אורי כץ

יוזף שומפטר לא היה כלכלן שגרתי במיוחד. הוא נולד באוסטריה לקראת סוף המאה ה־19, ובמשך חייו כתב עבודות רבות על קפיטליזם, סוציאליזם, דמוקרטיה וההיסטוריה של המחשבה הכלכלית שרובן ביקרו באופן חד, יש שיאמרו מתנשא, את הכלכלנים הבכירים ביותר בימיו. לדעתו, הגורם המרכזי במערכת הכלכלית הוא היזם: הוא זה שמוביל, מקדם, הורס ובונה את העולם בחתירתו העקבית לרווח אישי. שומפטר לא חשב שיש צורך בהתערבות ממשלתית בעת משברים כלכליים, שהם אינם אלא תהליך טבעי של היפטרות מהשקעות גרועות שביצעו היזמים, ואף טען שמונופולים יכולים להיות עדיפים על תחרות משוכללת מכיוון שיש להם רווחים עודפים המספיקים להשקעות בטכנולוגיות חדשות.

את מרבית פרסומו קנה שומפטר בזכות הקונצפט של "הרס יצירתי". על פי עיקרון זה, צמיחה כלכלית היא לא תהליך שקט ונטול כאב, אלא כזה של הרס מתמיד המרסק חברות, מוסדות, טכנולוגיות ושיטות עבודה ישנות על מנת לפנות מקום לחברות, מוסדות ושיטות עבודה חדשות וטובות יותר. מדובר לרוב בשינויים דרמטיים באופן שבו בנויה החברה האנושית, לא רק בסוג חדש של גאדג'ט.

הפגנת עובדים פרי הגלילצילום: גיל אליהו

כאשר מכונות הכביסה, שואבי האבק ומדיחי הכלים הופיעו לראשונה הם דחפו דור שלם של נשים להיכנס לשוק העבודה, וההשפעות החברתיות של המהלך היו 
רחבות הרבה יותר מכפי שהיה אפשר להעריך — וכך גם ההשפעות החברתיות של המעבר מייצור ביתי לייצור המוני במפעלים גדולים, התפתחותן של מסילות הברזל וקווי הטלגרף, הופעת הדפוס, האינטרנט ושלל שכלולים אחרים שקידמו את האנושות. בכל המקרים האלה וברבים אחרים ההרס היצירתי נתקל בהתנגדות עיקשת מצד מוסדות ציבוריים, גילדות מקצועיות ופירמות שחששו בצדק שהן יידרסו תוך כדי התהליך. שינוי הוא אף פעם לא דבר קל.

כלכלנים מייחסים להתנגדות להרס היצירתי משקל רב בתשובה לשאלה החשובה מכולן: מדוע מדינות מסוימות הן עשירות יותר ממדינות אחרות. מאז תחילת המהפכה התעשייתית החל התהליך הנקרא "The Great Divergence" ("ההיפרדות הגדולה"), במסגרתו צמחו דרמטית פערי העושר בין מדינות שעברו את התיעוש למדינות שלא עברו אותו, ואחת הסיבות לכך היא התנגדות של מוסדות מסורתיים במדינות רבות לשיטות העבודה החדשות ולשינויים הנדרשים בסדר החברתי.

אבל בתיאוריה קל לדבר. באופן מעשי, ברגע שקיימים במדינתכם מפעלים כמו פרי הגליל, שמחזיקים לבדם יישובים שלמים, בתור פוליטיקאים תתקשו מאוד לתת להרס היצירתי להוביל לקריסתם. למדינת ישראל אין יתרון יחסי בתחומים רבים, ועדיף שכספי המסים והשקעותיהם של 
בעלי ההון יופנו לתחומים שבהם יש לנו יתרון כזה מאשר 
למפעלים המונשמים מלאכותית על ידי המדינה על מנת להחזיקם בחיים — אך מהלכים כאלה תורמים בטווח הארוך לכלל האזרחים, בעוד שבטווח הקצר יש קבוצה של עובדים שנפגעת. אלה אנשים אמיתיים, עם ילדים ומשכנתה ותוכניות לעתיד, והם לא עשו שום דבר רע. קשה להקריב אותם על מזבח הצמיחה הכלכלית וטובת הכלל בטווח הארוך.

יוזף שומפטרצילום: © Bettmann/CORBIS

כשנשאלו לדעתם בנוגע לפרי גליל, חלק מהפוליטיקאים בחרו לשתוק, והאחרים התחרו בהצהרות על חשיבות התמיכה בפריפריה ובהצלת המפעל. זו תקופת בחירות והם יודעים שתמיכה בהרס יצירתי לא מביאה קולות בקלפי, לא מוכרת עיתונים או סוחטת לייקים בפייסבוק. ההפך. לכן כל כך חשוב להציף את הנושא ולנסות להסביר לציבור את חשיבותו: חיי האזרחים טובים יותר בשוודיה או בהולנד קודם כל מכיוון שאלה מדינות עשירות יותר מישראל — ועושר מגיע מצמיחה כלכלית, הצמיחה שההרס היצירתי הוא המנוע המרכזי שלה. עלינו לקבל אותו בברכה ולעזור לאנשים שנפגעו ממנו — לא על ידי תמיכה במגזרים כושלים שיעסיקו אותם בשכר נמוך ויגדילו את אי השוויון, אלא על ידי השקעה בתשתיות והפניית העובדים למגזרים שבהם יש לנו יתרון יחסי. האם יופיע כאן הפוליטיקאי שינסה להסביר לציבור הבוחרים את האמת הפשוטה הזו?

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker