דמוקרטיה במכירת חיסול

האולטרה-עשירים השתלטו על המערכת הפוליטית האמריקאית והפכו אותה לתחביב הפרטי שלהם. התוצאה: כאוס מפלגתי, קיפאון פוליטי ופוליטיקאים שמתחנפים לכסף הגדול

אשר שכטר
אשר שכטר

פחות משנה לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2012, באירוע בחירות סגור, הרשה לעצמו ברק אובמה רגע של כנות. הנוכחים, בהם כמה מהאנשים העשירים והחזקים בארצות הברית, כמו מייסד מיקרוסופט, ביל גייטס, מנכ"ל מיקרוסופט אז, סטיב באלמר, ואחד ממייסדי ענקית הקמעונות קוסטקו, ג'ף ברוטמן, שילמו כל אחד כ־18 אלף דולר עבור הזכות לשוחח עם אובמה. לאחר שהנשיא השמיע נאום קצר והעיתונאים התבקשו לעזוב את החדר הגיע הזמן למנה העיקרית: סבב שאלות ותשובות שבמהלכו נשאל אובמה לגבי עמדתו בנוגע לסוגיית המימון של קמפיינים פוליטיים בארצות הברית. במיוחד התעניינו השואלים ביחסו לפסיקה שנויה במחלוקת של בית המשפט העליון מ־2010, "סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית", שהסירה חלק ניכר מההגבלות על תרומות פוליטיות של תאגידים, עמותות ואיגודים מקצועיים — פסיקה שהובילה לפתיחתו של עידן חדש בפוליטיקה האמריקאית.

"יש כעת פוטנציאל ש־200 איש יקבעו מעתה והלאה מי ייבחר לנשיא", אמר אובמה לקהל התורמים לפני שציין כי "חמישה או שישה מהם נמצאים כנראה בחדר הזה". ההודאה הזאת, שעוררה אי נוחות בקרב הנוכחים, היתה יוצאת דופן בהתחשב בכך שהגיעה מאובמה, שכארבע שנים לפני כן הצליח להיבחר לנשיאות ארצות הברית תוך הישענות על קמפיין יוצא דופן וחלוצי, שמומן בחלקו הגדול מתרומות קטנות של אזרחים רגילים.

צילום: בלומברג

מערכת הבחירות של 2012, לעומת זאת, היתה שונה בתכלית: הפסיקות בתביעה של סיטיזנס יונייטד, ובתביעה נוספת נגד ועדת הבחירות הפדרלית שהגיש ארגון בשם speechnow.org, הובילו להיווצרותו של מירוץ חימוש פיננסי בין המפלגות ובין המועמדים השונים. כשמיליארדי דולרים מוטלים על הכף, אובמה נאלץ לוותר על אחד מהעקרונות החשובים שהנחו את הקמפיין שלו ב־2008: סוגיית הרפורמה ברגולציה על תרומות. בעוד שב־2008 הדגיש הקמפיין של אובמה את חשיבות התרומות מאזרחים פשוטים והגבלת התרומות של תורמים גדולים, ב־2012 הצטיידו אובמה והדמוקרטים בוועדות פעולה פוליטיות (Super PAC) משלהם, שהן גופי איסוף תרומות עצומים שהודות לשתי הפסיקות מ־2010 הורשו לגייס סכומי כסף בלתי מוגבלים במטרה לקדם או לצאת נגד מועמדים למשרות פוליטיות.

"אלא אם כן יחול שינוי דרמטי ברגולציה על תרומות פוליטיות", צפה אובמה, "אני אהיה המועמד הנשיאותי האחרון שזכה בנשיאות בדרך שבה זכיתי, ללא תמיכה מאסיבית של בעלי אינטרסים מיוחדים, בלי קומץ תומכים תאגידיים גדולים, כמועמד שהיה לו את הזמן ואת היכולת לגייס תמיכה עממית רחבה ולבסוף גם גייס הרבה תורמים גדולים, אבל התחיל בקטן והצליח לבנות את עצמו".

אובמה ניצח לבסוף במערכת הבחירות של 2012. הרפובליקאים, לעומת זאת, נחלו תבוסות מוחצות הן בקונגרס והן בבחירות לנשיאות. עם זאת, המנצח הגדול במערכת הבחירות ההיא היה הכסף הגדול, שחתם באופן רשמי את ההשתלטות שלו על הפוליטיקה האמריקאית: שתי המפלגות הגדולות הוציאו כ־1.6 מיליארד דולר במהלך הבחירות, בעוד שארגונים חיצוניים כמו Super PACS הוציאו לא פחות מ־2.5 מיליארד דולר. בסך הכל הוציאו המועמדים, המפלגות והקבוצות החיצוניות כ־7 מיליארד דולר על בחירות 2012 — מערכת הבחירות היקרה בתולדות ארצות הברית (לפחות עד בחירות 2016). ישנן מדינות שהתמ"ג שלהן קטן מהסכום הזה.

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

האזהרה המטרידה של אובמה היא נקודת המוצא בספרו של העיתונאי האמריקאי קנת ווגל, Big Money ("כסף גדול"), שפורסם בקיץ האחרון. בדומה לרב המכר של כתב ה"ניו יורק טיימס" מארק לייבוביץ' מ־2013, This Town ("העיר הזאת"), שחשף את ערוותו של הממסד הפוליטי בוושינגטון, גם ספרו של ווגל הוא מסע מטריד ומייאש בקרביה של הדמוקרטיה האמריקאית שבה, בין כנס תורמים אחד למשנהו, פחות ופחות אנשים קובעים מי יהיו המועמדים שירוצו למשרות פוליטיות, אילו אג'נדות יקדמו וגם — במידה מסוימת, ועל כך בהמשך — האם ייבחרו.

"מה שהשתנה במערכת הבחירות של 2012", אומר ווגל בראיון למגזין TheMarker, "הוא שזו היתה מערכת הבחירות הראשונה אחרי שתי פסיקות בית המשפט העליון מ־2010, שקבעו בפועל שהרגולציות שהיו קיימות קודם לכן על תרומות פוליטיות הגבילו את חופש הביטוי. שתי ההחלטות האלה יצרו תרבות פוליטית חדשה שבה העשירים אינם מודאגים עוד מההשלכות המשפטיות של מציאת אפיקים לתרומות. נוצרה תעשייה של יועצים פוליטיים שמשרתים את האינטרסים של כמה עשרות אנשים עשירים מאוד — אנשים שנוח להם לרשום צ'קים ענקיים וכך לשנות את הפוליטיקה האמריקאית".

מערכת פוליטית בכאוס תמידי

כסף, מבהיר ווגל בספר, תמיד סלל דרכים ללבם של פוליטיקאים בארצות הברית, וטייקונים ובעלי אינטרסים השתמשו בהונם כדי להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית מאז — ובכן, מאז שהיתה פוליטיקה אמריקאית. ב־1896 הם אפילו קנו את הנשיאות, כש"הברונים השודדים", ג'ון ד. רוקפלר, אנדרו קרנגי וג'יי.פי מורגן, השתמשו במשאבים הפיננסיים העצומים שלהם כדי להביא את ויליאם מקינלי לבית הלבן.

אולם בשנים האחרונות משהו השתנה: בעקבות פסיקת סיטיזנס יונייטד וחקיקות אחרות, השתלטו האולטרה־עשירים על הפוליטיקה האמריקאית. כוחן של המפלגות נחלש מאוד בעוד שכוחם של תורמים גדולים, בהם למשל אילי הון כמו שלדון אדלסון והאחים צ'ארלס ודייוויד קוך, שלושתם מהתורמים הגדולים של המפלגה הרפובליקאית בארצות הברית, גדל לאין שיעור. הם צברו השפעה כמעט חסרת תקדים על הפוליטיקה האמריקאית — מהבית הלבן והממשל הפדרלי, ועד לממשלים המדינתיים והמקומיים — והצליחו לקדם אידאולוגיה שמרנית קיצונית באמצעות תנועות כמו מסיבת התה.

התוצאה של הסרת המגבלות, מסביר ווגל, היתה שהכסף הגדול נהפך ליותר ויותר משפיע: כך, אם ב־2012 הצטרפו תרומותיהם של כ־5.7 מיליון תורמים קטנים לקמפיינים של ברק אובמה ושל מתחרהו, מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות מיט רומני, לכ־370 מיליון דולר, הרי שכ־100 תורמים גדולים תרמו יחד באותה מערכת בחירות סכום גדול בהרבה, כ־470 מיליון דולר, לשני הקמפיינים. מ־2010 התחילו עשרות תורמים גדולים להזרים הון עתק למערכת הפוליטית האמריקאית, ונהפכו בכך לחשובים יותר מכל השחקנים האחרים במערכת: המצביעים, הפעילים ואפילו מנהיגי המפלגות עצמן. על המערכת הפוליטית האמריקאית השתלטה קבוצה קטנה ומצומצמת בצורה שערורייתית של בעלי הון, שמקבצים סביבם קבוצה רחבה מעט יותר של יועצים פוליטיים שאחראים לכוון את התרומות למועמדים הנכונים דרך שורה ארוכה של אפיקים חוקיים וגלויים ואפיקים נסתרים לא־חוקיים, כאלה שנועדו לטשטש את מקור הכסף שמגיע למועמד.

ווגל, כיום הכתב החוקר הראשי של האתר פוליטיקו, מסקר כבר שנים רבות את הקשר שבין כסף לפוליטיקה בארצות הברית. הוא אומר שהעבודה שלו השתנתה במשך השנים, ואם בעהר הקדיש את רוב זמנו לישיבה מול המחשב ולבהייה מאומצת במסמכי ועדת הבחירות הפדרלית ושירות המסים האמריקאי (IRS), כיום כבר אין די בכך. "השינוי הזה הביא לעולם סוג חדש של דיווח", הוא אומר. "בגלל שהתורמים הגדולים מתחזקים, בפועל, מפלגות פוליטיות משלהם, ובגלל שכל כך הרבה מהתרומות מועברות דרך ערוצים חשאיים, אתה צריך למצוא את החדרים האחוריים האמיתיים, ולא רק המטפוריים, שבהם תורמים נפגשים עם היועצים וגם עם הפוליטיקאים עצמם". בספר הוא מתאר כמה מקרים שבהם הסתנן למפגשים חשאיים של תורמים ופוליטיקאים, נזרק ממלונות על ידי מאבטחים והיה נתון למעקב על ידי טיפוסים חשודים שניסו להניא אותו ממעשיו.

התוצאה הישירה של השתלטות האולטרה־עשירים, מסביר ווגל, היא מערכת פוליטית ששרויה בכאוס תמידי. כך למשל, באוקטובר 2013 הושבתה הממשלה הפדרלית בארצות הברית ליותר משבועיים, מכיוון שהרפובליקאים והדמוקרטים בקונגרס לא הצליחו להסכים על העברת התקציב. במהלך השבועיים המתוחים שבהם היה הממשל מושבת, תמכה צמרת המפלגה הרפובליקאית בעסקה עם הדמוקרטים שהיתה מחזירה את הממשלה לפעולה. אולם בנוף הפוליטי האמריקאי של אחרי 2010, הפוליטיקאים המנהיגים הרפובליקאים עצמם כבר לא היו רלוונטיים. הם היו שבויים בידי האגף הקיצוני של מפלגתם, אנשי מסיבת התה, שעלו לגדולה בשנים האחרונות הודות למיליארדים שתרמו להם אנשי עסקים כמו האחים קוך. השתלטות האולטרה־עשירים, כותב ווגל בספרו, לא חיזקה את הרפובליקאים או את הדמוקרטים — להפך. במקום מפלגה אחת, יצרו העשירים מפלגות צללים משלהם שחתרו תחת הממסדים המפלגתיים.

ענף הספורט החדש של העשירים

קנת ווגל: "האולטרה–עשירים כבר תרמו לצדקה ובנו בתי חולים והם חושבים מה הלאה. אם אתה אוהד ספורט, אתה קונה קבוצת כדורסל או פוטבול. אם אתה מכור לפוליטיקה, אתה קונה עבור המועמד האהוב עליך את הבחירות לנשיאות"צילום: Steven Halperson

בפריימריז הרפובליקאיים של 2012 תמך שלדון אדלסון בניוט גינגריץ' במירוץ למועמדות המפלגה לנשיאות. גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים, נחשב אז למועמד חסר סיכוי: הוא היה לא פופולרי, החזיק בדעות שנויות במחלוקת בנושאים כמו יחסי ארצות הברית וישראל, היה לו רקורד בעייתי ובאופן כללי הוא נחשב בעיני פרשנים ועיתונאים לבדיחה. אולם אדלסון, חברו הקרוב של גינגריץ', תמך בו ואף תרם 20 מיליון דולר למסע הבחירות שלו, שכלל בין היתר כמה האשמות חריפות נגד מי שבסופו של דבר זכה במועמדות: מיט רומני.

"כל אדם שעוקב אחרי הפוליטיקה האמריקאית ידע שתרומה לגינגריץ' כמוה כזריקת כסף לפח", אומר ווגל, "ושלא משנה כמה כסף הוא יוציא, ניוט גינגריץ' לא ייבחר לנשיא ולא יזכה במועמדות. תורמים רפובליקאים, עמיתיו של אדלסון, פנו אליו בעיצומם של הפריימריז והתחננו בפניו. הם ניסו לפנות לרגשותיו, הסבירו לו שיש להם אינטרס משותף — להביס את ברק אובמה — והסבירו לו שהוא פוגע באינטרס הזה בכך שהוא מאריך את הפריימריז ופוגע ברומני, שיהיה המועמד שלהם. אדלסון סירב להקשיב. באותו זמן שאלתי את ארי פליישר (דובר הבית הלבן של ממשל בוש בשנים 2001־2003, א"ש), מדוע אדלסון פועל כך. 'מיליארדרים', הוא הסביר לי, 'לא תמיד מצטיינים בלהקשיב'".

הסיפור על אדלסון והחלטתו לדבוק בגינגריץ', בניגוד לאינטרס המפלגתי הברור, הוא המחשה טובה לאחת הטענות המרכזיות של ווגל בספרו, זו שלפיה לצד אינטרסים עסקיים ופוליטיים, התורמים הגדולים למועמדים פוליטיים מוּנעים לעתים קרובות על ידי רגש, אגו, קשר אישי למועמד ורצון בלתי מוסתר להתפרסם. המשקיע פוסטר פריס, למשל, השקיע מיליונים ב־2012 בניסיון כושל לגרום לריק סנטורום, סנאטור לשעבר, לזכות במועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקאית. "אני נרגש מאוד מהפיכתי לסלבריטי־אינסטנט", הסביר אז פריס לווגל. "סי.אן.אן, ניו יורק טיימס, רויטרס, אי־פי — כולם מתקשרים אלי. אני לא מאמין לזה".

בזמן הפריימריז ליווה פריס את סנטורום כשהיה בעיצומו של הקמפיין שלו באיווה, והתלווה אליו לביקורים בפיצריות ולמפגשים עם מצביעים, שאותם ווגל מתאר בספר כ"מחנה קיץ פוליטי". האולטרה־עשירים, הוא מסביר, מתייחסים לעתים לפעילות הפוליטית שלהם כאל תחביב, ולפעמים ממש נוהגים כילדים. "כבר יש להם כסף, בתים ויאכטות, והם כבר תרמו לצדקה ובנו בתי חולים ואוניברסיטאות", הוא אומר. "הם חושבים מה הלאה. אם אתה אוהד ספורט, אתה קונה קבוצת כדורסל או פוטבול. אם אתה מכור לפוליטיקה, אתה קונה עבור המועמד האהוב עליך את הבחירות לנשיאות. יש חפיפה, למעשה, בין העשירים שתורמים לפוליטיקאים ובין בעליהם של קבוצות ספורט".

שלדון אדלסון. עמיתיו פנו אליו בעיצומם של הפריימריז והתחננו בפניו להסיר את תמיכתו בניוט גינגריץ'. אדלסון סירב להקשיבצילום: אי־פי

אפשר לומר שמשחק בדמוקרטיה הוא ענף הספורט החדש של האולטרה־עשירים בארצות הברית?

"אפשר לומר. יש כאלה שאומרים שהטענה הזאת מורידה מחומרת העניין, כי חלק מהם מנסים להוביל לתוצאות מסוימות בקמפיין או בבחירות בגלל התועלת הפיננסית שניצחון מספק להם, וזה בהחלט ההסבר לחלק מהמוטיבציה, אבל אני לא חושב שאפשר לזלזל באלמנט הספורט. גם כשהם תומכים במדיניות פיננסית או נושא מסוים, לרוב הם מנותקים מהשורה התחתונה שלהם. גם אם שלדון אדלסון היה מצליח לגרום למיט רומני להיות נשיא, זה לא היה נותן לו כסף".

אבל לאדלסון יש גם אינטרסים עסקיים. אף אחד לא משקיע יותר מ־100 מיליון דולר בבחירות רק כתחביב.

"אני חושב שזה אכן כך. נכון שבשנים האחרונות אדלסון עסוק מאוד בנושא ההימורים המקוונים, אבל בנושא הזה רומני אינו שונה בעמדותיו מגינגריץ', שמצדו לא שונה מאובמה. אדלסון והאחים קוך הם החלוצים של הכסף הגדול בפוליטיקה האמריקאית, והם עשו זאת במהלך כהונתו של אובמה, לכאורה משום שהוא כל כך רע לעסקים שלהם, אבל העסקים שלהם מעולם לא הצליחו כפי שהצליחו תחת אובמה".

ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לעומק השליטה של ההון התאגידי על הפוליטיקה האמריקאית. לפני כחודשיים הצליחה סיטי להכניס לספר התקציב חקיקה שהיא ניסחה בעצמה.

צילום: ללא קרדיט

"אני בהחלט לא מזלזל בזה, אבל זו דווקא דוגמה טובה לדומיננטיות שתמיד היתה לכסף ולאינטרסים מיוחדים בפוליטיקה האמריקאית — הרבה לפני סיטיזנס יונייטד. לבעלי ההון תמיד היתה השפעה חזקה בוושינגטון, הודות לאמצעים מסורתיים כמו לובינג ותרומות רגילות. הם מקבלים מה שהם רוצים כבר מאות שנים, בלי סיטיזנס יונייטד. הם לא עוסקים בתרומות גדולות, והם יהיו טיפשים אם יעשו זאת, משום שהם כבר מקבלים מה שהם רוצים ומתן תרומות כאלה מביא הרבה יותר תשומת לב. זה לא סיכון נבון, בטח לא עבור אנשים שכבר מצליחים לנווט את המערכת בדרכם".

למעשה, השינוי הגדול שהמערכת הפוליטית האמריקאית עברה מאז 2010 הוא יצירת מעמד של אולטרה־עשירים בעלי תחביב פוליטי?

"זאת לא דרך רעה לנסח את זה. ההבדל הוא שעכשיו הכסף הזה לא מוצא בתיאום עם המפלגה, אלא במידה רבה באופן עצמאי ממנה ולפי הגחמות של אותם עשירים. האחים קוך לא תמיד מתיישרים לפי הקו של הממסד הרפובליקאי, והסכומים שהם מוציאים יוצרים תת־מפלגות, מיליציות עצמאיות שלא מוציאות כספים בתוך שיטת המפלגות".

החטיפה הצליחה, 
החוטפים ירו זה בזה

באופן אירוני, השינוי העמוק שעברה הפוליטיקה האמריקאית מאז פסיקת סיטיזנס יונייטד נוצר דווקא מתוך מהלך שהיה אמור להביא לתוצאה הפוכה לחלוטין: רפורמת מקיין־פיינגולד מ־2002, שנועדה להגביל את השפעתם של תאגידים ועשירים על הפוליטיקה האמריקאית באמצעות הגבלת התרומות שהם יכולים להעביר למפלגות. הרפורמה הזאת, מסביר ווגל, הוציאה את המפלגות מהמשוואה.

דייוויד קוך. "האחים קוך לא תמיד מתיישרים לפי הקו של הממסד הרפובליקאי, והסכומים שהם מוציאים יוצרים תת–מפלגות, מיליציות עצמאיות שלא מוציאות כספים בתוך שיטת המפלגות"צילום: רויטרס

נקודת האור היחידה שווגל מצביע עליה בספרו היא שהכסף הגדול שהשתלט על הפוליטיקה האמריקאית לא תמיד קונה ניצחונות. לעתים קרובות דווקא ההפך הוא הנכון: לאחים קוך לא עזרו 400 מיליון הדולר שגייסו על בחירות 2012; אדלסון לא ראה תמורה ל־100 מיליון הדולר שהוציא על אותן בחירות — הם נחלו כשלונות חרוצים. גם המיליארדר ג'ורג' סורוס, שהוציא 27 מיליון דולר ב־2004 בניסיון לגרום לג'ון קרי להיבחר לנשיאות, כשל בניסיונו זה. בבחירות אמצע הקדנציה של 2014 עקפו הדמוקרטים — שהצטרפו באיחור למשחק הכסף הגדול — את הרפובליקאים, ונהפכו למגייסים הגדולים של תרומות פוליטיות, אך בכל זאת הפסידו את הסנאט ולא הרוויחו מושבים חדשים בבית הנבחרים. כלומר, לא רק שהכסף הגדול לא תמיד מנצח, נראה שכמעט תמיד הוא מפסיד.

"עד כה לא נראה שהאולטרה־עשירים הצליחו לקבל את מה שהם משלמים עליו", אומר ווגל. גם ב־2012 וגם ב־2014, לא קיבלו התורמים הגדולים ביותר את התוצאה שלה ציפו".

כותרת המשנה של ספרך היא "5 מיליארד דולר, רכב חשוד אחד וסרסור — בעקבות האולטרה־עשירים שחטפו את הפוליטיקה האמריקאית". מדוע אתה טוען שהמערכת הפוליטית האמריקאית "נחטפה", אם החוטפים לא מצליחים להכתיר את האיש שביקרו הם רוצים?

"ה'חטיפה' לא מתבטאת בתוצאה מסוימת, אלא בכך שהם הצליחו להוריד את הפוליטיקה האמריקאית לגמרי מהמסלול. החטיפה הובילה לא לניצחון, אלא לכאוס: במפלגה הרפובליקאית הכסף הגדול הוביל למפלגה שמסוכסכת בתוך עצמה, ושבה האחים קוך רבים עם הפלג הממסדי יותר, בראשות אנשים כמו קארל רוב (לשעבר יועצו הבכיר של ג'ורג' בוש הבן וכיום מהאנשים החזקים במפלגה הרפובליקאית, א"ש). זה מרדד את היכולת של מפלגות לעשות משהו, כי למפלגה אין שליטה בחברים שלה. אין סיבה, למשל, שחבר קונגרס של מסיבת התה יצביע בעד עסקה של יו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, עם ננסי פלוסי וברק אובמה, שתבטיח שהממשלה תתפקד. זה אולי טוב למדינה ואולי זה גם מה שהנהגת המפלגה רוצה, אבל הוא לא צריך את המפלגה. הוא צריך את האחים קוך שיעזרו לו להיבחר מחדש, כי הם אלה שסידרו שייבחר מלכתחילה. אם יצביע עבור מה שטוב למדינה, האחים ידאגו לכך שלא ייבחר בשנית. המערכת הפוליטית נחטפה, אבל כולם חוטפים אותה באותו זמן".

מה כל זה אומר לגבי בחירות 2016?

"בצד הרפובליקאי, סכומי הכסף שיוצאו ב־2016 יגרמו ל־2012 להיראות כמו משחק ילדים. זו רק תחילתו של עידן הכסף הגדול. עד כה העשירים התנסו, אבל היססו. ב־2012 וב־2014 התורמים הגדולים לא קיבלו מה שהם רצו, אבל זה לא יניא אותם מלנסות שוב". 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ