לא יפה

למה השכונות בישראל נראות כמו שכפולים דלוחים ונטולי חיים

להעדרם של מונומנטים אדריכליים שאפתניים וחדשניים בנוף המקומי כבר התרגלנו, אבל גם השכונות החדשות - מאם המושבות, דרך ראשון מערב ועד המגדלים שרונה - מכוערות ■ אדריכלות ישראלית - שלב התירוצים

דנה שוופי
שכונת אגמים נתניה
שכונת אגמים נתניה
דנה שוופי

בצד אחד ממוקם בניין בן 50 קומות המזכיר בצורתו גולם; מהעבר השני מתנשא הבניין המפואר של בית האופנה דיור שזורח בלילה ונראה כלקוח מסרט מדע בדיוני; ממש ממול אפשר לראות מגדל ענק המתנשא לגובה של לא פחות מ־333 מטר. מן הסתם זה לא תיאור של מרכז תל אביב, אלא רשימה חלקית של מונומנטים אדריכליים עכשוויים שניתן למצוא בטוקיו, אולי העיר המרתקת ביותר עבור חובבי ארכיטקטורה.

לא חסרים בעולם מבנים עוצרי נשימה, והם ממשיכים לצוץ בעוד ועוד ערים, כמו דובאי, ברצלונה, ברזיליה, שיקגו וברלין. ובישראל? ובכן, לנו יש כמה בנייני באוהאוס ובתי מגורים טמפלריים הפזורים ברחבי הארץ. קשה שלא להיות מוצפים ברגשי נחיתות. ולא רק מבני ציבור גרנדיוזיים חסרים אצלנו, גם בנייני המשרדים ומבני המגורים סובלים מבעיה כרונית: הם משעממים, שלא לומר פשוט מכוערים. מלבד כמה יוצאי דופן, כמו הרובעים העתיקים ביפו, עכו וירושלים – שהם הכל חוץ מחדשים – מרבית הנוף העירוני בישראל הוא חדגוני, אפרורי ורפטטיבי.

אבל אם מסתכלים טוב אפשר להבחין בכמה נקודות חן שנוספו לנוף בשנים האחרונות. למשל, הבניין החדש של מוזיאון העיצוב בחולון, בעיצובו של רון ארד, שהושק ב־2010 ונחשב לחדשני גם בקנה מידה בינלאומי. וכך גם האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות שנפתח ב־2011.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

"תייר שבא לארץ בהחלט יכול לעשות סיור של בניינים מיוחדים", אומר ערן טמיר־טאוויל, אדריכל ואוצר הגלריה בבית האדריכל. "בבנייה הציבורית כאן יש בסך הכל הרבה דימיון וגם יציאה מהחדגוניות, זה לא כמו בשנות ה־70, שהיו משכפלים מתנ"סים ובתי ספר לפי מה שזול וקל לביצוע. כיום נעשה מאמץ אסתטי ורואים מבנים מעניינים שחלקם מתכתבים לא רע עם המגמות בעולם".

הבעיה עם המבנים הללו, מסביר ד"ר יואב לרמן, מומחה לתכנון עירוני, שהם לא בטווח הראייה שלנו. "בדרך כלל המבנים האלו מוחבאים בכל מיני קריות תרבות או תקועים בקצה היישוב ולא מהווים מוקד עירוני. הם לא תורמים לעיר שאנשים גרים בה".

הלל שוקן, לשעבר ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, סבור שגם כאשר ממקמים מבנים במרכז, לעתים קרובות זה יוצא מפוספס, כמו במבנה המחודש של תיאטרון הבימה בתל אביב, שם ויתרו על הכניסה ההיסטורית מהמדרגות ובחרו למקם את הכניסה היכן שהיתה יציאת החירום. התוצאה היא ש"צריך לנחש מאיפה נכנסים".

לדברי שוקן, בתל אביב בונים בהתאם לאופנה בשאר העולם, למשל בנייני זכוכית שצצים כמו פטריות ומתפקדים בעצם כפסל סביבתי במקום כבניינים. "זה גל לא מוצלח במיוחד באדריכלות בינלאומית בכלל וגם בישראלית", הוא אומר. "בשנים האחרונות אפשר להבחין בהשטחה כללית ביחס לבניינים. לדוגמה, בעבר בניינים היו נראים אחרת ככל שמשתנה המרחק שבו אתה נמצא מהם. ככל שהתקרבת כך התגלו לך יותר פרטים: בחזית של הבניין, בציפוי שלו, בחלון, במעקה. כיום ישנם בניינים, כמו המגדלים של עזריאלי בתל אביב, שנראים אותו הדבר ממרחק של קילומטר או ממרחק של עשרה מטרים. אותה חזית עם אותם חלונות זכוכית מרובעים. אין ניסיון ליצור רבדים נוספים".

ההשטחה ניכרת גם באספקטים נוספים, אומרת ד"ר הדס שדר, אדריכלית וחוקרת המתמחה בהיסטוריה של השיכון הציבורי בישראל. "ישנם פחות משחקים של אור וצל, פחות משחקים של מסה. אין בכלל ניסיון לייצר שפה מקומית. גם כחברה אנחנו כבר לא שואלים את עצמנו שאלות. לסטודנטים שמסיימים בתי ספר לאדריכלות יש שאלות גדולות בפרויקטי הגמר שלהם, אבל בסוף העיצוב הוא כמו במגזין, ז'ורנליסטי לגמרי".

יופי ישן, כיעור חדש

צילום: טלי שני
צילום: Aviad2001
צילום: Sambach
צילום: Itayba

ובכל זאת, אומרת שדר, ההשוואה לערים בחו"ל אינה הוגנת. "ישנן ערים עם אדריכלות הנפרשת על פני מאות שנים, שנבנתה רובד על רובד, בעוד שאצלנו רוב הבנייה היתה במאה ה־20. ככל שההיסטוריה נוכחת יותר – האדריכלות יותר מעניינת. היתה כאן אדריכלות ערבית שאת חלקה הרסנו במכוון, ואז נשארנו עם אדריכלות מודרניסטית שבאה לתקן את האדריכלות הערבית שכיום אנחנו מתרפקים עליה. האדריכלות המודרניסטית שווה לכל, פונקציונלית, חסכונית ומשועתקת. מהסיבה הזאת הערים שלנו הרבה יותר משעממות".

ההסבר של שדר מבהיר למה מרבית הבניינים בתל אביב הם גושי בטון מצופי שפריץ, אבל הוא לא מסביר מדוע גם הבנייה החדשה, בעיקר למגורים, לא מספקת עניין אדריכלי. שכונות כמו ראשון לציון מערב, דרום נתניה, אם המושבות בפתח תקווה, הפרויקטים החדשים בצפון תל אביב, ואפילו המתחם של גינדי בשרונה – כולם נראים כמו העתקים. כולם מדברים באותה השפה ומייצרים את אותה סביבה אורבנית: סינתטית ומשוכפלת, ללא תחושה של חיי קהילה או של חיים בכלל.

"כיום כל הערים נראות אותו הדבר. דשא ירוק באמצע ובניינים מסביב", אומרת שדר. "אנחנו חיים בעידן קפיטליסטי ושיווקי והדברים האלה מוכרים. הרצון להיות מעל כולם, לראות את הים, לרדת לחדר כושר, לחניון התת קרקעי, לא להיות חלק ממקום, להתנתק. הפנטזיה היא בתים של עשירים שיש סביבם חומה גבוהה".

שכונת פרס נובל במערב ראשון לציוןצילום: חן גלילי

לדברי לרמן, הבעיה המרכזית של השכונות החדשות היא ההתעלמות הגורפת של המתכננים מכך שבני אדם חיים גם על פני השטח. "בערים שנחשבות למעניינות, כמו פאריס, הבניינים דומים זה לזה, אבל ישנה השקעה בקומת קרקע מעניינת", הוא אומר. "בארץ לא מתייחסים למראה של קומת הקרקע".

לטענתו, הבעיה מתחילה בפוטושופ. "בפרויקטים עתידיים תמיד רואים הדמיות של הבניינים מלמעלה", הוא מסביר, "המטרה היא להרשים את הלקוח, ובאמת, התכנון נראה מאוד יפה בהדמיה, אבל אין בו התייחסות לקו התחתון של הבניין. במציאות, בן אדם שמסתובב רואה רק את קומת הקרקע. בכל העולם כיום המתכננים עסוקים בקו הרקיע ולא במה שאנשים רואים בפועל. עיקר הדיון התכנוני מתמקד בנושאים כמו חניה ושטחים פתוחים, לא דנים ברחוב עצמו. מי שגר בשכונות החדשות חווה אותן בעיקר דרך החניונים שלהן. התושבים לא מכירים את השכונה, לא הולכים ברגל ולא חווים אותה כמקום אמיתי".

מדוע מלכתחילה לבנות שכונות מלאכותיות שבהן אותו בניין משוכפל שוב ושוב?

לרמן: "בעבר לכל יזם היתה קרקע קטנה והוא היה בונה בעצמו. לא היו קבלני ענק, וכך התקבל מגוון של בניינים שכל אחד קצת שונה משכנו. כיום הכל קורה בענק. ההסבר קשור גם לעצלנות של רשות מקרקעי ישראל, שאחראית לרוב התכנון ומשווקת קרקעות בהיקף עצום. למעשה ישנן רק חברות בודדות שמסוגלות להתמודד על קרקעות בסדר גודל כזה, ואז הן עושות תכנון אחיד לכל השטח. אם היו מוכרים קרקעות ליחידים, אז לא היו בונים פחות, פשוט היו בונים יותר מעניין. כאשר משרד אדריכלים אחד מתכנן לבדו כ־4,000 יחידות דיור הן ייראו אותו דבר".

צילום: תומר שלוש

לתעוזה יש מחיר

לטמיר־טאוויל יש הסבר נוסף: בניינים "מיוחדים" עולים יותר מבניינים "רגילים", לכן אפשר למצוא אותם בערים עשירות או במקומות שבהם התרבות מעודדת את הקמתם. "אסטנה, בירת קזחסטן, למשל, היא עיר צעירה ועשירה בגלל הנפט, ולכן היא מלאה בבניינים ייחודיים של האדריכלים המובילים בעולם", הוא אומר. "בישראל יש יוצאי דופן, כמו גשר המיתרים בירושלים, או בניין וואהל באוניברסיטת בר אילן, אבל לרוב תעוזה אדריכלית לא תהיה שיקול מרכזי משום שהיא יקרה יותר, בעיקר בבנייה פרטית למגורים".

לדבריו, בנוסף להוצאות הבנייה, זהו גם סיכון שיווקי, שכן בניין שחורג מהנורמה עלול שלא לקלוע לטעמם של הרוכשים. "עדיף לקבלן להיות כמו המתחרים שלו ולא להסתכן שתישאר אצלו סחורה. הקבלנים מניחים שהדייר שלהם ירצה להיות כמו כולם, כך שאם בניין לבן מוכר, אז הם יצבעו את הבניינים בלבן. אפשר לעשות ציפוי אדום או כחול באותו מחיר, אבל זה עלול לא להימכר. אז הקבלנים הולכים על בטוח".

גם הרוכשים הפוטנציאליים, לדבריו, עושים שיקולים דומים: "אנשים מסתכלים קדימה, אל הרגע שירצו למכור, ולכן ירכשו דירה ממוצעת. השיקולים ברכישת דירה דומים בסך הכל לשיקולים ברכישת מכונית".

החומרים הדומיננטיים בבנייה המקומית מושפעים גם מהעלויות. "טיח הוא חומר זול בארץ. אבן זה יקר. אם עץ היה זול אז היו בונים כאן מעץ", אומר טמיר־טאוויל, ומוסיף שתנאי האקלים משפיעים אף הם על הבנייה. "למשל, בארץ פחות מקובל לבנות עם חלונות גדולים כי השמש חזקה. דירה עם כיוון אוויר אחד לא תעלה על הדעת בארץ כי חם ורוצים לאוורר ולפתוח חלונות. באירופה בונים לפעמים עם כיוון אוויר אחד, מה שמאפשר חזית רחוב ארוכה והמשכית. כשאתה רוצה שני כיוונים יש לך אינטרס לבנות בניין שעומד סביב גרעין מרכזי ולא מחובר לכלום. כל העיר מושפעת מההחלטה הזו".

צילום: Nehemia G

המרחק הרב בין הבניינים החדשים הוא עוד מכשול בדרך ליצירה של סביבת מגורים מוצלחת. "הבעיה של השכונות החדשות היא לא באדריכלות, אלא בתכנון העירוני", קובע שוקן. "זה לא שייך לאסתטיקה ויופי", הוא מסביר, "אני לא שופט בניינים לפי מידת היופי שלהם, כי מה שיפה בעיני לא יפה בעינייך ולהפך. אני שופט סביבות כמו ראשון מערב, או רוטשילד בתל אביב, על פי החיים שמתרחשים בהן. בראשון מערב מתרחש מוות, וברוטשילד יש חיים. מה שצריך לעשות זה קודם כל להפסיק לתכנן שכונות כאלה. בעיקר חסרה בהן צפיפות של אנשים ביחס למרחב הציבורי. בונים בהן בדלילות איומה. פאריס צפופה פי חמישה מתל אביב ויש בה חמישית מהמרחב הציבורי. מחירי הדירות הולכים ויורדים ככל שמתרחקים מתל אביב, וזה המדד של איכות חיים. זה אומר שמרבית הציבור מעדיף לגור בצפיפות בתל אביב מאשר בדלילות במודיעין, למרות השטחים הירוקים".

לדברי לרמן, הדלילות הזו אפילו נוגדת את האינטרס הכלכלי, משום שחנייה ושטחים פתוחים מייקרים את עלות הקרקע. "בשכונות עם בניינים בני ארבע קומות בתל אביב יש כפליים דירות מאשר בשכונות מגדלים בראשון לציון או בנתניה. זה בגלל המרחק העצום הנדרש בין מגדלי הדירות. אז אם מחשבים את מספר יחידות הדיור לא הרווחנו כלום בשכונות החדשות. למעשה משקיעים הרבה מאמץ בלבנות מעט דירות", הוא אומר ומוסיף עוד גורם למשוואה: תהליכי התכנון והבנייה כיום אטיים יותר מבעבר. "הצפון הישן של תל אביב נבנה בחמש שנים – בין 1931־1936, כיום זה פרק הזמן שלוקח לאשר תוכניות. יש גם קוצר ראייה בהבנה של סוג הקשיים שבנייה כזו יכולה לייצר. הרי בניין קטן אפשר להחליף ומגדל אי אפשר. הוא גם דורש תחזוקה רבה".

קוצר הראייה, לפי לרמן, קשור גם בנתק שבין התכנון העירוני לתכנון התחבורתי. "הקימו תחנות רכבת, אבל לא נותנים לבנות לידן כי מעדיפים להשאיר שטח לחנייה. במקומות כמו הרצליה ואשדוד תקעו תחנות בשום מקום. יש הפרדה מלאכותית בתחום הזה – משרד התחבורה מתכנן רכבות לשום מקום, ואחרים בונים מגדלים בשום מקום אחר ונתקעים בפקקים. היה עדיף לו היו לוקחים את הגישה של השוודים והדנים, שכבר לפני 50 שנה החליטו שהמטרופולינים יתבססו על פיתוח אינטנסיבי ליד תחנות רכבת". בישראל, למרבה הצער, עוד לא למדו איך לעשות את זה.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ