איפה טעיתי |

"לא הבנתי שדפני ליף משנה תודעה של מדינה שלמה"

11 שנים אחרי שפרש מהפוליטיקה אברום בורג עדיין מנסה להשפיע על המציאות. "כשדפני ליף יצאה לרחוב טעיתי לחשוב שמדובר בהבל, כיום אני חושב שהיא שינתה את השיח הישראלי במו ידיה"

טלי חרותי-סובר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טלי חרותי-סובר

כשאברום בורג נשאל האם כיום, 11 שנים לאחר פרישתו מהפוליטיקה, הוא מרוצה מחייו, הוא אומר ש"התשובה הקצרה היא כן, התשובה הארוכה היא – מאוד, אבל להגיד 
שמצאתי את עצמי? פה התשובה היא לא. במערכת הפוליטית הגעתי להישגים אישיים לגמרי לא רעים, ואמא שלי היתה מרוצה מקורות חיי, אבל בקטע מסוים הרגשתי שזה אישי ולא מקצועי, ושאנשים מתייחסים לפוליטיקה כאל קריירה ולא כשליחות. יצאתי לחפש את הדרך שלי, ועוד לא הגעתי אל המנוחה והנחלה".

אולי כבר לא תגיע לעולם.

"נראה שאם אגיע, אתאכזב. במובן הדוסי, משיח שמופיע הוא משיח שקר. קרו לי הרבה מאוד דברים מאז שעזבתי את הכנסת: הצלחתי להגיע בתוך עצמי למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, נפתחו בפני עולמות חדשים של תכנים ואפשרויות שמי שנמצא באמצע הנהר הישראלי של העשייה והיומיום פשוט לא רואה, ובעשור האחרון התחלף לי סט שלם של קרובים וחברים ואוהבים שלא היו לי קודם, כי הייתי במקום מוגדר מאוד. כיום אני יותר פתוח, יותר סקרן והרבה פחות בטוח בעצמי. פעם ידעתי לענות עוד לפני סוף השאלה, תשובה רהוטה בת שלושה חלקים, כיום אני פחות בטוח. אני עובר 
איתחול מחדש. פשוט אותחלתי לא נכון".

אברום בורגצילום: אוליבייה פיטוסי

למה אתה מתכוון?

"נבחרתי לכנסת בגיל 32, הייתי צעיר מדי. כשאני מסתכל על חברת כנסת נפלאה כמו סתיו שפיר, ברור לי שזכות גדולה שאדם כה צעיר יושב בכנסת, אבל באופן אישי אני מרגיש שהעובדה הייתי חבר כנסת כל כך צעיר היתה פספוס. אחד הפיוטים היפים ביותר באוצר השירה היהודי אומר שמנהיג צריך זיקנה ביום דין ובחרות ביום קרב, שיהיה גם עזוז וגם מחשבה עמוקה. לי לא היה מספיק שיקול דעת, לא מספיק ניסיון בחיים ולא מספיק חוכמה. באתי לעולם עם המון עזוז, נלחמתי לכל הכיוונים בכל 
הנושאים, ובהרבה מאוד הנאה, כי אני אוהב פולמוס פוליטי שמוליד משהו חדש, אבל באתי אליו אז בלי העומק שיש לי כיום. לעומת זאת, כיום יש לי יותר עומק אבל אין לי כלים פוליטיים מיידיים לממש אותו".

תרצה לחזור לכנסת?

"תשאלי אותי בסוף הראיון. לא אתחמק".

אחד הדברים שמפתיעים את בורג הוא שבניגוד לאחרים שפרשו ונעלמו, הוא דווקא לא נעלם מהעין הציבורית. "זה מפליא אותי שכל פעם שנושא מעסיק אותי, מתעורר סביבו שיח ציבורי. אני לא מצליח להבין את זה, כי אני הרי גרוטאה פוליטית. בישראל, או שאתה חבר כנסת או שאתה לא כלום. אין לך מערכת מלווה של מכונים, עיתונאות פוליטית, אקדמיה מעורבת, ספרות פוליטית, אקטיביזם. בעשור האחרון כמעט אין כתיבה פוליטית. מצד אחד, זה מקום של סבל למי שכותב כתיבה כזו כמוני (אפילו הרומן שכתבתי, 'אבישג', וקראו אותו 232 איש, הוא פוליטי), מצד שני זה מקום מעניין. אני מדבר על מה שאני חושב שנכון כי אני דור שלישי לבית של שליחי ציבור וזה טבוע בי. אם אני חושב שאני יודע מה האסטרטגיה הנכונה לישראל – אגואיסטי מצדי לא להגיד את זה".

ומה האסטרטגיה הנכונה?

"להשתחרר מהשיחה שכל הדקדוק הפנימי שלה הוא הקולקטיב ולהגיע במקומה לשיחה אזרחית. לעבור משיחה לאומית שהיא כל כך טובה ונוחה, כשכולם צודקים וחזקים ופטריוטים ואף אחד לא שואל שאלות, והדגים המתים שוחים עם הזרם, למקום שבו האחריות היא אינדיבידואלית אזרחית. זו המשימה, ואפשר כבר לראות את הזרעים".

אתה אופטימי?

"אמא שלי היתה אומרת: אני אופטימית – היום הרבה יותר טוב ממה שיקרה מחר. אני אופטימיסט אחר. מחכה לנו עתיד טוב יותר".

עכשיו ספר איפה טעית?

"כשדפני ליף יצאה לרחוב חשבתי שמדובר בהבל. מה זה, 'העם רוצה צדק חברתי?' מה בדיוק זה אומר? כשהמחאה נחטפה בציניות על ידי שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד חשבתי: 'וואלה, מגיע להם': לא אמרתם מה אתם חושבים, וכל אחד יכול לנצל את האנרגיה לצרכיו.

"כיום אני חושב שדפני ליף שינתה את השיח הישראלי במו ידיה, מדקדוק פנימי נאו־שמרני קשה, לדקדוק כמעט סוציאל־דמוקרטי. כחלון לא היה עולה בלי דפני ליף, ויצחק הרצוג לא יכול היה יכול להציג אמירות מתונות ולהיבחר, שרה נתניהו לא היתה נשחקת בראש חוצות בלי דפני ליף, וגם סתיו שפיר לא היתה יכולה להיות חברת כנסת כל כך משוכללת בלי דפני ליף. האישה הזו פשוט פיתחה מודעות חברתית שלא היתה קודם".

אז מהי הטעות?

"חשבתי אז שמחאת רוטשילד הלכה אופקית ולא אנכית. ב־1982 הייתי שותף לתנועה קטנה שנקראה "חיילים נגד שתיקה". היינו חיילים ששבו מהחזית ופעלנו נגד המלחמה, תוך כדי מלחמה. אחד הדברים שלמדתי מניסיון זה הוא למקד את המסר הפוליטי. אתה מגייס המון אנשים וצריך להחליט מה אתה רוצה להשיג. גם כיום אני חושב שאם היו שמים עוד שתי מטרות ברורות, היו להם יותר הישגים פוליטיים".

ובחזרה לשאלה בעניין הכנסת.

"אין לי תאווה לחזור לחיים הפוליטיים. נוח לי בחופש שלי ובחופש האינטלקטואלי שהוא מאפשר. יש רק דבר אחד שיוכל לפתות אותי וגם אז לא בהכרח – אם תהיה תנועה יהודית־ערבית רחבה ומשמעותית שמחצית ממנה גברים ומחצית נשים, והמעורבות שלי תוכל לסייע לה. לזה כנראה לא אוכל לסרב. כל שאר הדברים הם מסע בשביל עצמך, ובזה אני לא מאמין". 

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker