תקשורת |

ערוץ החיסולים של ynet

בשולי המלחמות בין העיתונים הגדולים, ניטשות גם מלחמות קטנות המתרחשות בשדה קרב חדש ומדמם: ערוץ המדיה של ynet. כותבת שורות אלה מצאה את עצמה בקו האש

ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט

בשקט בשקט, ללא כל הודעה מיוחדת, הושק לפני כמה שבועות ב־ynet ערוץ חדש ומסקרן במסגרת מדור הכלכלה: ymedia שמו. רוב הגולשים ב־ynet בקושי הבחינו בו, ואלו שהבחינו סביר להניח שלא יחסו לו חשיבות יוצאת דופן. אבל מי ששוחה באופן קבוע במעמקי הביצה העכורה של עולם התקשורת הישראלי הרים מיד גבה, ואחר כך פקח זוג עיניים נדהמות אל מול ההתרחשות יוצאת הדופן הזאת.

בקבוצת "ידיעות אחרונות", כדאי להסביר, מה שנעשה בעולם התקשורת הוא בבחינת טריטוריה כמעט בלתי קיימת מבחינה עיתונאית. זה לא שדה סיקור, כפי שמקובל בלא מעט גופי חדשות, כי אם שדה מוקשים שלא כדאי לאיש מכתבי "ידיעות" להניח בו רגל, אלא אם כן נשלח למשימה מבצעית, למשל - "התנקשות" בתוכנית "האח הגדול" מבית המתחרה, "קשת", כפי שנעשה ב"פרשת הכדורים הפסיכיאטריים" במארס 2012 שקודמה בקול תרועה מעל דפי העיתון, או "ירי ממוקד" לעבר מי שמעז לבקר את העיתון והמו"ל שלו, כפי שנעשה לעיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר באוגוסט 2008 ("חפיף דרוקר"), פרשה שהסתיימה בהסדר גישור בין דרוקר לעיתון ובהבהרה מצד "ידיעות" כי לא התכוונו להטיל דופי ביושרתו האישית והמקצועית.

ידיעה שפורסמה ב-ynet בינואר השנה ועסקה באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית"

האופן שבו גופי תקשורת מתייחסים לביצה שבה הם עצמם משתכשכים הוא מדד טוב ליושרה העיתונאית שלהם, ממש כפי שהיחס כלפי נשים הוא מדד טוב למידת הליברליות של מדינות וחברות אנושיות בכלל. היכולת של גוף עיתונאי לדווח על הנעשה בבית הזכוכית שבו הוא יושב היא מדד לנאמנות ולערכים של הוגנות ושקיפות. יש חשיבות עצומה לשיח שהתקשורת מנהלת על עצמה, אבל יש כמובן חשיבות ל"איך" — איך בוחרת מערכת עיתונאית לדווח על הזירה שהיא חלק ממנה. האם גם במצב כמעט בלתי אפשרי כזה מקפידים לשמור על דיווח מקצועי, ביקורתי ונטול פניות? זהו המבחן האולטימטיבי.

ב"ידיעות אחרונות", כאמור, באופן מסורתי, אין דיווח שוטף על הנעשה בעולם התקשורת. עולם העיתונות מוצג כחלון ראווה נוצץ ואטום, ששום דבר לא מסתתר מאחוריו. באותה נשימה, הנורמה המשתקפת מעל דפי העיתון לא מעט שנים היא שבעת הצורך מותר וראוי להשתמש בגזרה הזאת באופן אסטרטגי, ככלי להחלפת מהלומות וסגירת חשבונות עם יריבים מבחוץ.

לפיכך המהלך של העלאת ערוץ קבוע שיוקדש לסיקור שוק התקשורת עורר מיד סקרנות. האם גם ב"ידיעות אחרונות" הבינו סופסוף שבעולם התקשורת קורים דברים מעניינים שכדאי להביא לידיעת הקוראים? האם גם שם השכילו להבין כי זו אחת הזירות המרתקות ביותר, שעוברת טלטלה עצומה כבר כמעט שני עשורים, ובאופן קבוע מושכת אליה יצרים עזים של אגו, כסף והשפעה פוליטית? המצב של "ידיעות" לא פשוט במובן זה. התאגיד רב ההשפעה, שהיה בעבר מונופול, מתנהל בזירה מסובכת: הוא נמצא ביחסי תחרות ואויבות עם "קשת" (בעיקר על רקע הקמת "מאקו", שהתפרשה כהכרזת תחרות מול ynet); הוא זוכה בשנים האחרונות לביקורת חריפה מצד כתבי "העין השביעית" (אתר שאני נמנית עם צוות כותביו); הוא זוכה ללא מעט הצלפות גם מעל במה זו של TheMarker; וכמובן מנהל את הקרב המדמם והמאיים מכל – זה שמול "ישראל היום" בבעלות שלדון אדלסון ומול ראש הממשלה בנימין נתניהו, שפרסם ב־9 בפברואר פוסט בפייסבוק ובו טען בגלוי כי "הגורם המרכזי שעומד מאחורי גל ההכפשות נגדי ונגד רעייתי הוא נוני מוזס. הוא אינו בוחל באמצעים כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי, לסגור את עיתון 'ישראל היום' ולהשיב את השליטה הדורסנית של 'ידיעות אחרונות' בעיתונות הכתובה".

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

לאור מצב זה, סקרנותי הראשונית אולי היתה נאיבית והסטירה הגיעה הרבה יותר מוקדם מכפי שניתן היה לצפות. בתוך שבועות אחדים עלו בערוץ ymedia שורה של ידיעות חדשותיות שהיו, הלכה למעשה, מבצעי חיסול ממוקד כלפי מבקרים ואויבים של "ידיעות אחרונות" בזירות השונות. אני עצמי הייתי בין הראשונים לחטוף. לאחר שהופעתי בחדשות ערוץ 2 והצגתי את "מדד הפרסום הסמוי" שעלה באותו יום ב"עין השביעית", ובו נחשף כי ynet הוא האתר ה"מזוהם" ביותר בפרסום סמוי בין אתרי החדשות בעברית, מיהרו בערוץ המדיה החדש, באמצעות הכתבת יעל ולצר, להעלות ידיעת "התנקשות" ("כך מסתירים בחדשות ערוץ 2 תוכן ממומן באתר הבית"). הדיווח של ולצר הציע כי בראיון עמי לא הוזכר אתר "מאקו" ככזה שגם בו יש פרסום סמוי ממניעים זרים, שהרי קשת היא אחד משני הזכיינים המממנים את חברת החדשות. קשה היה לפספס את הלשון הארסית שבה נוסחה הידיעה ("לאולפן הוזעקה ענת באלינט, שהוצגה כ'חוקרת תקשורת ועיתונאית'"). לא היה שום דבר חדשותי בידיעה, אלא רק פרישה של תזה קונספירטיבית למדי, שהתעלמה מכך שבאותו בוקר ממש דיווחתי באופן דומה מאוד על הנושא בראיון ב"מה בוער" של רזי ברקאי בגלי צה"ל. גם שם הצגתי את מי שכיכב בראש הרשימה כמקדם זיהום של השיח הציבורי (ynet) ובתחתיתה ("הארץ" וגם TheMarker).

לא חלפו שלושה ימים ורקטה נוספת שוגרה, הפעם לכיוון "העין השביעית", שעומד בימים אלה בפני סגירה. הכותרת "מה יש לאנשי 'העין השביעית' להסתיר?" עסקה בחילופי הדברים שבין ולצר לעורך "העין השביעית" שוקי טאוסיג וניסתה לזרוק בוץ על אתר ביקורת התקשורת מכל כיוון אפשרי (למשל, למה יש לאתר עורך וגם עורך ראשי?).

מצעד הקורבנות נמשך בימים הבאים: ידיעה אחרת הכריזה על "התרסקות התוכנית 'מה בוער'" על בסיס ניתוח מגמתי ומוטה של נתוני האזנה מהזמן האחרון. ב"ישראל היום" (עוד גוף שעושה שימוש אסטרטגי בדיווחיו על עולם התקשורת) טען ברקאי כי מאז שהודיע כי הוא מתנגד ל"חוק ישראל היום" של איתן כבל תוקפים אותו ב"ידיעות אחרונות" שוב ושוב. חברת החדשות של ערוץ 2, זו שהעזה לגעת בתפוח האדמה הלוהט של הפרסום הסמוי דרך הראיון איתי, היתה הבאה בתור: ידיעה של ולצר מתחילת פברואר דיווחה על ירידה בצפייה ב"אולפן שישי" ב־2014 (והצניעה, למשל, את הדיווח על העלייה בצפייה במהדורת מוצ"ש בערוץ). נתוני צפייה והאזנה, יודע כל כתב תקשורת, אפשר להציג באינספור דרכים, תלוי מה רוצה המדווח להדגיש.

יש משהו עצוב ומדכא במיוחד במחזה של עיתונאי בודד שהופך לשכיר חרב של המו"ל שלו, בוודאי כאשר מדובר בקרבות מול עיתונאים אחרים: ולצר נדרשת בתפקידה החדש ליצור קשר עם עמיתים שלה ולקחת תגובות לידיעות שהיא מעלה באתר. אבל ולצר וערוץ החיסולים שאליו נשכרה הם רק המשל. הם חושפים תודעה של מו"ל, ארנון מוזס, ותרבות עיתונאית קלוקלת שפשתה בקרב העורכים הבכירים שעובדים אצלו. בתרבות המדיה החדשה שמשליט "ידיעות אחרונות" (ו"ישראל היום", באופן אחר) העיתונות היא רק כסות, כמו איזה שמלה נוצצת המכסה על גוף עקום ושומנים מכוערים. כללי המשחק מזכירים הרבה יותר את אלה של המאפיה האיטלקית, שם יש כאלה שהם "משלנו" (למשל, אהוד אולמרט או יאיר לפיד), ומולם "אחרים" (למשל בנימין נתניהו). על הראשונים מגנים בחירוף נפש, ואילו את השניים "מחסלים" במילים קשות. בשם ה"עיתונות" מופעלים עיתונאים כדי להיטיב עם אנשים מסוימים ו"להתנקש" ציבורית ב"אחרים", בהתאם לאינטרסים של המו"ל. המקצועיות נזרקת הצידה, ההוגנות נדרסת ברגל גסה והקוראים זוכים לקבל מדי יום מעין עיסה דביקה ודוחה של אינטרסים אפלים ומשתנים תדירות, שרק יודעי ח"ן מצליחים לפענח באופן מלא.

אבל היי, יש בכל זאת תקווה. אם עוברים לצד הנכון זוכים לחיבוק חם. לקראת אמצע פברואר הוגשה לוועדת הבחירות עתירה של עורך דין פרטי, שחר בן מאיר, שבה נטען שיש להכיר ב"ישראל היום" כפלטפורמת תעמולה לבנימין נתניהו. אני הייתי זו שכתבה את חוות הדעת המקצועית שעליה התבססה העתירה. ב־ ynet וגם ב"ידיעות אחרונות" צ'יפרו מיד בידיעה נרחבת וחמה ובה הונח עליי הכתר מחדש ברב טקס: "העותר מצרף לבקשתו חוות דעת של ענת באלינט, מומחית לתחום התקשורת..."

עורך ynet, ערן טיפנברון, והכתבת יעל ולצר סירבו להגיב. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker