מי ישלוט במיקרופון הלאומי

מאבק איתנים מתקיים מזה שנים בין השמאל לימין על אחיזה בקול ההגמוני הישראלי, מאבק שבו כל צד מושך את השמיכה לכיוונו ובועט באחר בכל הכוח

ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

עוד בטרם הספיק בנימין נתניהו לנסות לתקן את הנזקים הקולוסאליים שהותיר מסע הבחירות הדורסני שניהל (סליחה לערבים, לא התכוונתי; סליחה אובמה, באמת לא התכוונתי), וכבר נפתחה זירה מדממת לא פחות, זו של העיתונאים הדוקרים איש את רעהו בסכינים ארוכות וחדות. עמית סגל מערוץ 2 האשים את רביב דרוקר מערוץ 10 כי הוליך ערוץ שלם "למצעד אל מחוזות ההזיה" בגלל ההטיה הפוליטית שלו לכיוון השמאל. דרוקר השיב כי סגל עצמו ביצע חטא מקצועי כלפי צופיו וייחס זאת לעובדה שסגל מסתיר ב"ארון" את דעותיו הימניות. העיתונאי הימני קלמן ליבסקינד קרא לפטר עיתונאים שמאלנים מחברות החדשות, וטען שצריך "לשבור את המונופול שיש למיעוט ישראלי קטן על כל שוק התקשורת". ליבסקינד זכה למתקפת נגד, בעיקר מצד אנשי ערוץ 10. מפקד גלי צה"ל פרסם טור מפתיע (שאולי פנה לקורא אחד ויחיד), ובו חלק שבחים לראש הממשלה, והכריז שיש צורך להכניס יותר עיתונאים ימניים לתקשורת המרכזית. הוא נענה מיד במאמרי תגובה זועמים מצד אנשי גלי צה"ל, בהם אורי פז, בעבר המפיק הראשי של התחנה. אבנר הופשטיין הגדיל לעשות וכינה את מערכת הבחירות "הנכבה של התקשורת", לא פחות.

המסקנה שעולה ממצעד המבקרים והמלקים את עצמם היתה אחת: הפער המפתיע שנוצר בין מה שהצביעו עליו הסקרים לבין התוצאות הסופיות של הבחירות מעיד על כישלונם של העיתונאים במילוי תפקידם. יותר מכך, הוא מאשר את החשד שריחף מעל ראשם קודם: הכישלון נובע מההטיה השמאלנית של התקשורת, אותה ישות ערטילאית משהו. ההטיה השמאלנית היא זו שגרמה לעיתונאים ולגופי תקשורת מסוימים לבקר בחריפות את נתניהו ובני משפחתו בתקופת הבחירות, והיא זו שעיוורה את עיניהם מלראות את רצון העם.

כתב ערוץ 2, עמית סגל. האשים את רביב דרוקר מערוץ 10 כי במערכת הבחירות הוליך ערוץ שלם "למצעד אל מחוזות ההזיה" צילום: צילום מסך - ערוץ 2

זוהי מסקנה מתעתעת שמסיטה מן העיקר. ראשית, תפקידה של העיתונות הוא לבקר 
ולבלוש אחרי בעלי הכוח, בוודאי כאשר הם מנסים לזכות מחדש באמון הציבור. בעניין הסקרים — העיתונאים עבדו עם הנתונים המוגבלים שהיו בידיהם. שנית, וחשוב יותר – טענת ה"שמאלנות" מסיטה מן העיקר. חילופי ההאשמות אינם הוכחה ל"הטיה", אלא 
למאבק איתנים המתקיים מזה שנים בין השמאל לימין על אחיזה בקול ההגמוני הישראלי, מאבק שבו כל צד מושך את השמיכה לכיוונו ובועט באחר בכל הכוח.

השיח אודות ההטיה השמאלנית של 
התקשורת לא צמח בישראל, אלא דווקא 
בארצות הברית, שם חוגי ימין מרבים לדבר על ההטיה הליברלית של התקשורת. הם 
מכוונים לכך שבגופי התקשורת המרכזיים – שלוש רשתות השידור (NBC ,ABC ,CBS) ובעיתונים מובילים דוגמת "ניו יורק טיימס", ו"וושינגטון פוסט", יש דומיננטיות ברורה לעיתונאים בעלי עמדות ליברליות. למעשה, הקמת פוקס ניוז על ידי איל התקשורת 
השמרני רופרט מרדוק נועדה לשבור את ההגמוניה בתקשורת האמריקאית ולהציג קול ימני אלטרנטיבי. המהלך של מרדוק נתן 
השראה לאדלסון שהקים את "ישראל היום".

פאנל בחירות בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. האם התקשורת בישראל היא "ימנית" או "שמאלנית"? צילום: צילום מסך - ערוץ 10

ההאשמות בדבר נטייתם של עיתונאים להחזיק בעמדות שמאל אינן מופרכות, אבל התמונה מורכבת יותר ממה שנדמה. העיסוק העיתונאי מושך אנשים בעלי עמדות ליברליות. אני כותבת זאת בביטחון, כמעט כעובדה, לא על סמך מחקר אקדמי יסודי, אלא פשוט משום שזוהי הביצה שבתוכה אני חיה. החיבור בין העיסוק העיתונאי לבין השקפה ליברלית אינו בגדר "הטיה", כי אם חיבור טבעי, המתקיים גם בבריטניה, בארצות הברית ובמדינות אחרות. ממש כפי שמי שפונה לעסוק בפסיכולוגיה מתעניין בטבע האדם ויש לו, סביר להניח, קשב ואמפתיה לאחרים; לעיסוק העיתונאי יש ערכים בסיסיים: עמידה נגד מוקדי כוח, התייצבות לצד החלש, אמונה בחופש כערך מרכזי, תפישה הומניסטית, התעניינות ב"אחר" מתוך פתיחות וסקרנות. אלו אינן תכונות הכרחיות אבל הן בהחלט נפוצות בקרב העוסקים במקצוע. כך שאם מסתכלים על עמדותיהם האישיות של עיתונאים, הטענות בדבר ההטיה השמאלנית כנראה אינן כה מופרכות. אבל אל מול אלו פועלים כבר כשני עשורים כוחות אחרים, רבי עוצמה, המושכים את התקשורת הישראלית לכיוון השני. ראשית, עצם המסחריות של התקשורת מושכת אותה באופן טבעי ימינה, כמעט מבלי דעת. "ידיעות אחרונות", למשל, במשך שנים מציג נראטיב "ימני" סמוי רק משום שהוא משתמש באמצעים פופוליסטיים: זריעת פחד מפני איומים מבחוץ; הצגת ה"אחר" באופן סטריאוטיפי ("החרדי", "הפלשתיני"); התמקדות בקבוצת השייכות ("אנחנו" מול "העולם"); ניסיון להגדיר את "הישראליות" וליצור זהות בינה לבין העיתון ("העיתון של המדינה"). קברניטיו אולי מחזיקים בעמדות שמאל באופן אישי, ייתכן אפילו שאינם מודעים לסיפור "הגדול" שהם מספרים, אבל לאורך זמן הם מייצרים לקוראיהם תמונת עולם מסתגרת, מתבדלת ולאומנית.

מעבר לכך, זה כבר כמעט שני עשורים שמתקיים מצד חוגי הימין מאמץ מכוון וממומן היטב לשנות את "ההטיה השמאלית" ולהחדיר ללב התקשורת יוצרים ועיתונאים דתיים וימניים. זהו מאמץ ששינה את מפת התקשורת ללא הכר. החל מבית הספר לקולנוע מעלה, והפעילות של קרן אבי חי שהציפה את מסך הטלוויזיה בנושאים הקשורים ליהדות ובדמויות דתיות, דרך שורה של מיזמי תקשורת המזוהים עם הימין — "מקור ראשון", ערוץ תכלת (שנסגר), כתב העת האינטלקטואלי "תכלת" (שנסגר), תחנת הרדיו של המתנחלים גלי ישראל שהוכשרה בדרך־לא דרך, ערוץ 20 החדש, הפנייה של "מעריב" לכיוון המחנה הדתי־לאומי בימי אמנון דנקנר, ההחלטה שהתקבלה בגלי צה"ל לנסות לגוון את פרופיל המתקבלים לתחנה כבר בתחילת שנות ה־2000, ומעל לכל — "ישראל היום". בחסות כל אלו צעדו, ממש לפי התוכנית, 
קולות חדשים אל לב התקשורת המרכזית, בהם אורי אורבך, עמית סגל, חנוך דאום, אראל סג"ל, קובי אריאלי ואמילי עמרוסי.

אז האם התקשורת בישראל היא "ימנית" או "שמאלנית"? הוויכוח שצץ כעת בין שני עיתונאים בולטים בערוצים מרכזיים – זה מימין וזה משמאל — מעיד שהתקשורת אינה שמאלנית כפי שנדמה, אלא זירה של מאבק פוליטי. מי שנותר מבולבל וזרוק בצד, כרגיל, הוא הקהל שאליו פונה התקשורת. זה נזקק למדריך נבוכים אישי בכל פעם שהוא פותח את המהדורה המרכזית 
בטלוויזיה. במובן הזה, הוויכוח עצמו בין העיתונאים הוא חשוב ומקדם שקיפות, אבל כדאי להבהיר על מה הוא מתקיים: הטענות על ההטיה שמאלה הן אמצעי טקטי בלבד בידי אנשי ימין. המאבק הוא בין שני צדדים, על השליטה במיקרופון הלאומי. 

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker