תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תנו חיוך, הכל לטובת הרווחים

לכתבה
כורים באוסטרליה. האושר הוא משאבבלומברג

הסוציולוג הבריטי ויליאם דייוויס מסביר כיצד ממשלות ותאגידים גדולים הפכו את האושר לדת כדי לשכנע אותנו שאנחנו האשמים בחסרונו

תגובות

בכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בשנה שעברה, לצד מיליארדרים, מנכ"לים, ראשי מדינות, עיתונאים וכוכבי פופ, נכח גם אורח לא שגרתי: נזיר בודהיסטי שהגיע לכנס מהמנזר שבו הוא מתגורר בנפאל והסתובב בין הבנקאים ויזמי הטכנולוגיה כשהוא לבוש בגלימה אדומה־צהובה מסורתית. לא היה זה סתם נזיר בעל עניין יוצא דופן בכלכלה – שמו מתיה ריקארד, והוא מרצה פופולרי ב־TED ומשמש גם כמתורגמן הצרפתי של הדלאי לאמה. לפני כעשור הוא זכה לכינוי "האיש המאושר ביותר בעולם", לאחר שחוקרים באוניברסיטת ויסקונסין ניטרו את פעילות גלי הגמא במוחו ומצאו כי הוא ניחן ברמות אושר גבוהות יותר מכל מה שתועד קודם לכן בספרות המדעית. בכינוס בדאבוס ניהל ריקארד כמה סדנאות מדיטציה שבהן לימד את משתתפי הפורום טכניקות הירגעות שונות והרצה להם על חשיבות האושר ועל הצורך לא להקריב את החיים האישיים לטובת עבודה.

האנקדוטה המשעשעת הזאת פותחת את ספרו החדש והמבריק של הסוציולוג הבריטי ויליאם דייוויס, The Happiness Industry: How the Government and Big Business Sold us Well־Being ("תעשיית האושר: כיצד הממשלה והחברות הגדולות מכרו לנו שלוֹמוּת"). לדבריו, היא משקפת שינוי מהותי שחל בפורום בדאבוס – האירוע הגדול ביותר של האליטה הכלכלית העולמית: במקום לדבר על אי־שוויון או אפילו על מחירי הנפט, השיחות בכנס של שנת 2014 היו עמוסות במונחים כמו "קשיבות" (Mindfulness), כשמה של טכניקת הירגעות שמשלבת מרכיבים של מדיטציה בודהיסטית, פסיכולוגיה חיובית ומדעי המוח. בסך הכל, לא פחות מ־25 דיונים בכנס של אותה שנה התמקדו בשאלות שקשורות לרווחה נפשית וגופנית – כפליים מאשר ב־2008. לכל משתתף בכנס הוענק גאדג'ט שהעביר לסמארטאפון שלו עדכונים בזמן אמת על תפקודו הגופני.

השינוי הזה, מסביר דייוויס, מסמל תמורה עמוקה הרבה יותר שחלה בקרב האליטות הגלובליות ודרכן גם בכלכלה העולמית: אושר כבר אינו רק מצב נפשי שמבטא שמחת חיים, אלא פרמטר שניתן למדוד ולכמת, הודות להתקדמות בחקר המוח, בפסיכולוגיה ההתנהגותית ובטכנולוגיה. בהתאם לכך, האושר הוא כעת גם מרכיב מרכזי של ניהול הכלכלה העולמית ואחד מיסודות הקפיטליזם החדש של המאה ה־21, שאת עקרונות היסוד שלו ניתן לתמצת במילים הבאות: עובד מאושר = עובד יצרני.

בספר, שראה אור בארצות הברית בחודש מאי, פורש דייוויס סקירה רחבה של מקורות היסטוריים, כלכליים ומדעיים שבאמצעותם הוא מסביר כיצד נוצרה התעשייה שהוא מכנה "תעשיית האושר". הוא מתאר כיצד אינספור מנכ"לים, פסיכולוגים, מפרסמים, גורואים, מאמנים, יועצים ארגוניים וקובעי מדיניות מתייחסים לאושר כאל משאב שיש למקסם, ומזהיר מפני ההשלכות הפוטנציאליות של מציאות צינית שבה רגשותינו הפרטיים ביותר מגויסים למען השורה התחתונה של המעסיקים.

אף אחד מאיתנו לא יכול כיום לברוח מתעשיית האושר. היא מגיעה אלינו בצורת ממים "מעוררי השראה" באינטרנט, שכוללים ציטוטים ופתגמים אופטימיים ומשווקת על ידי גורואים וקואצ'רים שמלמדים אותנו כיצד להיות יותר מאושרים ומסופקים בחיינו. יותר ויותר חברות מתהדרות כיום ב"סמנכ"ל אושר" (CHO, או Chief Happiness Officer), שתפקידו לדאוג שהעובדים יהיו מרוצים, ובצדק: מחקרים שבים ומראים שעובדים מאושרים יותר הם עובדים פרודוקטיביים יותר. סקר של מכון גאלופ משנת 2009 העריך שמחסור באושר בקרב עובדים עולה לכלכלה האמריקאית באבדן תפוקה של לא פחות מ־500 מיליארד דולר בשנה. לאור נתונים כאלה, אין פלא שיותר ויותר משאבים תאגידיים מופנים כיום למדע ההולך וצומח של חקר האושר. מנהלים, מאמנים ויועצים עוסקים בקידום "מעורבות" (Engagement), אחת מהמילים הנרדפות הרבות בספרות המקצועית לעובדים שהם מרוצים ונלהבים מעבודתם. לפי סקר של גאלופ, רק 13% מהעובדים בצפון אמריקה ובאירופה חשים כיום "מעורבים", בעוד ש־20% מהם הם "בלתי־מעורבים באופן פעיל", או במילים אחרות: שונאים את עבודתם.

בלומברג

"תפקידו של האושר בפרודוקטיביות הוא משהו שהובן, או לפחות הורגש, על ידי מנהלים במשך הרבה מאוד זמן", אומר דייוויס, מרצה בכיר באוניברסיטת גולדסמיתס שבלונדון, בראיון למגזין TheMarker. "מה שהשתנה ב־20 השנים האחרונות, עם עלייתה של כלכלת האושר, זה שאושר אינו נתפש כתוצר של שיפוט אישי או אינטואיציה, כבעבר. כיום אפשר לומר שעובדים מאושרים הם יצרניים יותר ב־12% מעובדים אחרים. אושר הוא כמו לחץ דם: משהו שאפשר למדוד ולכמת ולחשוב עליו באופן אובייקטיבי. וכשהדברים האלה נהפכים לכמותיים, מנהלים נמשכים לצורת המחשבה שקובעת שיש פה משאב פוטנציאלי עצום שאינו ממוצה: רגשותיהם של העובדים. ואז רואים את עלייתן של טכניקות הניהול שמטרתן לעודד עובדים להיות מאושרים יותר, להתמקד בצד החיובי, להימנע ממחשבות שליליות, לעשות מדיטציה כדי לא לסבול מדיכאון או מחרדה".

כולנו רוצים להיות מאושרים. למה שנהיה מוטרדים מכך שגם המעסיקים שלנו רוצים בכך?

"הבעיה היא שמושג האושר שמקודם כיום הוא מצמצם מאוד. כמובן שעובד מאושר עדיף על עובד שאינו מאושר, וכמובן שחיים מאושרים עדיפים על חיים נטולי אושר, אך יש אנשים בעולם השיווק, בניהול ובפוליטיקה, שמסתכלים על מדע האושר ורוצים תשובות בנוגע לכל דבר: איך לעצב בניינים, איך לנהל חברה, איך לקבוע מדיניות. אושר נתפס כסוג של מדע שלכאורה מחזיק בתשובה לכל שאלה פוליטית או כלכלית, שבו טמון המפתח למדינה אוטופית. לצורך כך הם עושים שימוש בטכנולוגיות חדשות של זיהוי פנים וסריקות מוח ומדידות דופק, לחץ דם וכדומה. כשמשלבים את כל אלה מקבלים אמונה אוטופית בפרויקט אחד, אושר, שכרוכה בתשתיות של מדידות ומעקב. זה מה שמטריד אותי".

 

האושר נהפך להוראה

לדברי דייוויס, תעשיית האושר היא תופעה מודרנית יחסית שצמחה בעיקר משנות ה־90, אך את שורשיה העמוקים ביותר ניתן לזהות כבר בכתביו של הפילוסוף והרפורמיסט הבריטי בן המאה ה־18 ג׳רמי בנת׳ם, מייסד גישת התועלתנות. בנתם ביסס את הגותו על השוואה בינארית של עונג וכאב וקבע כי ערכם של מוסדות נמדד לא באיתנותם, אלא ביכולתם לספק אושר למספר הגדול ביותר של אנשים. הפילוסופיה שלו אומצה ופותחה מאוחר יותר על ידי ג'ון סטיוארט מיל, ובהמשך נהפכה ליסוד חשוב בדמוקרטיה הליברלית, אולם אחד הרעיונות החשובים שהיא החדירה לחשיבה המערבית הוא זה שלפיו עובד לא מאושר אינו ממצה את יכולותיו, ולכן על המדינה להתערב כדי לקדם את רמת האושר של האזרחים.

צורת החשיבה הזאת הדהדה מאוחר יותר בעבודותיהם של פסיכולוגים ותאורטיקנים ארגוניים כגון אלטון מאיו, שהאמין שסוציאליזם הוא סימפטום לעייפות פיזית ומחלת נפש, וטען שהפתרון היחיד ל"מחלת הסוציאליזם" הוא שתאגידים יציעו לעובדיהם טיפולים פסיכו־אנליטיים שירגיעו אותם ויחזקו את נאמנותם למעסיקים. גישתו של מאיו, שהיתה נפוצה במיוחד בשנות ה־20 של המאה הקודמת, ייצגה משוואה פשוטה: עובד שמתנגד לסמכות מנהליו זקוק לטיפול. מאוחר יותר הוביל מאיו, שהיה לפרופסור באוניברסיטת הרווארד, את ניסויי הות'ורן המפורסמים, שביססו את חשיבותם של יחסי אנוש ותחושות חיוביות לתפקודם הכללי של עובדים. היו שפקפקו באמינות מחקריו, אבל העיקרון שעליו עמד נהפך לאקסיומה: אושרו של העובד חשוב ביותר לשורה התחתונה.

בלומברג

משנות ה־80 ואילך נהפכה שאלת האושר של העובדים לחשובה עוד יותר, הודות לשינויים שהתחוללו בכלכלה ובחברה כולה. ראשית, חברות התחילו לעבור מייצור למכירה של רעיונות, חוויות ושירותים. ההון האנושי הפך, בפועל, למוצר שהן מוכרות ללקוחות. במקביל, התפתחויות ברפואה הביאו לעלייה משמעותית בתוחלת החיים, והעיסוק באיכות החיים גבר. עלייתה של הכלכלה הניאו־ליברלית העבירה את האחריות לבעיותיו הכלכליות של האדם מהחברה או הממשלה אל הפרט: אתה עני? זאת אשמתך; אתה אומלל? קח אחריות. עם שחיקת האיגודים המקצועיים, הדרך היחידה שבה יכלו עובדים להתנגד לבוסים שלהם היתה להודיע שהם חולים. עד מהרה נהפך תפקידם של המנהלים למעין פסיכולוגים: מטפלים שתפקידם לקדם ולשמר את רמת ההתלהבות של העובדים.

בתחילת שנות ה־90 מצאו את עצמם קובעי מדיניות באירופה ובארצות הברית מתמודדים עם כוח עבודה אפאטי וחסר מוטיבציה. ברית המועצות התפרקה, ולפתע נשקפה סכנה חדשה לקיומו של הקפיטליזם המערבי: שעמום וחוסר התלהבות. באותן שנים התפרסמו המחקרים הראשונים שכימתו את הנזק הכלכלי שנגרם למדינות כתוצאה מעובדים לא מרוצים. עובדים כאלה, נטען, נוטלים חופשות מחלה לעתים תכופות, מוצאים סיבות אחרות להיעדר מהעבודה או פשוט מייצרים פחות. במדינות אירופיות שנהנות ממערכות בריאות ציבוריות ומערכת רווחה נדיבה, הבעיה היתה חמורה עוד יותר: עובדים שסבלו בעבודה פשוט הפסיקו לעבוד והסתפקו בתקופות ארוכות של הסתמכות על דמי אבטלה. לעומתם, עובדים שחשו שמכבדים אותם ומקשיבים להם עבדו קשה יותר ולקחו פחות חופשות מחלה. כך נולדה תעשיית ה־Well־Being, שתפקידה היה להתמודד עם אומללותם של העובדים באמצעות טכניקות ארגוניות שנועדו להפוך את מקום העבודה למדכא קצת פחות.

ב־20 השנים האחרונות, אומר דייוויס, קיבלה תעשיית האושר תנופה משמעותית הודות להתקדמות אדירה במדעי המוח ולמחקרים רבים שהצביעו על המניעים הרגשיים שמשפיעים על תהליכי קבלת החלטות. במקביל, צמיחתה של הפסיכולוגיה החיובית הפכה את התרבות המערבית כולה לאובססיבית לרעיון האושר והסיפוק העצמי ושכנעה את כולנו שהסיבה שאנחנו אומללים היא לא בגלל דברים כמו אי שוויון או מערכת כלכלית לא צודקת, אלא בגלל שאנחנו לא חושבים בצורה חיובית מספיק.

התפתחות הטכנולוגיה אפשרה לכמת ולמדוד את רמות האושר שלנו ואת רמת המעורבות שלנו בתחומים כמו עבודה. על פי דייוויס, זהו המקום שבו האושר, כפי שאנו תופשים אותו כיום, נהפך לבעייתי. "האושר נהפך להוראה, לצו", הוא מסביר. "אנחנו מתייחסים אליו כאל משהו שאפשר ללמוד לעשות. השגת אושר כבר לא מיועדת להפוך אדם למאושר, לעשותו שמח או מסופק. אושר הוא משהו שאפשר לבנות, כמו שרירים בחדר כושר, משאב שאתה זקוק לו כדי להיות עשיר ומצליח יותר. תעשיית האושר מקדמת חזון שלפיו הפרט רוצה להיות מאושר מפני שאנשים מאושרים מקודמים יותר, עובדים קשה יותר ומצליחים יותר בחיים. אושר הוא אמצעי כדי להתקדם בחיים ולעשות כסף".

בספרך אתה מדבר על כך ש"אושר", כפי שהוא מקודם כיום, בעצם דומה יותר לשביעות רצון מהקיים, כולל, במשתמע, מבעיות פוליטיות או חברתיות. מלמדים אותנו שהבעיה היא בנו.

"זו בדיוק השאלה: אם אתה מגלה שמישהו לא מאושר, האם אתה מקדם רפורמה או סוג מסוים של שינוי מוסדי או תנועה פוליטית, או שאתה מפנה את האצבע המאשימה אליו ואומר 'אתה צריך לשנות את התנהגותך' או 'קח גלולה'? בסופו של דבר, אנחנו תמיד מעדיפים לשנות אנשים מאשר חברות ומסיטים בכך אנרגיה פוליטית פוטנציאלית לטובת תיקון אישי".

תמיד קל יותר לשנות אנשים מאשר את החברה.

"זה כמו אחרי המשבר הפיננסי. אנשים אמרו אז שהם אינם מאמינים שהציבור לא כועס יותר, בוודאי לאור האופן שבו טופלו הבנקים. אבל זה העניין: אין כעס בחברה כרגע. הכעס מתבטא כדיכאון וכמתח ואנשים לחוצים מהבעיות הכלכליות שלהם. מהו הפתרון שמציעה תעשיית האושר? היא אומרת להם שהם עובדים יותר מדי ושהם לא חיוביים מספיק. ההצעה העיקרית שאותם אנשים מקבלים מהגורואים ומכלכלני האושר היא שצריך ללמד אושר בבתי ספר. ללמד 'קשיבות' בבתי ספר. הם לא אומרים שום דבר בנוגע למקורות הסבל או הדרכים שבאמצעותן ניתן לשכך אותו, רק מדברים על טכניקות שמאפשרות לאנשים להתמודד עם הקיים".

רויטרס

מי אחראי לזה? הרי אינך טוען שהתאגידים הגדולים והממשלות קשרו יחד כדי להשתיק את הציבור באמצעות הפיכת ה"אושר" לדת.

"לא, זאת לא קונספירציה. האנשים האלה לא עובדים יחד. עם זאת, קיים רציונל שנהפך ליותר ויותר שכיח, לפיו בני אדם שאינם מאושרים עולים כסף לממשלה ולחברות, ולכן הם חסרי תועלת. מהרגע שניתן לכמת אושר הוא משולב בכלכלה ומוביל לשלב חדש בקפיטליזם שבו החיים האינטימיים, הפסיכולוגיים והחברתיים שלנו נהפכים למסחריים ומשולבים במודלים כלכליים. אני תוהה כיצד הפלישה של המספרים לחיים החברתיים והפסיכולוגיים שלנו משפיעה עלינו כחברה".

מהו הפתרון, פשוט להיות מדוכאים? לוותר על האושר לגמרי רק בגלל שהמעסיקים שלנו רוצים שנהיה מאושרים?

"הבעיה במדע האושר היא שהוא לא מייחס לאנשים יכולת להבין את הרגשות שלהם. צריך לחזור למצב שבו אנחנו לוקחים ברצינות את יכולתם של אנשים להסביר את רגשותיהם ולבטא אותם. זה לא המצב כיום. אנשים צריכים להשיג מחדש את היכולת לומר 'אני לא מרוצה כי הדבר הזה עושה אותי לא מאושר'. הרגש הזה הוא ההתחלה של כל תנועה חברתית. אי אפשר לתת תשובה סטטיסטית אובייקטיבית לשאלה אתית".

זה נשמע פסימי מאוד.

"אני חושב שדווקא מדעני האושר מציעים משהו שמבטא חוסר תקווה. אני אופטימי יותר, כי אני טוען שאנחנו יכולים להשיג משהו טוב יותר ממה שיש לנו, למצוא פתרונות טובים יותר לסבל מאשר להציע לאנשים דרכים טובות יותר להתמודד איתו".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות