוזיקה המקוונת ל־60% ב־2013, ועוד פחות מכך כיום. "כעת אפשר לשכור את המוזיקה בספוטיפיי, והמחיר של שיר בודד ירד מאוד. כיום מוזיקאים משתכרים למחייתם מהופעות חיות". ירידת המחיר היא אחת מאבני היסוד של התיאוריה שלו.

איך הגעת לתיאוריית הפוסט־קפיטליזם?

"בשלהי שנות ה־90 הייתי כתב טכנולוגיה. עקבתי אחרי בועת הדוט.קום וניסיתי לפתח תיאוריית עבודה וערך המבוססת על עלייתו של קוד התוכנה הפתוח וקריסת מחירי החומרה. לא הצלחתי בכך".

©Antonio Olmos

פחות מעשור חלף מפקיעת בועת הדוט.קום, ומייסון, שהתמנה לעורך הכלכלי של צ'אנל 4, ערוץ טלוויזיה מסחרי בבעלות ציבורית, מצא עצמו ב־2008 בעובי הקורה של משבר חדש: "סיקרתי את קריסת ליהמן ברדרס עבור הטלוויזיה הבריטית. בחודשים הראשונים לאחר הקריסה היה קל להתחקות אחר גורמי המשבר – עסקות מימון מובנות מופרזות, חוסר איזון. קל להסביר את הגורמים, אבל היו הרבה פוליטיקאים וכלכלנים שטענו שזה רק זעזוע זמני".

את קורות המשבר וגורמיו ניתח מייסון באחד מספריו הקודמים, Meltdown ("קריסה"), שראה אור ב־2009. "אבל זה עדיין לא היה מספיק", הוא אומר. "השאלה היתה למה נקלענו לתקופה ארוכה של קיפאון כלכלי במקביל להתקדמות טכנולוגית ממושכת לא פחות, שהיתה מהירה וטרנספורמטיבית. זה הוביל אותי לתיאוריה הפוסט־קפיטליסטית. ניסיתי לנסח תזה מקורית שתענה על השאלה שהתעוררה בזמן קריסת ליהמן ברדרס – מהו הקשר בין המשבר הפיננסי והסטגנציה הכלכלית לבין ההתקדמות הטכנולוגית?".

בספר החדש מנתח מייסון את כישלונותיהם גם של הניאו־ליברליזם וגם של השמאל המסורתי. לטענתו, הכלכלה הניאו־ליברלית נמצאת כיום במעמד של דת – ככל שאתה מקיים אותה יותר באדיקות אתה אמור להרגיש טוב יותר ולהתעשר יותר. אלא שכדי שלא רק המיליונרים ייהנו מהשיטה, שאר השחקנים נאלצים לקחת הלוואות ענק ולהישאר כבולים לבנקים, כשם שהאריסים בשיטה הפאודלית היו כבולים לאצילים בעלי האדמות. אנשים עובדים ומקבלים שכר נמוך, וכדי להשתתף בכלכלה הגלובלית הם לוקחים הלוואות. בתוך כך, הבנקים מייצרים עוד ועוד כסף פיאט (כסף שמדינות מדפיסות וערכו נקבע בהוראת חוק, בניגוד לזהב וסחורות אחרות), וכל הכלכלה נהפכת להיות מבוססת על ההון הזה, וזה 
גם המקור למשברים של ימינו, כמו ב־2008.

האלטרנטיבה, לפי מייסון, אינה לחזור לסוציאליזם של המאה ה־20, אלא להבין את התהליכים העכשוויים וללמוד את מגבלות הקפיטליזם. הטכנולוגיה – שהיא תוצר של הקפיטליזם – הולידה תפישה חדשה של בעלות, של אופי העבודה ויצירת הערך במוצרים וגם של תפקיד חדש למדינה, ואלו מובילים אל כלכלה חדשה, פוסט־קפיטליסטית, שבה מוצרים במחיר זעום מופצים בעלות אפסית ברשת של יצרנים הממלאים איש את צורכי רעהו.

החזון הזה עטוף בשפה שלא תבייש אף מרקסיסט. מייסון מסביר כיצד הניאו־ליברליזם יוצר למעשה את התנאים שיובילו להריסתו ואיך לאחר מכן תצמח מתוכו שיטה כלכלית חדשה, צודקת יותר. מייסון גם מציע תוכנית פעולה כדי ליישם כבר עתה את צמיחת הסדר החדש. תוכנית זו, המכונה בספר "פרויקט אפס", מבוססת על תפישה חדשה־ישנה שלפיה העבודה היא המקור לערך, בניגוד לתורת הערך השולי המקובלת כיום בקונסנזוס המדעי הכלכלי.

מייסון טוען שכלכלת המידע והאינטרנט שומטים את הקרקע מתחת לרגלי תפישת הערך השולי. הטכנולוגיה מאפשרת יצירת מידע, שכפולו והפצתו בעלות אפסית – הורדת הערך השולי לאפס. הוא כותב בספרו שתפישה זו "אינה מתאימה לעולם של מוצרים כמעט חינמיים, של מידע חופשי, של כלכלת שיתוף ושל מוצרים ללא בעלים. דווקא היכולת לייצר המון בעלות כמעט אפסית היא זו שמביאה את העתיד המהפכני". הוא מסיק מכך ש"כלכלה המבוססת על מידע, עם הנטייה למוצרים שעלות ייצורם שואפת לאפס, במסגרת זכויות קניין מוחלשות, לא יכולה להיות כלכלה קפיטליסטית", ושרק כלכלה המבוססת על ערך העבודה יכולה ליצור מסגרת מארגנת לאופי החדש של השוק.

בבסיסו של "פרויקט אפס" עומדת ההנחה שהמעבר לשיטה החדשה אינו רק כלכלי, אלא כלל־אנושי, ובמסגרתו, לטענת מייסון, תוחזר תוך כ־50 שנה היציבות האקולוגית לכדור הארץ, המערכת הפיננסית תתייצב ותהיה חברתית ולא ריכוזית, הקדמה תשרת את ההמונים ולא רק את המקורבים, העבודה תהיה התנדבותית ולא כפויה, מוצרי יסוד ושירותים ציבוריים יהיו חינמיים וניהול הכלכלה יהיה מבוסס על מקורות ואנרגיה, ולא על שליטה ועבודה. אם כל זה לא יקרה, מייסון צופה קריסה של המערכת הכלכלית עד כדי כאוס חברתי. בספר הוא מציין כמה גורמים שהשתלבותם יחד יכולה להביא לכך: ההתחממות הגלובלית; אליטה גלובלית שנמצאת בהכחשה; והזדקנות האוכלוסייה, שאותה הוא מכנה "פצצת זמן דמוגרפית", שתוביל לכך שב־2050 יהיה ביפן יחס של 1:1 בין אנשים בגיל העבודה לגמלאים, וסין תהיה הזקנה בין הכלכלות הגדולות בעולם.

מה מונע מקרים רחבים יותר של אלימות וכאוס כיום, והאם אתה מאמין שללא שינוי באמת יתחולל משהו ששקול למהפכה?

"אפילו ה־OECD חוזה צמיחה חלשה והשפעות של שינויי האקלים ומצביע על השינוי הדמוגרפי. בעתיד, כ־60% מכל המדינות יהיו בחובות בגלל הזדקנות האוכלוסייה. הבעיות האלה יקרו – זו לא ספקולציה. כיום ברוב המדינות הצפון אירופיות המשבר אינו גרוע דיו כדי שתנועות בנוסח 'לכבוש את' יכו שורש, אם כי הן מצאו הדים מבחינה אינטלקטואלית, אולם בדרום אירופה, שבה המשבר קשה, התגובה אחרת. מחאה תמיד מעוררת תגובת נגד של דיכוי ויותר מכך, מעקב – שגם הוא סוג של אלימות, במובן של הפלישה לפרטיות. האישיות שלנו כיום היא דיגיטלית והמעקב אחרינו הוא פולשני ואלים. בספרד, כעשירית מהאוכלוסייה השתתפה במחאת האינדיגנדוס ב־2011. הם דוכאו, התעייפו, ואפילו זכו לכמה רפורמות פוליטיות. מה שנולד מזה היא מפלגת פודמוס – שכבשה כמה ערים חשובות בספרד. זה שינוי גדול מאוד, אבל זה לא הכל".

מייסון טוען שהביטוי העיקרי לקריסת המערכת הקיימת יהיה כאוס חברתי, ולאו דווקא התפרצות של אלימות, והוא מביא כדוגמה עכשווית את המתרחש כעת באירופה סביב גלי ההגירה מאירופה ומאפריקה. לעומת זאת, כשהוא מתבקש לתאר כיצד ייראה העולם אחרי התבססות המערכת הפוסט־קפיטליסטית, הוא מתקשה לעשות זאת. "אי אפשר לתכנן את האוטופיה, אלא רק חלקים ממנה", הוא אומר. "יש לנו כבר משהו שנראה כמו מה שאנחנו רוצים, אז נרחיב אותו". הוא נסמך על דוגמאות כמו בנק זמן (שבו אנשים סוחרים ביניהם בכישורי עבודה על בסיס תמחור זמן) או ויקיפדיה. "אף אחד לא מנהל אותם. הם קובעים מסגרת וחוקים, ו־27 אלף אנשים עובדים בזה ללא ניהול". דוגמה נוספת לקוחה מעולם הפיננסים, שבו גם משקיפים מהזרם המרכזי רואים פוטנציאל גדול לשיבוש אם ההבטחה של מימון בין משתמשים תתממש. "עסקות פיננסיות בין עמיתים חותרות תחת המבנים הפרזיטיים של קרנות גידור ובתי השקעות", אומר מייסון.

רויטרס

הספר מתייחס לתקופות רבות ושונות מאוד בהיסטוריה, בהן גם דוגמאות מההיסטוריה הרחוקה וגם אירועים מהשנים האחרונות כמו האביב הערבי וגלי ההגירה, כמו גם הכיבוש הישראלי, הטכנולוגיה ועוד שלל נושאים שנמצאים ביסוד השינוי שמייסון חוזה. "טוענים נגדי שאני מקשר בין יותר מדי דברים", הוא אומר. "אבל אם מסתכלים על המודל הפיאודלי – היו אז הרבה מאורעות כאוטיים שלא נראו קשורים, אבל אם היתה שם מצלמת טלוויזיה הם היו נראים לאנשים כמו סוף העולם – אירועים פוליטיים בלתי נשלטים".

למייסון ביקורת לא מוסתרת על כלכלת השיתוף – שעליה הוא מבסס חלק ניכר מהתזה שלו. עם זאת הוא רואה בפלטפורמות השיתוף הוכחה לכך שהשינוי החל ומודל לדרכי פעולה בעתיד שהוא רואה לנגד עיניו. ב־Airbnb ובאובר אנשים לא מנצלים את הנכסים שלהם, הוא מסביר, כי אם מנצלים כושר ייצור עודף. "הפוסט קפיטליזם יסלק את לוקחי הרנטות", הוא אומר, והכוונה כאן היא לעמלות שגובים בעלי הפלטפורמות כיום. כדוגמה הוא נותן את טוויטר: "המידע מסיר את ערך החילוף, ולכן טוויטר לא מצליחה להוציא כסף מהפלטפורמה".

"בזמן שכתבתי את הספר נושא כלכלת השיתוף צבר תאוצה. רבות מהחברות הבולטות בתחום הן בעלות מודל עסקי שלא ישרוד את המעבר לפוסט־קפיטליזם. כיום מלמדים יזמים לחתור ליצור מונופולים ולגזור רנטות – אובר, וגם פייסבוק בדרכה, עושות את זה. היה עדיף ללמד אותם לשאול איך לבנות כלכלה שתהיה תמהיל של חיפוש רווח במגזר פרטי, עם מגזר פוסט־קפיטליסטי שמקדם את הערכים של p2p (רשתות עמית־לעמית), קוד פתוח ומוצרים חינמיים. הרשתות מוציאות נתחים שלמים של החיים הכלכליים אל מחוץ לשוק".

לעתים הספר מתייחס לאליטות בצורה משועשעת. מייסון טוען שחברי ה־1% – המאיון בעל ההכנסות הגבוהות ביותר – בוחרים לעצום את עיניהם לעולם, והוא אפילו מרחיק לכת ומכנה אותם "סוג חדש של עניים". כדוגמה הוא מביא נשים מהמאיון העליון שקונות חולצות פוליאסטר, שההבדל בינן לבין חולצות זולות מאותו סוג הוא ברקמת זהב שעליהן.

אתה טוען שהטכנולוגיה תשנה את החברה דרך המערכת הכלכלית. האם אתה באמת מאמין שיהיה שינוי אידאולוגי, שהאליטות ישנו את דעתן?

"האליטה ותומכיה מתייצבים להגן על אותם עקרונות: מימון רב, שכר מועט, סודיות, מיליטריזם, קניין רוחני ואנרגיה פחמנית. החדשות הרעות הן שהם שולטים בכמעט כל ממשלה בעולם. החדשות הטובות הן שברוב הארצות אין כמעט הסכמה ותמיכה בהם בקרב הציבור הרחב.

"אפשר לראות, כשמסתכלים בטוויטר, שרבים מיזמי הטכנולוגיה החדשים לא מבינים (את השינוי). הם משקיעים שם הרבה זמן בהכפשת הרעיון שאומר שהטכנולוגיה אינה קפיטליסטית. הם מבינים שזה איום, אבל הם מבלים המון זמן, באופן פרוידיאני, בקידום הטיעון שהטכנולוגיה יכולה להיות אך ורק קפיטליסטית". לעומת זאת, הוא מציין כי לארי פייג' וגוגל פועלים באובססיביות להוזלה של מוצרים ושירותים ולשינוי רדיקלי של החיים באמצעות הרשת. "דור הטכנולוגיה גדל בסביבה חפה מפוליטיקה ופילוסופיה – הם אמפריציסטים – אם זה עובד, זה נכון. בשל כך אני כן רואה את תחילתו של ויכוח גובר".

אתה מדבר גם על סוג חדש של בני אדם שייווצר בפוסט קפיטליזם – אדם חדש. ההיסטוריה מראה שניסיונות לבצע שינויים כאלה נעשו בכפייה וזה לא נגמר טוב – כמו במקרה של סטאלין או היטלר.

"אבל כבר יש שינוי גדול בהתנהגות האדם. האנשים שעבורם טכנולוגיית רשתות קיימת מאז לידתם שונים מאיתנו. אנשים בגילנו ראו את האבולוציה של הטלפון הסלולרי מבלוק לבן למשהו שיכול למדוד את הדופק. ובטווח של עשר שנים בלבד אנשים עברו תהליך של החצנת המחשבות עם הסמארטפון שלהם. אני טוען שזה כשלעצמו שינוי גדול. פסיכולוגים שתיעדו את האינטרנט בראשיתו טוענים שמה שנוצר זה ריבוי זהויות. זה קונצפט זר מאוד לדור של אבא שלי, למשל – ריבוי הזהויות ייראה להם כצביעות. אולם עבור אדם שנולד לתוך המציאות הזאת ריבוי הזהויות הוא טבעי. סוציולוגים הבחינו בהתנהגות לא הייררכית ובאינדיבידואליות מורחבת שיכולה לפעול רק דרך רשתות מול בני אדם אחרים וחוסר קשר רגשי לתאגיד אחד. בני האדם עוברים עכשיו תהליך יצירה מחדש, שלא יודעים לאן הוא יגיע ואילו שינויים קוגניטיביים יקרו וישנו את הגישה שלנו לכל הדברים".

אתה מדבר על עולם עם עלויות שוליות אפסיות, מכונות שיתפסו את מקום העבודות הפשוטות, עולם שבו כולם יצטרכו לעבוד פחות או בכלל לא. אין חשש שאנשים יאבדו את הערך העצמי בעקבות זאת, שישתעממו בלי עבודה?

מייסון צוחק. "נכון, זהו סיכון שקיים – שהעולם יהיה מלא אנשים משועממים". בראיון ל־Vice הוא סיפר על ההבדלים שהוא רואה בין הדור של אביו, פועלי בתי חרושת שהעבודה וההשתייכות למעמד העובדים הגדירה את מהותם, לבין עובדים צעירים בסין ובהודו, שלהן אתוס סוציאליסטי וקומוניסטי. את הצעירים, הוא אומר לגבי השתייכות לאיגודי העובדים והמעמד כולו, זה פשוט לא מעניין.

כיצד אפשר להתקיים בעולם שבו אין עבודות פשוטות, שלא לכולם יש עבודה בכלל?

בלומברג

"בעידן הניאו־ליברלי, שבו הועברו שירותים ציבוריים לידיים פרטיות, מחשמל, מים ועד גז, למחיר של כולם היה רק כיוון אחד בתקופה הזו – למעלה. באותה תקופה חל שיפור מהיר בטכנולוגיה, אז לכאורה היה נראה טבעי מאוד שההפרטה והמוניטיזציה של קניין ציבורי יהיו זולות יותר. אם תשתלטו על המשאבים האלה ותיתנו אותם חינם, מיד תפחיתו את ההכנסה שאנשים זקוקים לה כדי להתקיים. אז בואו נעשה ניסוי מחשבתי – המדינה תעניק את כל שירותי התשתית חינם. אם נמכן את המגזר הפרטי, 40%־50% מהעבודות יכולות להיות אוטומטיות. איך נארגן מחדש את הסדר החברתי כדי שזה יקרה? בכל מהפכה קודמת נוצרו משרות מתקדמות יותר, ואז העובדים הרוויחו יותר. אבל טכנולוגיית מידע יכולה רק להרוס את הצורך בידיים עובדות, ולא את השאר. אז יש אנשים שלא יכולים לדמיין שלא יעבדו מתשע עד חמש. אבל יש אנשים שימשיכו לעשות דברים נוספים. הם יסתדרו מכיוון שיהיו דברים בחינם, יהיו דברים זולים, חלק יסופק באופן קולקטיבי. ובמהלך תקופת מעבר יתקיים שוק".

רגע אחד, אתה מדבר על תפקיד המדינה בכלכלה בפוסט קפיטליזם. איך זה משתלב ב"פרויקט אפס" שאתה כותב עליו בספר, או בכלל בתפישה המרקסיסטית, שלפיה המדינה משרתת את ההון?

"'פרויקט אפס' הוא כינוי הבאזז שנתתי לתקופת המעבר בין המערכת הנוכחית לבין הפוסט קפיטליזם – הוא לא יתממש אם הממשלה לא תתמוך בו. המדינה תצטרך לפקח על הכלכלה בצורה שונה, שתאפשר את המעבר. קשה לחזות מה גדול יהיה חלקה – זה בהחלט לא מרקסיזם קלאסי. המדינה תצטרך לעזור בדברים פשוטים מאוד. הדבר הראשון הוא מיפוי הכלכלה הלא־קפיטליסטית הקיימת – הקואופרטיבים, איגודי האשראי, ארגונים חברתיים. ברגע שעשית את המיפוי אפשר לראות את הפוטנציאל, את הדברים שקל מאוד לעשות – כמו בנקי זמן ובנקי עבודות.

"עוד דבר הוא שיש להכיר בכך שהמגזר הלא קפיטליסטי הוא הבסיס הפוטנציאלי לכלכלה הפוסט־קפיטליסטית. רוב הרגולטורים לא מבינים אותו, או חושבים שזה קפיטליסטי".

דוגמה להשפעה ממשלתית באימוץ שינויים מהסוג שמייסון מדבר עליהם היא אימוץ מערכת ההפעלה מבוססת הקוד הפתוח לינוקס במגזר הציבורי. "תאגידי התוכנה השתמשו בכוח מונופוליסטי כדי למנוע מהמגזר הציבורי לאמץ את הקוד הפתוח. אבל אימוץ לינוקס שהתרחש לא היה רק מהלך של הפחתת עלויות – הוא תמרץ את המגזר הפרטי, והוא מכריח את המונופולים לחדש במקום להמשיך להוציא גרסאות גרועות של אותה תוכנה. הממשלה יכולה לעצב את הנוף העסקי".

האם זה לא קצת נאיבי להניח שלממשלה יהיה אינטרס לעשות את מה שאתה מציע, בהתחשב בעוצמת הקשרים בין השלטון להון – כמו בישראל ובמדינות רבות בעולם?

"השלב הראשון בשבירת הקשר המושחת־לכאורה הזה הוא להילחם בביורוקרטיה הנוראית שנועדה לאפשר את השחיתות – אני לא יודע מה המצב בישראל תחת שלטון נתניהו, אבל במצרים של מובארק זה היה ככה, וגם ביוון, וחייבים לדבר על זה. האליטה הניאו־ליברלית הולידה עולם סגור ולא בריא לעצמה". מייסון מביא כדוגמה את החקירה הממלכתית בבריטניה על האזנות הסתר שנעשו בעיתונים של איל המדיה בעל ההשפעה הפוליטית האדירה רופרט מרדוק. "אלה אנשים שמוכנים לזרוק כסף על הוצאת עיתון כדי לקדם את המטרות הפוליטיות שלהם", הוא מסביר.

"אם נחזור ליוון, שם חזינו בהולדתו של דור של טכנוקרטים שלא רצו להיות דון קורליאונה. הם נגעלו מהשחיתות – ומכך שלא יכלו לשנות את המערכת. ואם הזכרתם את ההון שלטון הישראלי: הכלכלה בישראל דינמית מאוד ולא אחידה – יש לכם את הדתיים, המלחמות, אתם לא חיים במדינה אידאלית בשביל לעשות שינוי כזה".

אתה מדבר על אלכסיס ציפראס, ראש מפלגת שמאל רדיקלית שנבחר לראשות הממשלה, נאבק בגרמנים אולם לבסוף נהג כמו כל מנהיגי המיינסטרים ונכנע לנושיה של יוון.

"סיריזה אינם רדיקלים שמאליים חוץ מאשר בשמם. הם האמינו שרפורמה שתבלום את השחיתות חשובה יותר מהמדיניות התקציבית, אבל הם מצאו את עצמם מול גוש יורו שעוצב מחדש ולא יכול להכיל יותר ממשלה שיש לה מטרות של צדק חברתי. הנשק הכלכלי שהופנה נגד יוון היה גדול יותר ממה שסיריזה שיערו שיופעל נגדם. ומה שהם עשו היה נסיגה נוסח סטלינגרד. הייתי שם כשסגרו את הבנקים לשלושה שבועות: התחילה התפוררות חברתית והמדינה היתה על סף קריסה. אף על פי שידיה של סיריזה נקיות – היא לא היתה חלק מהאליטה המושחתת ועמדה בפני חדירתם של עשבים שוטים בצורה טובה – היא נאלצה לסגת מול גוש היורו. מה שזעזע אותי שבשני הצדדים הפוליטיקאים נדרשו לכוח טהור – לא רק הגרמנים, אלא גם ממשלת יוון ביציאה שלה למשאל עם", אומר מייסון ומביע דאגה מהאגרסיביות הקיצונית, הלא אופיינית לאירופים, לדבריו, שהפגינו שני הצדדים במאבק על משבר החוב.

אתה מתאר משהו שנשמע כמו מלחמה, שנאה הדדית בין הצדדים.

"מה שקרה ביוון היה מלחמה כלכלית. ישבתי עם פנסיונרים שבוע אחרי סגירת הבנקים. אנשים שתו אלכוהול אבל אמרו שזה לא משפיע עליהם. הם פרצו בבכי ללא סיבה. כל מי שחי במלחמה אמיתית יכיר את ההרגשה הזו, המתח והטראומה. הלב המאיץ דפיקותיו, הטלטלה הרגשית, ההתפרצויות הבלתי מוסברות. זה מה שקרה שם".

הספר שלך לא מתאר את הכלכלה, אלא את מה שהיא צריכה להיות. במובן הזה הוא יותר מניפסט מאשר תיאוריה כלכלית.

"זה נכון, אבל אני לא מתאר אוטופיה כי השינויים כבר החלו. אנשים החלו להתעורר מהחלום הקפיטליסטי שמכרו להם ואלו חדשות טובות – ה־99% עומדים להינצל. הפוסט קפיטליזם ישחרר אתכם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#