על טיפשים וגנבים

מרוב תחרויות "מי יותר מושחת" שכחנו שיש פוליטיקאים שהמדיניות הכלכלית שלהם הרסנית לגמרי, ובכלל לא חשוב שהם אנשים ישרים, תמימים וטובים

אורי כץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי כץ

דוד ומשה הם שני פוליטיקאים דמיוניים לחלוטין. כל קשר בינם ובין פוליטיקאים אמיתיים הוא מקרי בהחלט. שניהם מכהנים כשרים בכירים בממשלה. דוד הוא בחור טוב, אדם צנוע ומשכיל שרוצה להשפיע ולשנות את מדינת ישראל לטובה. לפני שהחליט לעזוב הכל וללכת לפוליטיקה הוא כיהן בתפקיד בכיר בצבא, בתקשורת או באקדמיה; משה הוא בחור קצת פחות טוב. את הקריירה הפוליטית שלו הוא התחיל באגודת הסטודנטים, משם המשיך למרכז המפלגה ובנה את דרכו לצמרת על ידי רשת ענפה של קשרים וקומבינות. משה אוהב להיות פוליטיקאי, להיות באור הזרקורים, לנסוע ברכב שרד עם נהג פרטי. חשוב לו שאנשים ידעו שהוא אדם חשוב. על מנת להגיע למעמדו הוא נאלץ לסמוך על טוב לבם של אנשים רבים שפגש לאורך הדרך, ועכשיו הוא מחזיר להם טובות פה ושם — ג'ובים קטנים במונופולים הממשלתיים, שיחות בארבע עיניים עם רגולטורים רלוונטיים, דברים קטנים כאלו.

באחרונה הסתבך בנו של משה בחובות, אז הוא לקח איזו הלוואה קטנה מאחד המיליארדרים המפורסמים במדינה כדי לעזור לו. בתמורה סידר משה לאותו מיליארדר פטור ממכרז ממשלתי כלשהו. באותו זמן נתפס דוד לרעיון חדש שנמצא באחריות משרדו: מע"מ 0 לזוגות צעירים הרוכשים דירה חדשה מקבלן (או העלאה של מס החברות ל־30%, החלת מע"מ מדורג על מוצרי יסוד, הרחבה משמעותית של תקציב הביטחון, או כל צעד אחר שזוכה להתנגדות גורפת מצד אנשי מקצוע מכל גווני הקשת הפוליטית). מי מהשניים האלו מזיק יותר לכלכלת ישראל, דוד או משה? ובכן, תלוי.

השיח הציבורי עוסק בהרחבה בפרשיות שחיתות ובקבוצות לחץ והרבה פחות במעשיהם של ה"דוידים" למיניהם. זו טעות, משום שהחלטות מדיניות טיפשיות יכולות להיות מזיקות הרבה יותר משחיתות. לדוגמה, מרבית הכלכלנים בישראל, מימין ומשמאל, יסכימו שתוכנית מע"מ 0 ששר האוצר לשעבר, יאיר לפיד, כמעט הצליח ליישם, היתה עלולה להזיק למשק הרבה יותר מאשר, נניח, פרשת שחיתות שמסתכמת בהעברה חד פעמית של כמה מיליוני שקלים מהקופה הציבורית לכיס הפרטי של מישהו.

ההיסטוריון הכלכלי קרלו סיפולה פרסם בשנות ה־70 מאמר חצי הומוריסטי בשם "החוקים הבסיסיים של הטיפשות", שבו הסביר את האבסורד: כיצד טיפשים מסוגלים להיות גרועים יותר מגנבים. גנב חכם יכול להיות מושחת ולפעול בניגוד לחוקים, אבל יש לו אינטרס בסיסי בהמשך קיומה של מערכת כלכלית משגשגת שתאפשר לו להמשיך לגנוב. בניגוד לטיפש, יתכן שהוא מסוגל להבין אילו מהלכי מדיניות יתמכו בשגשוג כזה. הטיפש, לעומתו, מסוגל להזיק הרבה יותר מכיוון שהוא אינו מבין את המערכת שבמסגרתה הוא פועל.

הדיון הציבורי עיוור לאבחנות האלו, בעיקר עקב בורות כלכלית וחוסר אמון במומחים. מצב שבו בכירי הכלכלנים במדינה מתאחדים וכותבים מכתב נגד שר האוצר המכהן, ושר האוצר מסוגל להגיב לביקורת שלהם במילים "המדיניות שלי לא נועדה לכלכלנים אלא לאזרחים" ולהישאר פופולרי, הוא מצב שבו הבורות גדולה מכדי שהציבור יהיה מסוגל להבחין בטיפשים. במצב כזה כל הזעם מופנה רק כלפי הגנבים. כמובן שהזעם כלפיהם מוצדק לחלוטין, וששחיתות מכל סוג היא עניין בלתי נסבל שראוי לעונש כבד, אבל מרוב תחרויות של "מי יותר מושחת" שכחנו שיש פוליטיקאים שהמדיניות הכלכלית שלהם הרסנית לגמרי, ובכלל לא חשוב שהם אנשים ישרים, תמימים וטובים. יושרה כשלעצמה היא פשוט לא תכונה מספיקה.

שני עיוותים נוספים הנפוצים בדיון הציבורי הם ההתמקדות המוגזמת במושחתים עשירים ובשחיתות בלתי חוקית, בזמן שעיקר השחיתות נובעת מאנשים הכותבים את החוקים על מנת שמגרש המשחקים יהיה מוטה לטובתם, ובמקרים רבים השחיתות מתבטאת יותר בתנאי העבודה ובקביעות מאשר בגובה התלוש החודשי.

חשוב לחשוף מקרי שחיתות ולהיאבק בכל העוצמה בגנבים, אבל חשוב גם לזכור שזו רחוקה מלהיות התמונה המלאה; הקיר הבלתי נראה שמפריע למדינת ישראל לצמוח ולהצטרף אל מועדון המדינות העשירות והמתוקנות בנוי במידה רבה גם מהחלטות טיפשיות של פוליטיקאים הגונים ומלאים בכוונות טובות.

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker