מצע ללא מוצא

המדיניות הכלכלית נקבעת לפי התוצאה של מאבק כוחות בין גורמים רבים, שכל אחד מהם מושך לצד שלו ואיש מהם לא באמת "זוכה בכל הקופה" לבדו. נראה שרבים מופתעים לגלות בכל פעם מחדש את המורכבות הזאת

אורי כץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי כץ

אחת האשליות הנפוצות בציבור היא זו שלפיה מדיניותה הכלכלית של מדינה מסוימת נקבעת על ידי ממשלתה. המחזיקים באמונה זו סבורים שמצעיהן הכלכליים של המפלגות לפני הבחירות הם בעלי ערך רב. הם מהללים שרי אוצר שארצם צמחה בעת כהונתם, תוקפים שרי האוצר שאיתרע מזלם לכהן בעת משברים כלכליים, ובאופן כללי מאמינים שמחירים, משכורות, תנאי עבודה ומאפיינים נוספים של סביבתם הכלכלית נקבעים על ידי מספר קטן מאוד של אנשים — ראש הממשלה וכמה שרים בכירים — שיושבים סביב שולחן כלשהו ומקבלים החלטות באופן מושכל ורציונלי.

המציאות שונה לחלוטין. המדיניות הכלכלית בכל מדינה היא תולדה של מאבקי כוח לא מושכלים בכלל, שבהם מעורבת קבוצה גדולה מאוד של אנשים. במקרה של ישראל, למשל, מדובר באנשים הבאים: ראש הממשלה, שר האוצר, עוד שלושה־ארבעה שרים במשרדים כלכליים חשובים, ראשי ועדות הכנסת, פקידים בכירים, נגיד בנק ישראל, מנהיגי מדינות, שרים ופקידים בכירים בארה"ב, במעצמות האירופיות הגדולות, ברוסיה, סין, הודו ושותפות סחר נוספות של ישראל, חברות דירוג האשראי הזרות, משקיעים זרים גדולים, יו"ר ההסתדרות, ראשי הוועדים הגדולים במשק, יו"ר איגוד התעשיינים, הטייקונים העומדים בראשות הקבוצות העסקיות הגדולות במשק ואולי עוד כמה גורמים ששכחתי. המדיניות הכלכלית נקבעת לפי התוצאה של מאבק הכוחות בין כל האנשים האלו, שכל אחד מהם מושך לצד שלו ואיש מהם לא באמת "זוכה בכל הקופה" לבדו. אף שיש מודעות מסוימת למורכבות הזו, נראה שרבים מופתעים לגלות אותה בכל פעם מחדש, כשמנהיגים שנבחרו על בסיס ססמאות מקיימים את הבטחותיהם באופן חלקי.

לפני שנספיק להתאכזב מביצועי הממשלה הבאה שלנו, הבה ניזכר בשתי דוגמאות טריות יחסית לעניין זה: שני ראשי מדינה שנאלצו להוביל בפועל מדיניות שונה מאוד מזו שהבטיחו לאזרחי ארצותיהם. הראשון הוא פרנסואה הולנד הצרפתי — ההבטחה הגדולה של השמאל האירופי. הולנד נבחר במאי 2012 על בסיס מצע שכלל העלאת מסים לעשירים ולחברות, הורדת גיל הפרישה לפנסיה, הרחבת מספר המשרות במגזר הציבורי, בניית דיור ציבורי ועוד הצעות שמזכירות מאוד את המצע הכלכלי של המחנה הציוני. אולם כשניסה ליישם את משנתו בפועל, גילה הולנד שעשירי צרפת מעדיפים להעביר את כספם למדינות ידידותיות יותר מבחינת שיעורי מס; שחברות דירוג האשראי הבינלאומיות (שלהן השפעה רבה על הריבית שמדינות משלמות על חובותיהן) אינן שותפות לאופטימיות שלו בנוגע לכלכלת צרפת, וכמוהן גם הגרמנים ונציגים ממדינות אחרות. בהמשך החל גם העם הצרפתי לשנות את דעתו בנוגע להולנד, שבסופו של דבר נאלץ להפוך את עורו: לקצץ בהוצאות הממשלה, לבטל הטבות לקבוצות לחץ, להפחית את עלויות העבודה, להעלות מע"מ ולהוריד מסי חברות. זו לא היתה תוכניתו המקורית, אך במקרים רבים ההתנגשות עם המציאות היא זו שמכתיבה את המדיניות הכלכלית, ולא הכוונות המקוריות.

הדוגמה השנייה היא מנהיג שנבחר ממש לא מזמן וכבר הספיק לאכזב את בוחריו: ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס. למעשה יוון כיום אינה מדינה ריבונית, לפחות במובן הכלכלי. התנהגותן חסרת האחריות של ממשלותיה בתחילת העשור הקודם הובילה אותה לחובות עצומים לבנקים זרים, וכאשר בני אדם או מדינות חייבים כספים שאין ביכולתם להחזיר הם לא באמת חופשיים לעשות כרצונם. ציפראס נישא על גלים של אהדה ציבורית כשהבטיח כי יעמוד זקוף אל מול הדרישות האירופיות ויפסיק את צעדי הצנע השנואים על אזרחי ארצו. אלא שבדיוק כמו במקרה של פרנסואה הולנד, גם ציפראס גילה עד מהרה את מגבלות הכוח ונאלץ לחתום על הסכם שמוגדר על ידי תומכיו לשעבר כ"בגידה מוחלטת בעם היווני". קל לעמוד מול הציבור בעצרת ולזרוק ססמאות לאוויר, אבל בסופו של דבר, עם כל כוונותיו הטובות, לציפראס פשוט אין את הכוח הנדרש על מנת לעמוד מול נושיה של יוון. זה לא עניין של אומץ לב אישי, יושר או חוכמה — אלא של כוח. הוא תלוי בהם, והוא יודע את זה, והם יודעים שהוא יודע, וזהו כל הסיפור. כאשר נושיה של יוון מתעקשים על המשך הצנע, ציפראס נאלץ לציית — למרות הבטחותיו להמונים.

בהחלט ייתכן שציפראס והולנד הם אנשים ישרים שהיו מעוניינים ליישם את הבטחותיהם לבוחרים, אך בעולם הכלכלי הגלובלי והמורכב שבו אנו חיים לא ניתן "לפקד" על המערכת הכלכלית כפי שניתן לפקד על צבא. כך יהיה גם בישראל: כל שר אוצר עתידי ייתקל בשלל מכשולים בדרך ליישום מצע הבחירות שלו וככל הנראה יאכזב את בוחריו. הציבור הזועם יאשים מן הסתם את הפוליטיקאים בשקרים או בשחיתות, אך למעשה האשמה היא בנו: המצעים הכלכליים שפרסמו המפלגות במערכת הבחירות מיועדים לציבור שאינו מבין את מגבלות הכוח העומדות בפני הפוליטיקאים. אם נהיה מוכנים להודות במציאות ונתייחס אל הפוליטיקאים שלנו בהתאם, אולי גם הם יפסיקו להבטיח לנו הבטחות שאין ביכולתם לקיים.

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין  TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker