קיום משותף

"כל הזמן אמרו לנורמן, 'חסרות בחורות 
ערביות יפהפיות?'"

לפני 20 שנה, כשגדעונה רז פגשה את נורמן עיסא בלימודי המשחק והתאהבה בו, היא לא היתה מוכנה לכל מה שבא אחר כך: המשפחות וגם החברים, שהזהירו אותם מהשידוך הלא שגרתי. אחרי שהביאו לעולם שלושה ילדים, וייסדו תיאטרון ילדים ונוער, אומרת רז: "אני מרגישה שזה גדול ממני. סוג של שליחות, אני לא יכולה להתנגד"

תמר רותם

פניו של נורמן עיסא מוכרות כמעט בכל בית בישראל, אך עד 
לאחרונה רק מעטים ידעו כי 
השחקן הערבי נשוי למחזאית יהודיה ולזוג שלושה ילדים. זה קרה בתוכנית "מאסטר שף VIP" בהשתתפות עיסא, המוכר מסדרת 
הטלוויזיה "עבודה ערבית", שבה גילם את 
גיבור הסדרה אמג'ד – גבר ערבי־ישראלי 
שנקרע בין שתי הזהויות שלו. בתוכנית הבישול הכרנו לראשונה את אשתו, גדעונה רז. עד כה היא העדיפה להישאר מאחורי הקלעים, אך כעת היא מתראיינת בהרחבה.

עיסא, 48, ורז, 47, הכירו לפני כ־20 שנה בבית הספר למשחק בית צבי. התאהבות ממבט ראשון, אומרת רז. "ככה בתמימות, לא חשבנו יותר מדי. רק אחר כך הבנתי שיש כאן משהו מורכב, אבל ידעתי שנועדנו זה לזו". כיום בני הזוג מתגוררים ביפו ולהם שלושה בנים, הגדול בן 19 והקטן בן שמונה. חוץ מהמשפחה, הם מפעילים יחד גם תיאטרון ילדים ונוער, "אלמינא", שהקימו ביפו, ומשתפים פעולה בהפקות לילדים. עיסא הוא הבמאי, ורז היא הרעיונאית והמחזאית.

גדעונה רז: "אני זוכרת שבאתי להכיר את המשפחה של נורמן. בסוף הארוחה הרמנו כוסית ואמא שלו אמרה 'אינשאללה בחתונה שלך'. היא התכוונה 'בחתונה שלך, אבל לא עם הבן שלי'. כל הזמן אמרו לנורמן, 'חסרות בחורות ערביות יפהפיות?'"צילום: תומר אפלבאום

בתחילת דרכם המשותפת השהתה רז את חלומותיה המקצועיים, ולאחר לידת בנם הראשון החליטה להתרכז בגידולו. אך עם השנים חל שינוי. "פעם, לפני שהגיעו הילדים, כשהוא היה הולך להצגות, הייתי בוכה", מספרת רז. "הפרידה היתה בלתי נסבלת. לא יכולתי להישאר לילה שלם בלעדיו. היה בזה משהו תינוקי, ילדי. הייתי נאיבית. לאט לאט, כמו שאתה מפתח עור עבה ושרירים, אתה לומד לחיות עם זה ולעשות משהו עם הזמן הפנוי הזה, עם המרחק שנכפה עלינו.

"נתתי לו את המקום הזה של הכוכב. לא צריך שניים כאלה במשפחה. תיעלתי את היכולות שלי למקומות אחרים", היא אומרת. "הבנתי שהמשחק מגביל אותי, אז פניתי לתחומים נוספים". תחילה למדה טיפול בדרמה ועבדה במשך כמה שנים עם ילדים בעלי קשיים רגשיים. לאחר כמה שנים חזרה לתחום התיאטרון והחלה ליצור הצגות ילדים. היא לא זנחה את המשחק לחלוטין ומופיעה עדיין מפעם לפעם בהצגות לפעוטות שיצרה, "כדי לשמר את השריר של המשחק", כדבריה, אבל זה לא העיסוק העיקרי שלה.

לפני כמה שנים החלה לשלוח את ידה בכתיבה לילדים. היצירה החלה לנבוע במפתיע. "אחרי ששון, בני הבכור, נולד, הרגשתי שאני מחפשת דרך ביטוי", היא מספרת. "הלכתי ללמוד לכתוב אצל הבמאי והמחזאי שלמה מוסקוביץ, והוא פקח לי את העיניים וכאילו נתן לי אישור שאני יכולה לכתוב. זה היה כמו לקבל פתק מהמורה. כשהבנתי שאני יכולה לתת דרור למה שקורה אצלי בפנים זו היתה תחושת שחרור נהדרת".

ההצלחה שלה היתה מרשימה. המחזות פרי עטה, "גלגולי גלגמש" (2009) ו"החופש לזוז" (2011), מחזה שכתבה עם שרון בורשטיין, הגיעו למקום ראשון בפסטיבלי תיאטרון הילדים בחיפה וזכו בפרסים נוספים. בין לבין היא כתבה סדרה של הצגות נוספות לגילים שונים, מקטנטנים ועד בני נוער. "אני מאמינה בתרבות שמכבדת את הנפש של הילד. לילד, לא פחות מלמבוגר, מגיעים טקסט ברמה גבוהה והתייחסות לעולם הדמיון שלו. הדמיון הוא כלי, ויש לגרות אותו כדי שהילד יגדל להיות אדם מלא ויצירתי".

האם בעתיד תכתבי תיאטרון למבוגרים?

"אני ילדה בעצמי. אני מזדהה עם ילדים. החלק היצרי הזה של האיד חי ותוסס אצלי ואני זורמת עם זה. אולי כשהילדים יגדלו זה יבער בי לכתוב מחזות למבוגרים. הכל פתוח".

"הייתי זו שבאה לשמח"

לפני כשנתיים רז הקימה עם עיסא את אלמינא, שעושה חיל למרות קשיים תקציביים. בימים אלה עולה בתיאטרון הצגה חדשה לנוער, "מחנה קיץ", שכתבה רז עם שותפתה בורשטיין. הרעיון היה של עיסא, והוא גם מביים. עלילת המחזה מגוללת את סיפורה של נערה ערביה בשם יסמין, המסתירה את זהותה כשהיא מתקבלת למחנה קיץ לאמנויות, ובודקת מה קורה לה ולחבריה אחרי שהם מגלים שהיא לא בדיוק אחת מהחבר'ה.

ההצגה עוסקת בניפוץ של סטריאוטיפים. באחד מפיתולי העלילה מתברר שסבתה של יסמין היא יהודיה, ניצולת שואה שחיה באום אל פאחם. את ההשראה שאבה רז מסיפור אמיתי שהתפרסם בעיתונות. "רצינו שבני נוער יבינו שפחות חשובה הזהות שלך, חשוב איזה בנאדם אתה וכמה אתה מכבד את האחר". היא שאבה השראה גם מהחיים שלה. "הסבתא של יסמין מזכירה לי את סבתא שלי, אדלה. היא עלתה לבד לארץ בספינת מעפילים והתחתנה עם ניצול כמוה, שהיה בן דודה. כשהייתי שואלת אותה על משפחתה, היא היתה אומרת 'כולם מתו' ושותקת".

כשרז היתה בגילה של גיבורת המחזה שלה היא לא הכירה ערבים כלל. "גדלתי בבית רגיל", היא מספרת. "הייתי ילדת שמנת טובה ומושקעת מפתח תקוה. הייתי רשומה לכל החוגים בבית התלמיד. אהבתי לרקוד, ובגלל שלא הייתי רזונת, הלכתי ללמוד משחק ולא ריקוד". אבל היה עוד צד לאהבת הריקוד והמשחק. "קוראים לי גדעונה, על שם דודי גדעון שנפל במלחמת ששת הימים", היא ממשיכה לספר. "גדעון היה אח של אבא שלי, מלח הארץ. ג'ינג'י אהוב בגרעין של הקיבוץ שלו, ובאזכרה הראשונה, שנה אחרי מותו, אני נולדתי.

"הסיפור שסיפרו לי הוא שאחרי נפילתו של גדעון סבא וסבתא ואמא ואבא נכנסו למיטה ולא יצאו. לא היה מה שישמח אותם, עד שאני, התינוקת הג'ינג'ית, נולדתי. אני הייתי זו שבאה לשמח. הלכתי ללמוד אקורדיון, רקדתי. בתור ילדה זה היה משא כבד להתמודד איתו. כל החיים 
הרגשתי שיש לי משימה. חקרתי את נסיבות מותו של גדעון. רצתי לגבעת התחמושת, הלכתי לפגוש את החברה שלו, זיווה. זה היה מרגש מאוד. הרגשתי קשורה לעומק עם העבר הזה".

"זה היה בית ציוני מאוד. אמא ואבא שלי באו ממשפחות של חלוצים שהגיעו ליישב את הארץ. לסבא וסבתא מצד אבא היה פרדס בפתח תקוה. ההורים של אמא שלי התיישבו בחדרה. בשכונת ילדותי, אם מישהו השמיע מוזיקה ערבית, תכף מישהו אחר היה צועק, 'תסגרו את המוזיקה, זה עושה חור בראש'. אחרי שהכרתי את נורמן בהתחלה פחדתי להגיד מילה בערבית. הרגשתי שאני חוטאת, שזה מסוכן. ממקום כזה באתי.

"אמא שלי היתה מורה, אשה משכילה שכל הזמן למדה. היא נתנה לי את ההשראה לשאוף להתפתחות תמידית. כשכתבתי את 'גלגולי גלגמש', אמא שלי עזרה לי. היא ארכיאולוגית חובבת וגם יודעת לקרוא אכדית. כשהייתי ילדה, אני והאחים שלי היינו צוחקים על זה, אבל זה מחלחל. זה צרוב בך. ואם בהתחלה היה בי רצון גדול להופיע ולבדר, תוך כדי החיים אתה מקלף ומקלף ומתפתח, ומגיע לדבר הכי נכון עבורך. לדבר שלך".

ההצגה "לחאלי לבאלי"צילום: ואל עואד

קצת אירוני שבזכות הנישואים לעיסא היא גילתה שיש בה צד ששואף לתיקון עולם. "אני כמו החלוצים במשפחתי", היא אומרת. "שום דבר לא קורה סתם. לא סתם התחברתי עם נורמן. לא סתם נעשיתי חלוצה והקמתי תיאטרון שנושא על דגלו את קבלת האחר. אני מרגישה שזה גדול ממני. סוג של שליחות, אני לא יכולה להתנגד. זו הייחודיות שלי. לא סתם יש לי שם מיוחד כל כך. לא סתם עשיתי מהלך שדורש אומץ והלכתי על זה".

לא היו ספקות בדרך? חרטות? רגעים קשים?

"בטח שזה לא פשוט. חברה שלי בבית צבי אמרה לי 'מה קרה לך. מגיע לך יותר'. עד היום אני זוכרת את המשפט הזה שלה. היינו חברים שלוש שנים לפני שנישאנו, וזה לא היה קל. בסביבתי קיבלו אותו, אבל לא ממש, וגם אצלו לא ממש שמחו. אני זוכרת שבאתי להכיר את המשפחה שלו. בסוף הארוחה הרמנו כוסית ואמא שלו אמרה 'אינשאללה בחתונה שלך'. היא התכוונה 'בחתונה שלך, אבל לא עם הבן שלי'. כל הזמן אמרו לנורמן, 'חסרות בחורות 
ערביות יפהפיות?'

"מיד אחרי הלימודים נפרדנו לכמה חודשים, אבל הבנו שאנחנו לא יכולים אחד בלי השני, וחזרנו. באמת הבנו שזה סוג של מתנה, של גורל, והולכים על זה. באנו והודענו שאנחנו מתחתנים. שאלנו 'מי בא לקפריסין?'

"זה ייזקף לזכותם של בני משפחתי, היכולת לעשות את התהליך יחד איתי. אמא שלי וסבתא שלי אמרו לי: 'אנחנו אוהבות אותך, ומה שתבחרי, נלך איתך'. זה לא קרה מיד. אמא שלי ראתה הצגות שלו בבית צבי. כולם ראו איזה בן אדם מוכשר הוא. בלידה של הילד הבכור שלנו היה לי קשה מאוד ונורמן שמר עלי כל הלילה. ואז אבא שלי אמר לי בפעם הראשונה: 'איזה בעל זהב בחרת, איך הוא אוהב אותך'. זו היתה השלמה כזו. הם הבינו כמה טוב לי, כמה הוא אוהב אותי. כל השאר מתגמד. בחיים האישיים אתה חי עם בן אדם, והכי חשוב שאתה מסתדר איתו ואוהב אותו. זה היה מאבק, אבל היה שווה להתעקש. כיום כולם מאוהבים בו. גם המשפחה שלי".

"למדנו לחיות עם המציאות"

ההצגה "מחנה קיץ"צילום: נורמן עיסא

רז ועיסא בחרו לגור בעיר מעורבת, לשלוח את הילדים לבית ספר הדמוקרטי שלומדים בו יהודים וערבים, ובחייהם האישיים הם משתדלים להתרחק מפוליטיקה. "בהסכמי אוסלו הייתי לרגע באופוריה. היתה תחושה שהנה בא שלום. ואז באו הפיגועים והיה מפח נפש. אבל למדנו לחיות עם המציאות. אנחנו לא מרגישים שאנחנו חיים משני צדי המתרס. אנחנו גם לא מרגישים שאנחנו יוצרים גשר, אלא מנהלים חיים נורמטיביים, בית־עבודה, כמו כל בני האדם שחיים פה. לא חווים את הדבר הזה, את הסכסוך, בצורה מוקצנת יותר מכל אחד אחר".

את מציגה סיטואציה כמעט מושלמת, ללא מהמורות או קשיים. ובכל זאת, החברה שלנו נהפכה להיות הרבה פחות סובלנית. האם זה מעיב על החיים שלכם?

"כמו שכביכול עשיתי את המסע שלי כלפיו, נורמן עשה את המסע שלו כלפי. הוא אדם קוסמופוליטי, איש העולם הגדול. מעניין אותו להתפתח, ללמוד וליצור – וגם אותי. הנושא של הזהות אצלנו הוא באמת שולי. כשאת פוגשת בן אדם ומחליטה לקשור את חייך בחייו, מה שמעניין הוא השפה שנוצרת בין בני הזוג, לא השפות או התרבויות השונות. הרבה פעמים שואלים אותנו על הקשיים. ברגע שאתה בוחר להתעורר בבוקר, להגיד תודה ולראות את חצי הכוס המלא, אתה יכול להתגבר על הכל".

רז מזכירה את היתרון שבדו־לשוניות, את השותפות והאהבה. זו כבר כוס מלאה ממש. "הילדים שלנו רק הרוויחו", היא אומרת. "הם מדברים שתי שפות, הם גדלים להיות מתווכים. הזהות שלהם מעורבת. הם יכולים להתקיים גם במים וגם ביבשה, גם לבוא לחיפה לדבר ערבית ולהיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה של נורמן וגם ללכת לסבא בפתח תקוה. יש לנו ליל הסדר ופסחא. אבל אנחנו לא מקנים חשיבות גדולה לנושא הדתי, אלא לנושא של בין אדם לחברו".

איך חיים ועובדים ביחד?

"נהיינו מעין חברים לעבודה. יש לנו מה שאני קוראת שותפות יוצרת. הרעיונות הכי טובים מגיעים כשאנחנו על המרפסת של הבית ביפו, בהפסקות הקפה והסיגריה. נותנים למחשבות לעוף. הילדים הם השראה. 'החופש לזוז' נוצר מאהבתי לליר, הבן השני שלי. 'גלגולי גלגמש' זה אמיר. הילדים נוכחים בכתיבה, בהתגלגלות של הרעיון. מה שיפה בכתיבה לילדים זה שאתה מתחיל להפליג לכל מיני כיוונים ואף פעם לא תדע להיכן תגיע. בדרך כלל זה מתחיל ממני. אני מציתה את הגפרור, מסמנת כיוון, מביאה רעיון, ואנחנו מגלגלים אימג'ים".

אתם תמיד מסכימים? אולי זה הסוד?

נורמן עיסא. רז: ""המטרה היא לא שכולם ינהגו כמוני ויתחתנו עם בן העם השני. אני אומרת: 'אל תתאהבו. אבל בואו נכיר אותם'. ערבים זה לא רק חומוס. תכירו את התרבות, הכתב היפה, הספרות. לא כל הערבים מאיימים, לא כולם מחבלים"צילום: רמי שלוש

"ההפך. אני אומרת מה אני חושבת, הוא אומר את דבריו. לוקח לו זמן, אבל הוא משתכנע בסוף, במלואו או בחלקו. אבל אני 
מרגישה שכל מה שאני מעבירה לו, הוא 
לוקח. וזה הדדי. נורמן גדל כמו שייח' בבית. הוא לא בישל. כשהיה נכנס להתקלח, אמא שלו היתה מחכה לו עם המגבת. מאז שאנחנו ביחד הוא עבר סדרת חינוך וכיום אנחנו מנהלים אורח חיים שוויוני למדי. זה לא שאנחנו עומדים עם הפנקס. זה עובד לפי רמת העומס שלנו. הרוב נופל עלי, אני מטגנת את השניצלים, אבל בסופי שבוע הוא נמצא יותר במטבח".

רז סבורה שהמונח "דו־קיום" הוא ארכאי, ויש לעדכן אותו ל"קיום משותף". "זה מה שאנחנו עושים. להיות ביחד, בלי לנופף בדגלים, וזו הכוונה שלנו בתיאטרון – להראות שהנה אנחנו יושבים ביחד, יהודים וערבים. הלכה למעשה, בהצגות, בסדנאות דרמה ויצירה".

"שומרים על הילדים יותר מדי"

עם כל האופטימיות וההתלהבות שלה, רז לא מצליחה להסתיר שהגזענות שפשתה במדינה בזמן האחרון מצליחה לייאש גם אותה. "עצוב לי. חורה לי על ההידרדרות, אבל לפעמים זה רק מחזק אותי ואת נורמן ואת החברים שלנו בדעה שהדרך שלנו נכונה.

"החיים פה נהפכים מורכבים יותר ויותר, ויותר ויותר חשוב לדבר על זה. הצגה כמו 'מחנה קיץ' מאווררת את המצוקה והקושי. היא מעניקה את היכולת גם להסתכל מהצד על הדברים, במקום להתייאש. הסבתא אומרת שם, 'בלבלתם אותי, יהודים וערבים. רקמתם חלום אכזב. אם תעקרו את המחשבות המכלילות ותיפתחו, תרוויחו כפליים. יש אופציה'".

תוצאות הבחירות האחרונות לא הפתיעו אותה. "ידעתי שזאת המציאות. הפעילות שלי לא נוגעת בפוליטיקה. אני מעדיפה לקרוא לעצמי פעילה חברתית־תרבותית. אני מנסה להגדיל את המעגלים החברתיים דרך מערכת החינוך. בפסח הזמנו משפחות יהודיות וערביות לשולחן ערוך, להשתתף ביצירה בלי כותרות. להיות ביחד. לשמוע את השפה של האחר. היום הכל מופרד – מערכת החינוך, הצופים – וחבל".

היא מקווה שההצגה "מחנה קיץ" תיכנס למערכת החינוך. "אנחנו מקווים שההצגה תאושר בסל תרבות. זה לא נושא שרוצים להתעסק בו. שלחנו את המחזה לכמה תיאטראות ואמרו שלא נוגעים בזה. אמרו: 'זה טאבו, קשה למכור את זה'. לא ברור לי למה. בפסטיבלים להצגות ילדים בכל העולם מטפלים בנושאים קשים כמו מוות וגירושים. הכל תלוי במינונים. רק אצלנו מנסים להגן על הילדים יותר מדי".

הילדים שלך לא גדלים בבועה? הם מודעים למה שקורה בחוץ?

"הילדים מחוברים למציאות. אנחנו יכולים לקחת אחריות רק על מה שקורה בבית ולא נותנים להם לשגות באשליות. אנחנו מדברים באופן חד וברור על המצב. הם מודעים למה שמתחולל מחוץ לכותלי הבית. יש להם חברים יהודים וגם ערבים והם מתחברים לבן אדם שבחבר, ולא לזה שהוא יהודי או ערבי. אני רוצה להאמין שאני נותנת להם לגדול כילדים שמחים ומאושרים למרות המורכבות. את המציאות על בעיותיה אני לא יכולה לשנות, אבל אני כן יכולה לכתוב מחזה שנאבק בגזענות.

"המטרה היא לא שכולם ינהגו כמוני ויתחתנו עם בן העם השני. אני אומרת: 'אל תתאהבו. אבל בואו נכיר אותם'. ערבים זה לא רק החומוס. בואו תכירו את התרבות, הכתב היפה, הספרות. לא כל הערבים מאיימים, לא כולם מחבלים. ההיכרות הזו היא הכרחית במציאות שלנו". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker