חרב פיפיות ושמה כריזמה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מנהיגות

חרב פיפיות ושמה כריזמה

למרות המשיכה למנהיגים כריזמטיים, הקשר בין כריזמה להצלחה פחות הדוק מכפי שניתן לחשוב. בין כריזמה וכישלון, לעומת זאת, יש קשר ברור

5תגובות

אדם נכנס לחדר ישיבות רועש ומצליח למגנט אליו את כל המבטים בכחכוח פשוט בגרון; נואם מחונן בונה בהתראה של כמה שניות הרצאה רהוטה וקולחת שראויה לבמת TED; עובד מוכשר שולט בתחום עיסוקו בכישרון כה רב, עד שהוא גורם גם לממונים עליו להרגיש שהם כפופים לו; יזם נלהב משכנע משקיעים ספקנים עד שהם מתחייבים לחזון שאפתני, שאולי היה נשמע מטורף אילו היה יוצא מפיו של אדם אחר. מה משותף לכל הטיפוסים האלה? שכולם מחזיקים במרכיב החמקמק ביותר באישיותו של כל מנהיג: כריזמה.

תכונה זו, שרבים היו רוצים לסגל לעצמם, היא שמאפשרת למי שהתברך בה לעורר תקווה והשראה באחרים, לזכות באמון ובשיתוף פעולה ולגרוף תשואות עבור כל החלטה. לרבים יש תמונה בראש של המנהיג הכריזמטי שאליו היו רוצים לדמות: ברק אובמה בקמפיין הבחירות הראשון שלו לנשיאות, כשהצליח למלא אצטדיונים והיה אפוף הילה של כוכב רוק, ולפני שנוסף להופעותיו הפומביות טעם לוואי מריר של אכזבה; בלייק, איש העסקים האגרסיבי שגילם אלק בולדווין בסרט הפולחן "גלנגרי גלן רוס", שסונט בכל הלוזרים שמקיפים אותו משום שהם אינם מצליחים, מהוקצעים וחדים כמותו; סטיב ג'ובס, שניצב לבדו על במת הכנסים של אפל והציג את האייפוד, האייפון והאייפד לקול תשואות סוערות; או אפילו ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן צ'ייס, האיש היחיד בעולם שמסוגל לשדר לרגולטורים שהוא מצפצף עליהם כשחיוך רחב מרוח על פניו.

גלית בדיל / אוטובוסה

מי שלא התברך בכריזמה נתפש לעתים קרובות כאדם נטול פוטנציאל מנהיגות, ונשפט בהתאם. היעדר הכריזמה של יצחק הרצוג, למשל, אולי יעלה לו בהפסד בבחירות לכנסת. הכריזמה של בנימין נתניהו, לעומת זאת, היא בוודאי אחת הסיבות העיקריות לכך שהוא הצליח להישאר בשלטון כל כך הרבה שנים.

במחקר שפרסמו ב־2014 חוקרים מבית הספר למינהל עסקים EMLYON בצרפת ומאוניברסיטת לוזאן בשווייץ, נמצא כי חברות נוטות להעדיף מנהיגים כריזמטים על מנהיגים שאינם בעלי כריזמה כאשר הן תרות אחר מועמדים למשרות ניהול בכירות, ושהן בדרך כלל נמנעות מלפטר מנכ"לים כריזמטים.

האמונה האנושית בכריזמה היא כה חזקה, מצאו החוקרים, עד שחברות נטו להאמין ביכולותיהם של מנכ"לים כריזמטים גם לאחר שאלה כשלו במילוי תפקידיהם. אבל האם כריזמה היא תנאי הכרחי למנהיגות? ואם כן, האם נולדים אתה או שניתן לרכוש אותה? חוקרים ומומחים לניהול מחפשים תשובות לשאלות אלה מאז שנות ה־50, אך החיפוש אחר מנהיג כריזמטי החל זמן רב לפני כן, ולמעשה מאפיין את האנושות משחר ההיסטוריה.

 

 

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker 

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

 

 

 

ביוון העתיקה, כריזמה היתה בעיקר תכונה שיוחסה לאלים: הם היו יפים, מקסימים, בלתי פגיעים וקצת רעים. בתנ"ך ובברית החדשה יוחסו תכונות המקושרות לכריזמה למלכים ולחלק מהנביאים, ובמרוצת השנים היא יוחסה, לחיוב ולשלילה, גם למנהיגים צבאיים רבים. כך, היתה זו הכריזמה של אלכסנדר הגדול שגרמה לאנשיו ללכת אחריו עד קצוות העולם המוכר, וזו של נפוליאון שהובילה מיליוני אנשים אל מותם ללא מטרה מלבד האדרת שמו. גם אדולף היטלר, להבדיל, היה בעל כריזמה רבת עוצמה ומסוכנת, שבאמצעותה צבר את כוחו ושעל ידי שימוש בה גרם לאומה משכילה ומתקדמת לחולל את האירועים המזעזעים ביותר במאה ה־20.

מאז המחצית השנייה של המאה ה־20, כריזמה מיוחסת בעיקר למנהיגים פוליטיים ועסקיים: אנשים כמו ג'ון פ. קנדי, מרטין לותר קינג, סטיב ג'ובס, הנרי פורד, וולט דיסני, ג'ק וולש ורבים אחרים. לכאורה, רשימת השמות המרשימה הזאת מרמזת על קשר ברור בין כריזמה לבין הצלחה בעסקים ובפוליטיקה. בלי הכריזמה המפורסמת שלו, קנדי היה מפסיד את הבחירות ליריבו הלא־כריזמטי ריצ'רד ניקסון (שדווקא נהפך לאחר מכן לכריזמטי מספיק כדי לזכות בעצמו בשתי מערכות בחירות לנשיאות). ג'ובס, פורד, דיסני וולש הקימו בעזרתה אימפריות עסקיות שהפכו את שמם לשם נרדף להצלחה וחדשנות.

 

עלייתו של המנכ"ל הכוכב

האם כריזמה מובילה בהכרח להצלחה כלכלית? בשאלה הזאת עסק ניסוי שערכו ב־1998 החוקרים פרנק פלין מאוניברסיטת סטנפורד ובארי סטו מאוניברסיטת ברקלי. במחקר, שנערך פחות משנה לאחר שובו של סטיב ג'ובס לעמדת הובלה בחברת אפל, ביקשו פלין וסטו מ־150 סטודנטים להעמיד פנים שהם ירשו 10,000 דולר מקרוב משפחה ולחלק את הכסף בין שלוש אפשרויות השקעה: קרן נאמנות, פק"מ או מניות של אפל. כדי להקל על הבחירה, קיבלו הסטודנטים מידע פיננסי אודות כל אחת משלוש האפשרויות, ואולם באשר לאופציה של רכישת מניות אפל ניתנה למחציתם תחזית חיובית עבור המניה, ולמחצית השנייה תחזיות עגומות לגביה. לאחר מכן צפו מחצית מהמשתתפים — בהם כאלה שקיבלו את התחזית החיובית וכאלה שקיבלו את התחזית השלילית — בסרט בן 20 דקות שבו ג'ובס נואם בכריזמטיות אופיינית. נמצא כי הסטודנטים שצפו בג'ובס היו מוכנים להשקיע באפל יותר כסף: אלה שצפו בסרטון השקיעו 3,329 דולר בממוצע במניית אפל, ולעומת זאת אלה שלא צפו בסרטון השקיעו באפל בממוצע 1,329 דולר בלבד. המסקנה: בין אם כריזמה מובילה להצלחה כלכלית או לא, הרושם שהיא יוצרת בהחלט גורם לנו לחשוב שהתשובה חיובית.

כדאי לזכור את ההטיה הזאת כאשר דנים בכריזמה, משום שלצד מקרים מפורסמים כמו זה של ג'ובס, שהציל את אפל משנים של דשדוש והשיב לה את המעמד של אחת החברות המצליחות בעולם, ישנם גם די והותר מקרים שבהם מנהיגים כריזמטים הובילו חברות או מדינות אל עברי פי פחת. קנדי היה אמנם אחד הפוליטיקאים הכריזמטים ביותר שצמחו בארצות הברית, אבל הוא גם היה נשיא גרוע שבתוך פחות מארבע שנים הצליח לסבך את ארצות הברית במשבר במפרץ החזירים ובמלחמה בווייטנאם.

בעולם העסקי מוכרים המקרים של מנכ"ל ליהמן ברדרס לשעבר ריצ'רד פולד, מנכ"ל סיטי לשעבר צ'רלס פרינס, מנכ"ל מריל לינץ' לשעבר ג'ון תיין, ומנכ"ל בר סטרנס לשעבר ג'ימי קיין — ארבעה פיננסיירים־כוכבים שנבחרו להנהיג את החברות שלהם לא מעט הודות לאישיות מרשימה, שלא מנעה מהם להוביל את החברות שבראשן עמדו לתהום. למעשה, ייתכן שהביטחון המופרז שלהם הוא שגרם להם להיות עיוורים לסימני המשבר שיצרה ההתנהלות חסרת האחריות בחברות שלהם.

במקרים מסוימים, אישיות מגנטית יכולה גם להיות לנטל עבור מנהיג. כך טוען למשל פרופ' ראקש קוראנה מאוניברסיטת הרווארד בספרו מ־2002 "מחפשים מושיע תאגידי: החיפוש הלא הגיוני אחרי מנכ"לים כריזמטים" (Searching for a Corporate Savior: The Irrational Quest for Charismatic CEOs). בראיון למגזין TheMarker ב־2009, אמר קוראנה כי "החיפוש אחר מנכ"ל כריזמטי מייצג ראיית עולם צרה מאוד. כריזמה היא במידה רבה תוצר של תפישה. היא אינה מעידה על ערכו האמיתי של אדם, ובוודאי אינה מכירה במורכבות וברוחב האופקים הדרוש לצורך ניהולו של ארגון. הרעיון שאדם אחד יכול להפוך במו ידיו את מצבו של ארגון מגרוע לטוב הוא שגוי מיסודו ופשטני מאוד".

למרות הטבעיות שבה אנחנו מקבלים כיום את הצורך בכריזמה אצל מנהיג, לא תמיד היא נתפסה כתכונה חשובה במיוחד. ב־30 השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, מסביר קוראנה, המנכ"ל האידאלי היה אדם אפור שצמח מתוך החברה ועלה בהייררכיה שלה בהדרגה, מבלי לפתח סביבו פולחן אישיות. בשנות ה־80 חל שינוי, ומנהלים כריזמטים כמו וולש — שהוביל את ג'נרל אלקטריק ל־80 רבעונים רצופים של גידול ברווחים — ומנכ"ל קרייזלר לי איאקוקה, נהפכו לאלילים החדשים של העולם העסקי. תרבות ניהולית חדשה זו השתלבה היטב בשינוי הרחב יותר שעברה הכלכלה והתרבות ב־30 השנים האחרונות, מכלכלה שוויונית־יחסית לכלכלת "סופרסטארים" שבה החברה, העסקים והפוליטיקה מאופיינים יותר ויותר בחיפוש אחר מנהיגים־כוכבים.

 

יתרון השמרנות האינטליגנטית

לפי קוראנה, החיפוש של חברות אחרי מנכ"ל כריזמטי — מה שזכה לכינוי "כת המנכ"ל הכריזמטי" ב"הרווארד ביזנס ריוויו" ב־2002 — הוא תולדה של רדיפה אחרי יעד אחר שהציבו לעצמן חברות בשני העשורים האחרונים: מיקסום התשואה עבור בעלי המניות. מנכ"ל־כוכב מעודד את ביטחון המשקיעים בחברה ומעלה את המניה, אבל עלול לפספס לחלוטין בעיות מבניות ארוכות טווח. לעתים, גיוסו של מנכ"ל כריזמטי גם לא מועיל להשגתה של המטרה העיקרית שלשמה הוא מועסק: העלאת ערך המניה. מחקר שנערך באוניברסיטת ברקלי ב־2009 ניסה לבדוק את ערכו של מנכ"ל כזה באמצעות בחינת ביצועיהם של מנכ"לים שזכו בפרסי ניהול חשובים. נמצא כי הפרסים עזרו מאוד למנכ"לים עצמם — השכר שלהם גדל ב־44% בממוצע — אבל לא לחברות שניהלו. בשלוש השנים שאחרי קבלת הפרס נפלו מניותיהן של החברות שניהלו המנכ"לים שנבדקו, בשיעור של 15%־26%.

שלושת הגורמים שמשפיעים יותר מכל על הצלחתה של חברה, טוען קוראנה, הם התעשייה שבה הן פועלות, התנאים הכלכליים הקיימים והאסטרטגיה העסקית. והכריזמה של המנכ"ל? לדברי קוראנה היא אינה חשובה מבחינה סטטיסטית. יתרה מזאת, כשמביאים בחשבון שהחיפוש אחרי "אביר על סוס לבן" גורם לעתים לחברות להזניח אתגרים מורכבים יותר, כמו חדשנות וייעול, המסקנה היא שנזקה עולה לא פעם על תועלתה. לדבריו, חברות שמחפשות מנהיג כריזמטי מתוך אמונה ביכולתו להושיען ממשבר, פוסלות בדרך מועמדים מתאימים לתפקיד ומעדיפות על פניהם מועמדים "נועזים" וכריזמטים יותר. ואולם כאשר מנהיג כזה נשבה בתדמית שלו עצמו, ומקבל בשל כך החלטות חסרות אחריות, התוצאה היא ערעור יציבותה של החברה.

בלומברג

אישוש למסקנות מחקריו של קוראנה סיפק ב־2013 מחקר שפרסמו כריסטיאן סטדלר מאוניברסיטת וורוויק ודיוויס דייר, מומחה לניהול אסטרטגי, בכתב העת MIT Sloan Management Review. במחקר זה בדקו השניים את הנהגותיהן של חברות אירופיות בנות 100 שנים, וגילו שמנהיגים כריזמטים לא תמיד הובילו אותן להצלחה עסקית. למעשה, במקרים רבים מנכ"לים כאלה עשו טעויות דרמטיות שהובילו את החברות שלהם לקשיים. ששה מתוך 18 הזוכים האחרונים בתואר "מנהל השנה" בגרמניה, הם ציינו, היו אחראים לטעויות קשות שפגעו בחברות שלהן. אחד מהם, מנכ"ל דיימלר לשעבר, יורגן שרמפ, הוביל את החברה שניהל למיזוג כושל בשווי של 35 מיליארד דולר עם יצרנית הרכב האמריקאית קרייזלר, שהסב לה הפסדים כבדים.

מנהלים מוצלחים שמובילים את החברות שלהם להצלחה ארוכת טווח, מצאו סטדלר ודייר, מצטיינים בסגנון ניהול שהם מכנים "שמרנות אינטליגנטית". סגנון זה, הסבירו, מתאפיין בידע נרחב על פעילות הארגון, שמאפשרת למנהיגים להקים רשת תומכת שתעזור להם לממש את תוכניותיהם, והוא שכיח מאוד בקרב חברות שהצליחו לשרוד ולהצליח במשך 100 שנה, ואפקטיבי ביותר, גם אם איננו נוצץ כסגנון הניהול הנשען על כריזמה אישית. מדי פעם בהיסטוריה של חברות כאלה אמנם צץ מנהיג כריזמטי, אבל ברוב הזמן הגורם העיקרי להצלחה שלהן היה פשוט היכרות עם התעשייה שלהן ותקשורת בריאה עם העובדים.

למעשה, כריזמה טומנת בחובה לא מעט סכנות. אחת מהן היא היבריס, כלומר התמכרות של המנהיג לכריזמה של עצמו, שבעקבותיה הוא מאמין שהוא אינו מסוגל לטעות ולכן פוסל דעות של אחרים. גם הארגון עלול להתמכר לכריזמה של המנהיג. כמה מדינות, למשל, צעדו במחצית הראשונה של המאה ה־20 לאבדון ודאי בגלל כריזמה של מנהיגים כמו מוסוליני, היטלר, מאו וסטאלין. וישנה גם הסכנה שכריזמה תהפוך למטרה בפני עצמה, במקום לשרת מטרות רחבות יותר.

 

אי אפשר לשכפל כריזמה

בכריזמה גלומה סכנה נוספת, הנובעת מכך שקשה לשכפל אותה. אפל, למשל, סבלה פעמיים מהיותו של ג'ובס המנכ"ל הכריזמטי ביותר של העשורים האחרונים. בפעם הראשונה באמצע שנות ה־80, כאשר ג'ובס הודח מהחברה על ידי המנכ"ל שגייס, ג'ון סקאלי, והותיר אחריו חברה שעסקיה הושתתו על החזון הכריזמטי של המייסד; ובפעם השנייה כשהוא מת ב־2011 — אז הספידו אנליסטים את אפל, חברה שעדיין נהנית משווי השוק הגדול בעולם, בין היתר משום שטים קוק היה רחוק מרחק רב מקודמו בתפקיד, ומפני שכל כך הרבה מהתדמית של אפל ומוצריה היה קשור בכריזמה וביצירתיות של ג'ובס.

גם פורד ודיסני נזקקו לשנים רבות כדי להתאושש ממותם של המייסדים הכריזמטים שלהן. דיסני, למעשה, היתה כה משוכנעת שנחוץ לה וולט דיסני נוסף, עד שבסוף שנות ה־70 היא מינתה לתפקיד המנכ"ל את חתנו, רון מילר, שהיה ללא ספק מנהל כריזמטי, אך גם בעל מזג סוער ואגרסיבי שנטה להתקפי זעם. התוצאה היתה שבאותן שנים היתה דיסני חברה כושלת שכמעט נפלה קורבן לניסיונות השתלטות עוינים, עד שלבסוף הודח מילר בבושת פנים. מנהיג כריזמטי, במקרים מסוימים, עשוי להשאיר אחריו נעליים שאיש אינו יכול למלא וחברה בכאוס ארגוני.

כל זה לא אומר שכריזמה לא יכולה להיות תכונה חיובית. בתחום היזמות היא יכולה אפילו להיות תכונה מכריעה. בעתות מלחמה, כריזמה יכולה לגייס את הציבור למלחמה שנראית אבודה מראש (כפי שעשה וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה).

אי־פי

רוזאבת מוס קנטר, פרופסורית למינהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד, למשל, מאמינה בחשיבותה של כריזמה, למרות המוניטין הגרוע שלה בשנים האחרונות: "נכון שההיבטים הדתיים המקושרים לכריזמה גורמים לנו לחשוב על אמונה עיוורת, על אנשים שמובילים אחרים לשתות רעל או מעוררים בהם תקוות שווא שמנכ"ל חדש יכול לחלץ תאגיד בכוחות עצמו", כתבה קנטר במאמר שפרסמה ב"הרווארד ביזנס ריוויו" ב־2009. "אבל גם הדחייה שלנו את הכריזמה כפקטור היא מוגזמת, ומפספסת את הקסם האישי שהופך אדם למנהיג".

כריזמה, טוענת קנטר, היא עדיין אחת מהדרכים היעילות ביותר לעורר מוטיבציה ויצירתיות, להגדיל תפוקה ולהוביל לשביעות רצון ומוראל גבוה בקרב עובדים. כריזמה יכולה להתבטא גם במגוון דרכים חיוביות: עניין באנשים, למשל, או הקשבה לרעיונות שהם מעלים. היא לא חייבת להיות נטולת תוכן — למעשה, כשהיא מלווה בתכונות כמו פתיחות, היא עשויה להוביל לחדשנות.

כריזמה לא מספיקה. שי אגסי, למשל, הוא נואם כה מחונן עד שב־2009, במאמר אודותיו בשבועון "אקונומיסט", הוא כונה "איש המכירות הטוב ביותר בעולם הטכנולוגיה אחרי סטיב ג'ובס". אלא שהכישורים הרטוריים של אגסי לא מנעו מבטר פלייס להתרסק.

לדברי פרופ' אדם גרנט מאוניברסיטת פנסילבניה, יש למנהלים מופנמים יתרונות על פני מנהיגים מוחצנים, שכן הם מצטיינים דווקא בתכונות שאינן אופייניות למנהיגים כריזמטים ומוחצנים, כמו מיומנות באינטראקציות אישיות, אמפתיה וקבלת החלטות שמבוססת על התכוונות ולא על אימפולסיביות. בסביבה בלתי צפויה כמו הכלכלה של המאה ה־21, מסביר גרנט, אנשים מופנמים ונטולי כריזמה עשויים להתגלות כמנהיגים מוצלחים יותר. סטדלר ודייר, מצדם, טוענים שכריזמה בפני עצמה היא לא בעייתית — היא פשוט לא מספיקה. "אם החברה שלך מתקדמת בכיוון הנכון, מנהיג כריזמטי יכול להוביל אותה ליעד מהר יותר", הם כתבו במאמר שלהם. "מצד אחר, גם אם אתה מתקדם בכיוון הלא נכון היא תעשה את אותו דבר בדיוק". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#