100 המשפיעים: כך מעטים וטייקונים מכניעים את הדמוקרטיה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מגזין TheMarker

100 המשפיעים: כך מעטים וטייקונים מכניעים את הדמוקרטיה

מי שמשתייכים 
לקבוצת אינטרסים קטנה ונחושה נהנים מהשפעה ויכולים לקבוע מה יכיל הנקניק ששמו המציאות הישראלית ■ לאלה שלא שייכים לקבוצה כזו - נותר 
רק לאכול אותו

14תגובות

ביום חורפי אחד, בחודש דצמבר האחרון, קיבל יצחק תשובה טלפון מהבנק. אף אחד, גם לא טייקונים, אינו אוהב לקבל טלפונים מפתיעים מהבנק, והשיחה הזו לא היתה שונה. בצד השני של הקו היה נציג של בנק הפועלים, שהיו לו שאלות מדאיגות לאיש שרק כמה חודשים קודם לכן נבחר למקום הראשון ברשימת "100 המשפיעים" של מגזין TheMarker: ישנן התפתחויות חדשות בשוק הגז. הבורסה הגיבה להן באלימות. אנו רוצים לשמוע ממך כיצד הן ישפיעו על המצב הפיננסי, על ההלוואות העסקיות והאישיות שלך.

לאילו התפתחויות התכוון הבנק? כמה ימים קודם לכן הדהים הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה, את תעשיית הנפט ומוסדות הממשלה, והודיע שהוא נסוג מההסכם שגובש כמה חודשים קודם לכן עם חברות הגז – ובמקומו יפעל לפירוק מונופול הגז שנוצר בישראל. בתגובה, צנחו כל המניות של החברות והשותפויות של חיפושי הנפט והגז בכ־30%, כולל אלו שבהם שולט תשובה ומשמשות כבטוחות להלוואות שנטל. את זה לא אהבו בבנק הפועלים, שהלווה לתשובה מיליארדי שקלים, מן הסתם גם על בסיס הערכה שמעמדו כמונופול יחד עם חברת נובל אנרג'י האמריקאית מבטיח לו רווחים גדולים. אפשר להבין את הלחץ של הפועלים: מול כותרות בתקשורת על כך ש"גילה החליט לפרק את שותפות לווייתן", והצניחה בשערי ניירות הערך, לבנק לא נותרה ברירה אלא לפנות לתשובה. האם ייתכן שתשובה, הטייקון ששרד את פשיטות הרגל של גרין מחשבים, של דלק נדל"ן (לאחר תספורת של מיליארד שקל למחזיקי אגרות החוב) ושל מגרש ה"פלאזה" בלאס וגאס – שוב מצא את עצמו בפני אפשרות לא בלתי ריאלית לפשיטת רגל?

תשובה יצא מיד למלחמה על חייו הכלכליים – ולשינוי רוע הגזירה של הממונה. הוא נפגש עם גילה והפציר בו לא להכריז על המונופול כהסדר כובל ולחזור בו מביטול הפשרה הקודמת. נובל, מצדה, איימה לפנות לבתי דין בינלאומיים. שני הצדדים הפריחו תסריטי איוב לישראל ולשוק האנרגיה. תשובה קבע שהודעת הממונה "תעלה לישראל בהורדת דירוג".

וזה הצליח לו, ולחברת נובל. לאחר הודעתו של גילה ביקש ראש הממשלה מיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, יוג'ין קנדל, להיכנס לעובי הקורה ולבחון את המשמעות של החלטת הממונה. קנדל נטל לידיו את המושכות, הוביל את המגעים מול חברות הגז, וההמשך כבר ידוע. לאחר כמה שבועות של מגעים ודיונים הודיע גילה בחודש מאי שהוא מתפטר במחאה על המתווה שהחל להתגבש בין קנדל לבין המונופול.

בסוף אוגוסט, למרות המחאות הציבוריות הגדולות ביותר שנראו בישראל מאז קיץ 2011, ואף על פי שחברי כנסת, מומחים, שרים ופעילים חברתיים לא השתכנעו שהמתווה טוב לציבור, אישרה ממשלת ישראל את "המתווה" – שרובו הקלות חדשות עבור חברות הגז. די מדהים כיום לחזור לרגע לכותרות שהתפרסמו בתקשורת רק לפני כשמונה חודשים, ולפער בינם לבין המציאות. "סופית: יבוטל מונופול הגז של יצחק תשובה" קבעו בחדשות 2 על פי אתר מאקו. "רשמית: גילה החליט לפרק את שותפות לווייתן", נכתב בכלכליסט. וגם ב־TheMarker דווח כי "מונופול הגז יפורק לחמישה מתחרים", ו"נובל אנרג'י לא תשווק גז בישראל". דבר מאלה, כמובן, לא קרה.

אפשר להניח שאחרי אישורו הסופי של המתווה תשובה ירשה לעצמו לפלוט אנחת רווחה. "היום בנק הפועלים לא יתקשר. ואם יתקשר, הוא דווקא יהיה מרוצה ממה שאספר לו", הוא אולי יאמר לעצמו. ואכן: אילולי המתווה הזה, תשובה היה מאבד את מיקומו הגבוה ברשימת "המשפיעים", נכנס ל"רשימת השגחה" או ממוקם במקום ה־100 – עמדה השמורה לאנשים שאי ודאות רבה סובבת את פועלם, כאלה שיכולים לזנק לראש הרשימה, אך גם להיעלם לחלוטין. אולם המתווה אושר, גם אם בעת כתיבת שורות אלה הוא עדיין אמור לעבור את אישור הכנסת והממונה על ההגבלים, ולכן תשובה יושב בבטחה במקום השני ברשימה כשמעליו רק ראש הממשלה, בנימין נתניהו – האיש שהתווה את המתווה.

כך מכינים את הנקניק

אייל טואג

כבר בבית הספר היסודי, ובהמשך בשיעורי האזרחות בתיכון, לומד כל תלמיד בישראל שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה קטנה. הרוב חזק יותר מהמיעוט. מצביעים לבחירת ועד הכיתה? מי שיש לו יותר ידיים מנצח; בחירות כלליות? המפלגה הגדולה היא זו שתשלוט ותקבל את ההחלטות. אלא שבעולם האמיתי – זה של הכלכלה הפוליטית המעשית – ההפך המוחלט הוא הנכון. בעולם האמיתי דווקא הקטן הוא זה שכמעט תמיד מנצח את הגדול.

מדוע? כי קבוצת אנשים גדולה, נניח "הציבור", אינה מאוחדת סביב נושא מסוים. לשום נושא אחד אין השפעה גדולה מספיק על הרווחה האישית של חברי הקבוצה, ולכן אין לקבוצה תמריץ להתאמץ או להתעמת עם מישהו. לעומתה, לקבוצה קטנה ומאוחדת, שפועלת למען נושא אחד שמשפיע מאוד על כל אחד מחבריה, יש את כל התמריצים לצאת למלחמה עבור מה שחשוב לה – ולמרר את חיי הפוליטיקאים או מקבלי ההחלטות שמשפיעים עליה. למקבל ההחלטות, מצדו, קל לספק את רצונות הקבוצה הקטנה והרעשנית: הוא לוקח קצת כסף ציבורי מהקופה הכללית ומחלק אותה בין חברי הקבוצה הקטנה – שמרוצים מהתוצאה. אף אחד לא ירגיש במחסור. לעומת זאת, הפוליטיקאי לא יכול לעשות אותו דבר עם קבוצה גדולה, כי גם סכום כסף קטן, כאשר מכפילים אותו בהרבה מאוד אנשים, נהפך לכסף גדול – והכסף הזה כבר חסר בקופה.

ואיך קבוצה קטנה ממררת את חיי הפוליטיקאים? קבוצה גדולה יכולה להפגין, אולי לשתף תמונות בפייסבוק, אבל אין לה את יכולת הארגון של קבוצה קטנה ונחושה. קבוצה מאורגנת שכזו יכולה, למשל, להתפקד למרכזי המפלגות. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להכניס כמה מאות בודדות של אנשים למשחקי הרשימות והדילים בפריימריז של חברי הכנסת, ומאותו רגע יש לה מנוף איומים ששום פוליטיקאי אינו אדיש אליו. פוליטיקאים הרי מבקשים רק דבר אחד: להיבחר בפריימריז פעם נוספת, ובמקום גבוה ככל האפשר. עובדי התעשייה האווירית הם דוגמה לקבוצה קטנה כזו. הציבור יכול לדרוש תוספות שכר ותנאי עבודה, אבל הממשלה לעולם לא תוכל לספק אותם, כי אין לה את הכסף הדרוש. לעומת זאת, כשהוועד מוציא את עובדי התעשייה האווירית באוטובוסים להשתתף בפריימריז של מפלגת הליכוד, ומאחר שההטבה לעובדי החברה תיבלע בלי שאיש ישים אליה לב – הם יקבלו את מה שהם רוצים. היתרון של הקבוצה הקטנה הוא כפול ומכופל: הם גם מאוחדים, גם צעקנים, גם מאורגנים, גם נחושים, גם יכולים לפגוע בפוליטיקאים – והם גם דורשים סכומים לא גדולים מדי, כאלה שהפוליטיקאי יכול להשיג להם. לקבוצות יותר גדולות – אין את כל אלה.

רויטרס

דוגמה נוספת היא איגוד המוניות. כמו בכל מדינה בעולם, נכנסה בשנה האחרונה לפעילות בישראל חברת אובר, שעושה בימים אלה מהפכות בשוק לשירותי הסעה אישיים. אובר אמנם פועלת כיום בישראל כתחנת מוניות, שבה ההזמנות מבוצעות באפליקציה הסלולרית (כמו גט־טקסי), אבל המהפכה של אובר היא בשירות שבו כל אדם בעל מכונית (שעבר בדיקה מתאימה) יכול להפוך למונית – שירות שבחו"ל מכונה "אובר־X". בהמשך ממתין לתושבי ישראל שירות בשם "אובר Pool", שבו נהגים יוכלו לקחת עמם נוסעים אחרים לאותו יעד, בתשלום. סוג של "מונית שירות". השירותים הללו, על פי המחקרים, יגרמו לירידה במחירי הנסיעות ולהפחתה במספר המכוניות בכבישים. על פי מחקר של TASC שבוצע עבור אובר ישראל, החיסכון הכספי לציבור יגיע למאות מיליוני שקלים בשנה.

מי שמסתובב בניו יורק, סן פרנסיסקו או לונדון מכיר את כל אלה, אבל השירותים הללו לא פועלים כיום בישראל. הסיבה היא שאיגוד בעלי המוניות שכנע את שר התחבורה, ישראל כץ, לא לאפשר אותם. באופן רשמי הסיבות לסירוב קשורות לבטיחות ומקצועיות, אבל הסיבה האמיתית היא הלחץ של בעלי המוניות על השר והקשרים שלהם עם מרכזי המפלגות. שוב: קבוצה קטנה ומקושרת שנלחמת על פרנסתה, מול ציבור צרכנים גדול שלא מכיר את העובדות וממילא לא ייצא למלחמה עבור הפחתה של כמה שקלים בעלות הנסיעה במונית. גם אם הפחתה כזו יכולה להצטבר להרבה כסף עבור משפחה אחת מרובת נוסעים.

גלגלי המכונה: צבא, פקידים, בנקים, טייקונים, ועדים, תקשורת

כאשר מפנימים את עיקרון הכוח של קבוצה קטנה ומלוכדת ניתן להבין כיצד עובדת מכונת הפוליטיקה, ההון והשלטון בישראל – ולמעשה בכל מדינה דמוקרטית או לא דמוקרטית. אם מפנימים את העיקרון מבינים כיצד גלגל קטן במכונה הפוליטית־כלכלית יכולה לסובב גלגל גדול הרבה יותר. העיקרון תמיד זהה: מצד אחד יש קבוצת אינטרסים פרטית מאוגדת ונחושה, באמצע ישנו פוליטיקאי או פקיד ממשלתי, ובצד השני קיים האינטרס הציבורי. הקבוצה הפרטית צועקת, מאיימת, מעניקה הבטחות לפקידי הציבור ולעתים גם מחלקת מעטפות ושוחד. האינטרס הציבורי, לעומת זאת, אינו מיוצג על ידי אף אחד למעט כמה אקטיביסטים בכנסת, בציבור ובתקשורת – אם בכלל. האם יש ספק איזה מהאינטרסים בדרך כלל מנצח?

איור: ליאו אטלמן

מכונת ההשפעה הישראלית מורכבת משורה של מוקדי כוח, שכל אחד מהן הוא גלגל שגם מסובב גלגלים אחרים וגם מסובב על ידי מוקדי הכוח האחרים, וככל שהגלגל קטן יותר וממוקד יותר במטרה וביעדים שלו – כך הוא חזק יותר. הטייקונים הם לבטח אחד הגלגלים החזקים במכונה, אף על פי שהם בודדים: היעדים שלהם חדים וברורים, והם עצמם עשירים ו"מסודרים", הם מנהלים מגעים עם פקידים ופוליטיקאים שתמיד חוששים לעתידם ולמשרתם, ושכמעט תמיד אין להם את ההון העצמי האישי שיכול להבטיח עמידה על עקרונות ושמירה על האינטרסים הציבוריים.

נכון שבשנים האחרונות כמה טייקונים נפלו ואיבדו מהשפעתם – נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, לב לבייב, מוטי זיסר ואילן בן דב הם כמה מהשמות הבולטים – אבל במגזר הפרטי אין ואקום. הם הוחלפו על ידי אחרים. יצחק תשובה, נובל ושאר חברות הגז משפיעים מתמיד. ראשי חברות הסלולר והתקשורת לוחצים בימים אלה ממש על הממשלה לסיים את עידן התחרות הפרועה והמחירים הנמוכים. הבעלים והמנהלים של המערכת הפיננסית, לרבות הבנקים וחברות הביטוח, נערכים למלחמת עולם ב"ועדת שטרום", כדי להמשיך ולהחזיק בפריבילגיות המיוחדות ובסביבה הבלתי תחרותית שבה הם פועלים. וכך הלאה, ענף אחר ענף, תעשייה אחר תעשייה, שירות אחר שירות.

הגלגלים של ההון־שלטון הם לא היחידים שמפעילים את המכונה. גם הגלגל של הוועדים הגדולים והחזקים, אלה שנהנים מקביעות, הוא משמעותי: הם משפיעים על השלטון דרך מרכזי המפלגות, ולעתים קרובות עושים יד אחת עם ההון כדי להגיע למטרות שמתאימות לשני הצדדים – בעיקר הטבות שלטוניות. בישראל, הגלגל של הממסד הצבאי חזק במיוחד: הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, ושר הביטחון, בוגי יעלון, הדגימו בחודש שעבר חיסול ממוקד של דו"ח ועדת לוקר, שאיים על הפנסיות הצבאיות. הם סנדלו את ראש הממשלה, שממילא לא התלהב מהדרישה לביצוע שינויים כלשהם בצבא. רוב אזרחי המדינה כבר הבינו שישנו בזבוז משווע בפנסיות של אנשי קבע שאינם לוחמים ומקבלים חבילת פרישה השווה פי שניים או שלושה מזו של בעל מקצוע וניסיון מקביל בשוק האזרחי, אבל הם לא יצאו למחאות המוניות עבור זה. הרי לכל משפחה יש איזה קרוב בצבא.

דיויד גילה
עופר וקנין

עוד גלגל משפיע הוא גלגל ההון, בשל המקום המיוחד שיש לכסף בכלכלה קפיטליסטית. בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות אינם סתם עסקים: המוצר שבו הם עוסקים הוא כסף, יש להם הרבה ממנו בזכות הלקוחות שמפקידים אותו אצלם ויש להם את הסמכות להחליט למי הם נותנים אותו, אם כהלוואה ואם כ"השקעה". זה נותן להם כוח מיוחד. מפלגות תלויות בבנקים כדי לממן את עצמן בעת בחירות. פוליטיקאים תלויים בהם כדי לקבוע את מיקומם בתוך המפלגות. טייקונים צריכים כסף כדי לגלגל אותו בעסקים בתקווה להרוויח (ואם מפסידים, לא נורא. עושים תספורת והסדר חוב – וממשיכים הלאה. כל ה"משפיעים" צריכים ג'ובים לילדיהם ובני משפחותיהם, ולמערכת הפיננסית יש הרבה כאלה להציע. הגלגל של הפיננסים אפילו מצופה בזהב, או לפחות בטפלון: אנשי הענף הצליחו לשכנע את השלטון שהם כה חשובים לכלכלה, עד שהשלטון עצמו – באמצעות בנק ישראל והממשלה – חושש לייעל את המערכת, להכניס בה תחרות או להוריד את התעריפים שלה.

דמוקרטיה או אוליגרכיה?

במדינות שאינן דמוקרטיות יש לאמצעי התקשורת והמדיה תפקיד עיקרי אחד, והוא לשעשע את הציבור ולהסיח את תשומת לבו מחשיבה על שאלות כמו: מדוע אין פה דמוקרטיה. אבל בדמוקרטיות הסיפור מורכב יותר, והתקשורת היא אחד הגלגלים החשובים במכונה. היא גם מסובבת אך גם מסובבים אותה. חלק מהתקשורת נמצא בשליטה או בהשפעה של טייקונים, שמשתמשים בה כדי לצייר את המציאות בצבעים שתואמים את האינטרסים שלהם. חלקים אחרים בתקשורת מושפעים: טייקונים משפיעים עליה באמצעות כספים, תקציבי פרסום או רשתות חברתיות של בעלי העיתונים והערוצים, שלעתים הינם טייקונים בעצמם. התקשורת גם מושפעת מתופעה של "חשיבת יחד", שבה קבוצת עיתונאים רואה את העולם בדרך מסוימת פשוט כי היא מתנהלת ומתפרנסת ממעגלים מסוימים. הכתבים הצבאיים נוהגים לראות את העולם דרך העיניים של בכירי הצבא. עיתונאים בכלי תקשורת ימניים הם לעתים קרובות ימניים בדעותיהם, ואותו הדבר קיים בכלי תקשורת מהצד השמאלי של המפה. לאף אחד לא קל לשמור על עצמאות וביקורתיות ולצאת כנגד הקונסנזוס של הקבוצה שאליה הוא שייך – ומעטים אלה שאכן עושים את זה.

איור: ליאו אטלמן

התקשורת כמובן גם משפיעה על הציבור ועל תהליכים פוליטיים ועסקיים. לעתים ההשפעה היא תוצאה של מה שנכתב או שודר, ולעתים היא באמצעות מה שלא נכתב – למשל השמטה או התעלמות מכוונת מעובדות שיכולות להביך את הטייקונים ואת הפוליטיקאים שמחוברים אליהם. באופן מיוחד, התקשורת כמעט אף פעם אינה עוסקת בנושא של גיליון זה: איך מכינים את הנקניק של מכונת השלטון, מי משפיע ואיך ומה התפקיד של התקשורת בתבשיל הזה.

אבל נחזור ליצחק תשובה. טייקון הגז נוהג מדי פעם להגיע למערכות עיתונים ולהזמין עצמו לשיחה עם עורכים וכתבים בהתראה קצרה מאוד. כמה שבועות לאחר שהממונה על ההגבלים הכריז על רצונו לפרק את המונופול הגיע תשובה למשרדי TheMarker וקיים שיחה שכזו. כאשר שאלנו אותו איך תסתיים הפרשה, הוא ענה: "הכל תלוי בעורך תחום האנרגיה אבי בר־אלי ובמה שהוא יכתוב". תשובה התכוון בעיקר להמתיק את האווירה, אבל הוא גם בוודאי האמין שההצהרה נכונה לפחות חלקית, אחרת לא היה מטריח את עצמו להגיע.

ההלוואות שקיבל יצחק תשובה מבנק הפועלים, ההשפעה של הרגולטור על השרידות הפיננסית שלו, והריצה שלו לתקשורת, לראש הממשלה ולפוליטיקאים, מבהירים היטב את השיטה: זו מכונה שבה מתגלגלים יחדיו טייקונים, בנקאים, רגולטורים, פוליטיקאים, פקידים, יועצים ובנקאים – אשר מחלקים בינם לבין עצמם את העוגה הלאומית, ומשאירים לשאר הציבור את הפירורים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#