מדד הדמוקרטיה

לא מאמינים

הסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלה: רוב הציבור תומך בחידוש המחאה וסבור שהפערים הכלכליים והחברתיים הם הנושא הדחוף ביותר על סדר היום בישראל. עם זאת, האמון שהוא נותן במוסדות השלטון ובגופים הכלכליים, שאמורים לתקן את המצב, נמוך מאי פעם

תומר מיכלזון
תומר מיכלזון

האם מצביעי הימין בישראל תומכים בעמדות הכלכליות הקפיטליסטיות שמבטאים נציגיהם בכנסת? האם תומכי מפלגות השמאל מזדהים עם עמדות כלכליות שמאליות ולפיכך תומכים, למשל, בוועדי העובדים הגדולים? היכן עובר הקו המפריד בין התפישות הכלכליות הרווחות בציבור, ובאיזו מידה הוא חופף לקווי שבר אחרים בחברה הישראלית? והאם הקביעה המדכדכת שלפיה "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" עדיין תקפה? תשובות מפתיעות לכל השאלות האלה מספק סקר מדד הדמוקרטיה השנתי לשנת 2014, שערך כמדי שנה המכון הישראלי לדמוקרטיה. השנה הוחלט לראשונה לכלול בסקר סדרת שאלות בנושאים כלכליים, שמקומם בשיח הציבור נהפך בשנים האחרונות למרכזי יותר מבעבר, בעיקר אחרי המחאה החברתית של קיץ 2011.

מתוך ממצאי הסקר, שנערך בחודשים מארס־אפריל 2014, עולות מסקנות חשובות ומעניינות לגבי עמדות הציבור בשורה של סוגיות הנוגעות לאופי הדמוקרטי של המדינה ולהיבטים שונים של התנהלותה, אולם האמירה החזקה והמדאיגה ביותר שעולה ממנו היא זו: הציבור חש חוסר אמון עמוק, חוצה קהלים ומחנות פוליטיים, כמעט כלפי כל גורם בזירה הציבורית, החל בפוליטיקאים ובמוסדות השלטון — ובאופן מיוחד, משרד האוצר — דרך הבנקים ומוסדות פיננסיים אחרים, וכלה בוועדי העובדים הגדולים והתקשורת. לכן, על אף ההכרה בעומק אי השוויון ובצורך הדחוף לצמצמו, ואף על פי שרוב הנשאלים בסקר הביעו תמיכה בחיזוק רשתות ההגנה החברתיות ובמתן סיוע לשכבות החלשות, רובם מתנגדים לצמצום הפערים באמצעות העלאת מסים. בסקר אומר הציבור באופן נחרץ: שילמנו ותרמנו למדינה מספיק; יש מאיפה לקחת.

צילום: עדי עמנואל

החדשות הטובות הן שלמרות חוסר האמון והתחושה כי השלטון נגוע בשחיתות, נראה כי הציבור הישראלי אינו נסוג מרצונו לשנות את המצב. הסקר מראה כי המחאה החברתית הצליחה לקנות לה אחיזה עמוקה ומשמעותית בתודעה הישראלית, ושעוצמתה של אחיזה זו לא פחתה גם כמעט ארבע שנים לאחר שיא אירועי המחאה. יתרה מזאת, רוב המשיבים דירגו את המתח בין עניים לעשירים בישראל כשני בעוצמתו רק למתח בין יהודים לערבים, וחזק יותר ממתחים אחרים שבעבר דורגו גבוה, כמו זה שבין הימין לשמאל בנושא המדיני־ביטחוני או המתח העדתי.

הדבר הבולט ביותר בסקר הוא מספרם הרב של הדיסוננסים הקוגניטיביים לכאורה שהציבור הישראלי נדרש ליישב באופן יומיומי. כך למשל, יותר משליש מרוויחים מתחת לממוצע ומרגישים עניים, אבל עדיין הרוב המכריע טוען שמצבו טוב; רבים מהנשאלים בטוחים שהפוליטיקאים דואגים רק לעצמם ואינם מאמינים במוסדות השלטון והגופים הכלכליים, אך אינם מתייאשים ומאמינים בחידוש המחאה וביעילותה; רבים מהם רוצים מדיניות מעורבת וסוציאל־דמוקרטית – אבל אינם מוכנים לשלם מסים גבוהים יותר, וחוששים בעיקר מהשסע הערבי־יהודי.

פרופ' תמר הרמן, שהובילה את הצוות שערך את הסקר, טוענת שהדעות המקוטבות שמוצגות בו מעידות על תחכום פוליטי ופרגמטיזם: "המשיבים הם קוהרנטיים יחסית בתשובותיהם ומבינים את מורכבות הדברים. הם מצליחים להפריד בין מצבם הכלכלי האישי לבין מצבה הכללי של המדינה. היכולת של אנשים לצאת מהמצב האישי שלהם ולראות שמערכות המדינה אינן פועלות כשורה ושיש פערים ואי שוויון היא גדולה יחסית. זה גם מלמד שהציבור לא מוכן עדיין להרים ידיים, מאמין במחאה, מאמין ביכולת להשפיע על הממשלה ועדיין משתתף במשחק הפוליטי, למרות שהוא לא מאמין במוסדות השלטון וסבור שהפוליטיקאים דואגים רק לעצמם".

מהו מצבך הכלכלי האישי?
עד כמה אתה מרוצה

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

הפרק הראשון בסקר כלל שאלות על מצבם האישי של הנשאלים, במטרה לראות אם האישי הוא הפוליטי ואם מצבם של משקי הבית מיתרגם גם למרחב הציבורי. מהתשובות עולה כי הפלח באוכלוסייה שחווה קושי כלכלי אישי אינו קטן: כשליש מהנשאלים דיווחו כי הכנסתם המשפחתית קטנה מהממוצע (13,500 שקל בחודש), ובקרב הנשאלים הערבים היה הקושי הכלכלי ניכר יותר, ורובם דיווחו על הכנסה מתחת לממוצע. עם זאת, בשאלת מידת שביעות הרצון מהמצב הכלכלי המשפחתי הסתמן רוב מכריע בקרב כלל הנשאלים למדווחים על שביעות רצון מתונה, וכ־80% מהם אמרו כי הם אינם חשים עצמם עניים.

תחושת העוני גדולה יחסית בקרב הערבים ויוצאי מדינות אסיה ואפריקה. כלומר הפערים העדתיים והאתניים, לפחות בקטגוריה של תחושת העוני, שרירים וקיימים. בחתך פוליטי, גדול יותר שיעורם של אלה החשים עצמם עניים ומזדהים עם עמדות הימין (20%) מזה של העניים על פי הגדרתם המשתייכים לגוש המרכז (15%), ואילו בין אנשי השמאל היה שיעורם של החשים עניים הנמוך ביותר (13%). בחלוקה מפלגתית, נראה כי בין מצביעי ש"ס, שהקמפיין שלה שם במרכזו את "האנשים השקופים", רב במיוחד מספרם של אלה החשים עניים (29%), ואילו המפלגה ה"עשירה" ביותר היא הבית היהודי, שרק 3% ממצביעיה רואים עצמם כעניים. בהתאם, מצביעי הבית היהודי הם גם בעלי עמדות חיוביות יותר כלפי המצב הלאומי, ומאמינים בגישה קפיטליסטית יותר.

הרמן מסבירה כי הדיסוננס הזה, החוזר על עצמו מדי שנה בסקרי מצב האומה השונים, מוכיח כי המצב הכלכלי אינו חזות הכל בישראל. משתנים נוספים כמו האקלים הים תיכוני, האופי המשפחתי של החברה בישראל והסולידריות הלאומית, תורמים להגדרת המצב האישי כטוב בקרב רוב גדול של הנשאלים, היא אומרת. "החברה בישראל עדיין מפגינה לכידות גבוהה, ואין לנו פה ערי ענק שבמרכזן אזורי סלאמס וגטאות אדירים. המשפחה משחקת אף היא תפקיד מרכזי כגורם מחבר ומקשר. גם אנשים שהרוויחו הרבה כסף בחו"ל, ובסופו של דבר חוזרים לפה, מעידים שהגורם לכך הוא תחושת השייכות".

רפובליקאים לייט

למרות שישראלים רבים נהנים לחשוב על ארצם כעל המדינה ה־51 של ארצות הברית, רק מעטים מאזרחי ישראל תומכים בשיטה כלכלית קפיטליסטית מובהקת בנוסח האמריקאי. רוב הציבור מתחלק באופן שווה כמעט בין תמיכה בשיטה של התערבות ממשלתית רבה (סוציאל־דמוקרטיה) לתמיכה בשיטה מעורבת. גם בקרב מי שאינם מרגישים עניים ושהכנסתם מעל הממוצע נמצא רוב למדיניות כלכלית מתערבת. פוליטית, הרוב התומך בשיטה המעורבת נמצא בימין ובמרכז (במפלגות הבית היהודי ויש עתיד), ואילו בסוציאל־דמוקרטיה תומכים רוב בוחרי מפלגות השמאל, ובאופן מפתיע גם בוחרי מפלגות הליכוד וישראל ביתנו.

בהתאם לכך, שיעור גבוה יחסית (48%) מהציבור סבור שהממשלה היא האחראית לרמת החיים של האזרחים, לעומת 21% בלבד החושבים שעל האזרחים לדאוג לעצמם, ו־25% שטוענים כי מדובר באחריות משותפת. מי שמרגישים עצמם עניים נוטים יותר להטיל את האחריות לרווחת האזרחים על הממשלה, מאשר אלה שאינם חשים כך, אך בשתי הקבוצות רק מיעוט מטיל את מלוא האחריות על האזרחים. בנושא זה נראה כי בכל זאת ניתן למצוא משהו משותף בין ש"ס ליש עתיד, שכן מצביעי שתי המפלגות האלה מטילים את האחריות לרווחת האזרחים על הממשלה בשיעורים הגבוהים ביותר (57%). אצל מצביעי הבית היהודי (שגם בקרבם הרוב חושבים שהממשלה אחראית), נמצא השיעור הגבוה ביותר של מי שמטילים את האחריות למצבם על האזרחים (30.5%).

נשיא המכון לדמוקרטיה, יוחנן פלסנר, אומר כי ממצאים אלה מבהירים את השוני בין ישראל לארצות הברית בתחום החברתי־כלכלי: "בישראל אין מקום לעמדה רפובליקאית, שלפיה המדינה היא הבעיה ולכן יש להתנגד לכל התערבות שלה בשוק הפרטי. התושבים רוצים בהתערבות המדינה. הרעיון שכל אחד ייקח את האחריות על עצמו, במדינה שבה אנשים מקריבים את חייהם בצבא ותורמים לה לא מעט, לא מתיישבת עם תפישת הציבור. גם בקרב אנשים שרוצים שוק חופשי יש רבים הסבורים שלמדינה יש מקום מרכזי. במובן הזה, בתחום החברתי־כלכלי, הישראלים נמצאים איפשהו במרכז".

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "ועדי העובדים נתפשים כיום כמו אחד המוסדות או הבנקים. עם זאת, רוב האנשים אינם אוהבים העסקה קבלנית, כלומר מתנגדים לקשיחות קיצונית בשוק העבודה, כמו במקרה של הוועדים, אבל גם לגמישות קיצונית, כפי שקורה עם עובדי הקבלן" צילום: עזרא לוי

הכלכלן פרופ' מומי דהן מוסיף כי התמיכה הגבוהה בהתערבות והמדינה והטלת האחריות עליה חושפת את עקב אכילס של הציבור הישראלי: "אחד הדברים המעניינים בסקר הוא הפער בין העמדות הכלכליות־חברתיות שמציג רוב הציבור — שניתן לסווגן כמרכז ושמאלה — לבין המדיניות הכלכלית של הממשלה בעשורים האחרונים. כלומר הציבור בוחר במועמדים שאינם קשובים או עוקבים אחר צרכיו הכלכליים. זה מעיד על נתק מסוים בדמוקרטיה הישראלית, שכן תפקידה לייצג את עמדות העם. הציבור חוזר ובוחר בדברים שמנוגדים לתפישה הכלכלית שלו, ונבחרי הציבור שלו מנותקים מתחושותיו".

אולי זה מעיד על סדרי עדיפויות אחרים מבחינת המצביע?

"כן, אפשרות אחת היא אכן שבוחרים בצורה שבטית ורגשית, ואפשרות שנייה היא שלאנשים יש סדרי עדיפויות והעמדה המדינית־לאומית בכל זאת חשובה יותר מהעמדה החברתית־כלכלית. זה לא ההסבר היחיד, אבל זו שאלה מעניינת".

תרמנו בבסיס

שאלה מעניינת נוספת בסקר היא האם תהיה מוכן לשלם מסים גבוהים יותר כדי לעזור לעניים ולצמצם את הפערים. לכאורה, הציפייה היתה שאם רוב הציבור מחזיק בגישה סוציאל־דמוקרטית עד גישה מעורבת, הוא גם יהיה נכון יותר לשלם עוד מסים למען צמצום הפערים הכלכליים־חברתיים. ואולם הנחה זו הופרכה, שכן לא נמצאו הבדלים מובהקים בין חסידי הסוציאל־דמוקרטיה לבין חסידי הגישה המעורבת או לחסידי הגישה הקפיטליסטית בכל הנוגע לנכונותם לשלם יותר מסים כדי לתרום לצמצום הפערים. רק 35% מהנשאלים השיבו בחיוב לשאלה זו, ומתוכם נמצא שיעור גבוה של מצביעי מרצ, בעלי ידע כלכלי רב ורמת הכנסה והשכלה גבוהה. רוב גדול מקרב הנשאלים — הן כאלה שהצהירו כי הם חשים עניים, והן כאלה שאמרו כי הם אינם מרגישים כך — לא מוכן לשלם יותר מסים למען צמצום פערים.

האם אתה מרגיש עני?
התפלגות המשיבים לפי דפוסי הצבעה

הרמן מודה שהסוגיה הזו העסיקה אותה לא מעט. "אני חושבת שרוב הציבור הישראלי חושב או מרגיש שהוא תורם מספיק ושהוא נדרש להמון מצד המדינה, והוא לא מוכן לתת יותר", היא אומרת. "בדיעבד, הייתי מכניסה לסקר שאלה נוספת שתבדוק אם הנשאלים חושבים שהמסים בישראל גבוהים מדי. אני חושבת שרוב הציבור גם אינו מבין לגמרי ששירותים ברמה גבוהה יותר כמו במדינות סקנדינביה כרוכים במסים גבוהים יותר".

אולי זה גם מתקשר למחשבה שהכסף והמסים שמשולמים אינם מנותבים למקום הנכון.

"ודאי. הציבור חושב שהוא משלם מספיק ושיש מאיפה לקחת. הוא חושב שהמדינה כבר לקחה את ליטרת הבשר שלה, וצריכה למצוא מקורות אחרים. בנוסף, גם 42% מהציבור חושב שהמערכת הפוליטית נגועה בשחיתות, ואינו מוכן לתת מכספו לכך. מצאנו חוסר אמון רציני כלפי המערכת, בעלי התפקידים והאוצר — אבל לא כלפי הדמוקרטיה כולה כשיטה".

רמת האמון הנמוכה במוסדות השלטון, הגופים הפיננסיים והפוליטיקאים שאמורים לנתב את כספו למקום טוב יותר, אכן בולטת בממצאי הסקר. כך למשל, כ־61% מהנשאלים מהציבור היהודי אינם נותנים אמון במשרד האוצר, ושיעור דומה אינו נותן אמון בממשלה כולה. פילוח התשובות לפי מאפייני ההצבעה לכנסת מראה כי מצביעי יש עתיד נמצאים במקום דומה מאוד מבחינת האמון במשרד האוצר למצביעי הליכוד־ישראל ביתנו – וזאת למרות שמשרד האוצר הופקד עד לאחרונה בידי ראש מפלגתם, מה שאולי מעיד על אכזבה גבוהה מתפקודו. מפילוח לפי רמת הידע וההכנסה עולה כי בעלי הכנסה והשכלה גבוהים נוטים יותר שלא לתת אמון במשרד האוצר. מצבם של הבנקים גם הוא אינו טוב: 61.8% מכלל הנשאלים אינם נותנים בהם אמון, וגם כאן נמצא מתאם בין מידת החשדנות לבין רמת הידע הכלכלי של הנסקרים.

אבל לא רק כלפי המוסדות הפיננסיים מפגין הציבור אי אמון, אלא גם כלפי גופים שלכאורה היו צריכים ליהנות מתמיכתו ומרמת אמון גבוהה, כמו ארגוני עובדים. כך, למרות שרוב הציבור מביע תמיכה בגישות סוציאל־דמוקרטיות וחברתיות, הוא דווקא סולד מוועדי העובדים. רוב גדול במדגם (79%) מזדהה עם האמירה כי "לוועדי העובדים הגדולים, למשל לוועד של חברת החשמל, רכבת ישראל, הנמלים והבנקים, יש יותר מדי כוח". "זה נתון די מדהים", אומר פלסנר. "נדיר ש־80% מהישראלים מסכימים על משהו. הוועדים, שנתפשו בעבר כמייצגים של ערכים כמו סולידריות ואחווה, נתפשים כיום כמו אחד המוסדות או הבנקים. עם זאת, אני חושב שרוב האנשים אינם אוהבים את ההעסקה הקבלנית, וזו עמדה שתואמת את הגישה הסוציאל־דמוקרטית. כלומר רוב הציבור מתנגד לקשיחות קיצונית בשוק העבודה, כמו במקרה של הוועדים, אבל גם מתנגד לגמישות קיצונית, כפי שקורה עם עובדי הקבלן. בכל מקרה, הציבור לא רואה בוועדים חלק מהפתרון שיביא את ישראל למקום שבו יש שוק חופשי חברתי, הוועדים הגדולים לא נתפשים כחלק מהעניין החברתי".

עבודה זה לפראיירים

האכזבה הכללית מהפוליטיקאים הולכת יד ביד עם מידת האמון ברוב מוסדות המדינה, שירד השנה והגיע כמעט עד לרמה הנמוכה שאפיינה אותו בשנות השפל ביחסים שבין אזרחי ישראל להנהגתם, בשנים שאחרי מלחמת לבנון השנייה. האמון במשטרה, בכנסת, בממשלה וברבנות ואפילו במוסד נשיא המדינה ירד בסקר הנוכחי, בהשוואה לשלוש השנים הקודמות. בנוסף, רוב הנשאלים רואים בהשפעה של בעלי הון על קבלת ההחלטות השלטוניות פגיעה בדמוקרטיה.

לאור חוסר האמון הגבוה בפוליטיקאים ומוסדות השלטון, עד כמה הדמוקרטיה בסכנה אמיתית?

פרופ' תמר הרמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה: "רוב הציבור חושב שהוא תורם מספיק ושהוא נדרש להמון מצד המדינה, ולא מוכן לתת יותר. רבים אינם מבינים כי שירותים ברמה גבוהה יותר, כמו במדינות סקנדינביה, כרוכים במסים גבוהים יותר" צילום: ללא קרדיט

פלסנר: "זה בהחלט מדאיג. האמון במוסדות המדינה ונבחריה הוא הדלק המרכזי של השיטה הדמוקרטית. יש בעיה גם ברמת השחיתות בפועל, וגם בתפישה של השירות הציבורי ככזה שלא מספק את הסחורה. חוסר האמון הזה עלול לפגוע בלגיטימציה של השיטה הדמוקרטית, ובמצב כזה אנשים יכולים להתחיל לחפש חלופות אחרות".

אחד הממצאים המפתיעים בסקר, מוסיף פלסנר, הוא שכ־59% מהציבור היהודי חושב שעבודה קשה ומאמץ אינם מביאים להצלחה כלכלית. "זה נתון מסוכן ביותר שמשפיע על שוק התעסוקה, מפני שהוא פורם את האתוס של עבודה קשה והתקדמות בכלכלה ובחברה. כלומר אנשים מאמינים שמה שקובע את ההתקדמות זה קשרים וגורמים אחרים. זו תפישה שאסור לנו להשלים אותה".

למרות הירידה החדה באמון כלפי מוסדות המדינה, הגופים הפיננסיים, הפוליטיקאים ושוק העבודה שמסתמנת בסקר – נראה כי הציבור הישראלי עדיין מסרב להרים ידיים מהציבוריות ומהזירה האזרחית, מביע עניין בפוליטיקה, והיה שמח לחדש את המחאה החברתית. למרות האכזבה לכאורה מהישגי המחאה, והטענה כי לא השיגה את מטרותיה, כ־62% מהנשאלים מאמינים כי ניתן להשפיע על המדיניות הכלכלית באמצעות פעולות מחאה. גם בקרב אלה שלא השתתפו בה, נמצא כי 59% מאמינים בכוחה. בנוסף, גם בין אלה שחושבים שמחאה יכולה להשפיע, וגם בקרב אלה שאינם חושבים כך, נמצא רוב לקולות התומכים בחידושה. כלומר, גם אלה שאינם מחסידיה ולא השתתפו בה מאמינים שלמחאה מחודשת יש משקל ומקום בציבוריות הישראלית.

ייתכן שהתמיכה הרבה יחסית בחידוש המחאה, מתקשרת לחוסר האונים האישי שמביע רוב הציבור לגבי יכולתו להשפיע על מדיניות הממשלה. 76% מהנשאלים אמרו כי הם מאמינים שהיכולת שלהם ושל חבריהם להשפיע על מדיניות הממשלה היא מעטה או אפסית, מה שעלול לגרור אדישות אזרחית ולעתים גם דה־לגיטימציה של השלטון. פילוח התשובות לשאלה זו לפי תחושת הרווחה הכלכלית האישית מעלה תוצאה מעניינת: נשאלים שאינם חשים עניים, שהם לרוב משכילים יותר, מביעים אמון מועט יחסית באתוס הדמוקרטי שלפיו "מי שמצביע — משפיע".

מהי השיטה הכלכלית המועדפת עליך?
מי אחראי לרמת החיים של האזרחים?

החרדים רוצים דירה. 
הערבים — שוויון

בעקבות ההערכה השלילית של תפקוד הממשלה, ביקשו עורכי הסקר לבחון מהם היעדים החשובים יותר לטיפול. נמצא כי בקרב הציבור היהודי ניתנת עדיפות ליעדים כלכליים־חברתיים, ו־41.5% מהנשאלים בחרו בנושאים אלה כחשובים ביותר. מעניין שדווקא בקרב מצביעי מפלגות הימין, המרכז והמפלגות הדתיות ניתנת עדיפות ליעדים הכלכליים־חברתיים — לתשומת לבם של אלה שטוענים כי מערכות בחירות שבמרכזן נושאי כלכלה וחברה מזיקות לימין. לעומת זאת, בקרב מצביעי מפלגות המרכז־שמאל העדיפות היא ליעד המדיני־ביטחוני. בקרב מצביעי המפלגות הערביות נמצאה עדיפות ליעד המשולב של "שניהם באותה מידה".

בשאלה איזה יעד כלכלי־חברתי הוא החשוב ביותר, התשובה השכיחה בקרב יהודים היא צמצום הפערים הכלכליים־חברתיים. בקרב נשאלים חרדים נמצאה העדפה ליעד של סיוע לזוגות צעירים להגיע לדירה משלהם. אצל הערבים, ציון היעד של צמצום הפערים הכלכליים־חברתיים שכיח הרבה פחות. התשובה השכיחה אצלם בעניין זה היא שיפור היחסים בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים במדינה. אולי אין זו הפתעה שרק מיעוט זעיר בקרב היהודים ציין יעד זה כחשוב ביותר.

השיעור הגבוה ביותר של תומכים בצמצום הפערים הכלכליים־חברתיים נמצא אצל מצביעי מרצ (68%) ויש עתיד (54%). מעניין שמצביעי מרצ אינם מייחסים חשיבות רבה ליעד של שיפור היחסים בין אזרחי המדינה היהודים והערבים (11% תמיכה), מה שמלמד אולי על השינוי שחל באג'נדה של המפלגה ומצביעיה, לעבר מצע כלכלי וחברתי יותר. מצביעי הליכוד־ישראל ביתנו העדיפו חד־משמעית את היעד של צמצום הפערים, ואצלם נמצא גם השיעור הגבוה ביותר של מי שייחסו חשיבות לחיזוק הקשר בין הנבחרים למצביעיהם (25%) – אולי בשל הנתק שחשים המצביעים בין היעדים המועדפים עליהם לבין מדיניות הממשלה דה פקטו.

פרופ' מומי דהן: "קיים פער בין העמדות הכלכליות–חברתיות שמציג רוב הציבור, לבין המדיניות הכלכלית של הממשלה בעשורים האחרונים. הציבור בוחר במועמדים שאינם קשובים או עוקבים אחר צרכיו הכלכליים"צילום: אוליבייה פיטוסי

פילוח ההעדפות על פי השאלה אם המרואיין מרגיש עני (בכלל המדגם) העלה כי אמנם בשתי הקבוצות היעד השכיח הוא צמצום הפערים הכלכליים־חברתיים והיעד אחריו הוא סיוע בדיור לזוגות צעירים, אבל הפרופורציות אחרות: בקרב המרגישים עצמם עניים יש דגש על סיוע בדיור לצעירים 
(28.4% לעומת 26%), ואצל מי שאינם מרגישים עניים הדגש העיקרי הוא על צמצום הפערים הכלכליים־חברתיים (45% לעומת 35%). פילוח התשובות לפי ידע כלכלי (בכלל המדגם) העלה גם הוא הבדלים ניכרים: בעלי ידע כלכלי נמוך התלהבו הרבה פחות מהיעד הכללי של צמצום פערים כלכליים־חברתיים בהשוואה לבעלי ידע כלכלי בינוני או גבוה, והעדיפו את היעד של סיוע בדיור.

ניתוח ההעדפות הכלכליות־חברתיות לפי מיקום עצמי על הרצף ימין־שמאל מדיני־ביטחוני מעלה תוצאות מעניינות. ראשית, בשלושת המחנות, צמצום הפערים הכלכליים־חברתיים נמצא במקום הראשון, כשמחנה המרכז מייחס לכך את החשיבות הגבוהה ביותר (52%). כלומר, מצביעי מפלגות המרכז נמצאים בשמאל הכלכלי־חברתי אף יותר מהשמאל עצמו (48%) ובוודאי יותר מהימין (43%) – ורחוקים מהדימוי הקפיטליסטי והאליטיסטי שמיוחס לעתים למצביעי יש עתיד, למשל. בנוסף, בימין ובמרכז נמצא שיעור גבוה הרבה יותר (29% ו־25% בהתאמה) שרואים בסיוע בדיור לצעירים כיעד שני בחשיבותו בתחום הכלכלי־חברתי, לעומת 14% בלבד בשמאל.

מאמינים בדמוקרטיה, בינתיים

למרות הדעות הכלכליות המורכבות והעדיפות שניתנת לטיפול בנושאים חברתיים, המתח היהודי־ערבי עדיין נתפס כקו השסע החזק ביותר במדינה. היהודים, בשיעורים גבוהים יותר מן הערבים (58%), מגדירים אותו "חזק". לפי אנשי המכון, המתח היהודי־ערבי עומד בראש מבחינת הערכת עוצמתו בכל מדדי הדמוקרטיה בשנים האחרונות. השסע השני בעוצמתו בעיני משתתפי הסקר הוא זה שבין עשירים לעניים, שנמצא חזק יותר ממתחים מסורתיים יותר בחברה הישראלית, כמו המתח בין דתיים לחילונים או השסע העדתי. עם זאת, רק כמחצית מהציבור רואים בפערים הכלכליים פגיעה בדמוקרטיה.

עד כמה אתה נותן אמון בכל אחד מהמוסדות האלה
מידת האמון במשרד האוצר ובבנקים

"זו עמדה לגיטימית, אך שגויה לטעמי", אומר דהן. "אי השוויון הכלכלי בסופו של דבר מתגלגל לגירעון דמוקרטי. אנשים עם הכנסה נמוכה יותר, מרגישים מנוכרים יותר מהשיטה. מחקר שערכתי בעבר הראה ש־45% מהתושבים ביישובים החלשים אינם מצביעים לכנסת, בעוד שביישובים מבוססים רק 20% אינם מצביעים. זאת מפלגה שלמה שהולכת לאיבוד. לכן, זה ברור לגמרי שאי השוויון פוגע בדמוקרטיה".

פלסנר לעומת זאת, חושב שהסיבה לחוסר הקשר הגבוה שנמצא בין הפערים הכלכליים לפגיעה בדמוקרטיה היא שאין מדובר בקישור כה טריוויאלי. "אנשים לא מקשרים באופן מיידי בין מצבם האישי לבין שיטת השלטון. אני שמח שאנשים לא מאבדים אמון בדמוקרטיה, אבל ככל שהפערים יחריפו, אני מעריך שזה יתחיל להיות מתורגם לחוסר אמון גבוה יותר בשיטת השלטון".

מה אפשר לעשות כדי לשנות כיוון ולהגביר את האמון במערכות השונות?

"דרושה שורה של רפורמות מבניות בחוליי העומק של המשק הישראלי. הבעיות הן בעיות מוסדיות עמוקות. השאלה היא לא לאן יילך עוד 0.3% מהתקציב או אם נגדיל עוד את הגירעון, אלא איך מייצרים שוויון הזדמנויות אמיתי ומערכות שמקדמות מריטוקרטיה, שמשפרות את ההון האנושי במגזר הציבורי. אלו נושאים מבניים שדורשים התגייסות של מנהיגות מתוך הפקידות המקצועית, הפוליטיקה והאקדמיה. זאת לא משימה שחבר כנסת מסוגל לעשות לבד. בתור חבר כנסת לשעבר (פלסנר היה ח"כ בשנים 2007־2012, ת"מ), אני יכול להעיד שאתה מבין את העוצמות והמגבלות. שינוי התפישות לגבי מערכות השלטון חייב לבוא מתוך פעולה משותפת מאומצת לאורך זמן. צריך לחשוב איזה רפורמות צריך לעשות בשוק ההון, בשוק הפנסיה ובשוק העבודה, איך בוררים את המוץ מהתבן מול קבוצות האינטרס שיתנגדו לכך". 

האם מחאה יכולה להשפיע?
הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ