בשירות הציבור

מה אתה עשית בשביל מדינה

אלפי צעירים מצטיינים מוכנים להתגייס ולתרום מעצמם למימוש המהפכה - ולהצטרף אל השירות הציבורי

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

כל הורה צריך מתישהו לספק לילדיו תשובה לשאלה "מה כדאי לי לעשות כשאהיה גדול". וכשהשאלה מגיעה מילדים מתבגרים, היא נהפכת לסוג של ייעוץ מקצועי והתשובה אמורה להיות רצינית ורציונלית ולנוע על הציר שבין פרנסה לכבוד חברתי. "בהייטק יש ביקוש לעובדים, אבל צריך לעבור הכשרה במתמטיקה"; "רפואה זה מצוין, אבל קשה להתקבל וצריך לאהוב את זה"; "מינהל עסקים ופיננסים זה לא בדיוק מקצוע, אבל עושים כסף"; "עורכי דין יש המון, התחרות קשה, וזה לא תמיד מעניין".

לפעמים, הילד או הילדה מפתיעים, קוטעים את ההרצאה וזורקים לשיחה שיקול אחר לחלוטין: "אבא ואמא: אני רוצה מקצוע משפיע. אני רוצה לתקן את החברה". לאחר שנייה וחצי של התאוששות מההפתעה, התגובה הראשונית של ההורה היא גאווה: "יפה! לילד יש תודעה חברתית. כנראה שחינכתי אותו היטב", יהרהר לעצמו ההורה. אלא שזו תחושה זמנית בלבד, שלאחריה מתחילות לחלחל ההסתייגויות: להשפיע זה יפה, אבל מה עם פרנסה? מה הילד בדיוק יעשה, יעבוד בעמותה? במשרד ממשלתי? יפתח קריירה פוליטית? יהיה עיתונאי? חבר כנסת יכול להיות תפקיד נחמד, אבל הוא דורש ציפורניים מפלדה ולב של אבן, וממילא יש מקום רק ל־120 כאלה. האם נצטרך לממן, בעקיפין, את העזרה שהילד רוצה לתת לציבור? אבל הילד רואה היטב את הגלגלים שמסתובבים בראש של ההורים, והוא מתעקש. מה אומרים לו? אפשרות אחת היא לחפש "גם וגם": "רופא גם עוזר לחולים וגם מרוויח כסף, בקריירה אקדמית אפשר להמציא דברים שיועילו לכל האנושות, ופרופסורים נותנים גם יעוץ לגופים עסקיים".

האחים קנדיצילום: אי–פי

עם או בלי עזרה של ההורים, צעירים רבים מתלבטים בדיוק בשאלה הזו. מאז שפרצו גלי המחאה של 2011, עשרות אלפי צעירים מיקדו את השאיפות החברתיות שלהם, ורבים החליטו שלא מספיק להם רק להתפרנס - הם רוצים גם משמעות והשפעה. אחרי התואר הראשון, ההתלבטות מגיעה ל"מאני טיים": אקדמיה? קשה מאוד, ואת המקומות הפנויים אפשר לספור בכמה ידיים. אולי בכל זאת מגזר ציבורי, למרות טבלאות שכר שאינן מלהיבות?

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

זאת ההפתעה שגילינו בזמן העבודה על כתבת השער של גיליון זה, והכתבות שנלוות אליה. למרות שלא תמצאו את המגזר הציבורי בראש שום רשימה של המקצועות המבוקשים בישראל, מתברר שאלפי צעירים מצטיינים ומוכשרים מבקשים להצטרף אל השירות הציבורי. הם חושבים שעיסוק בנושאים לאומיים מעניין ומספק יותר מלעזור לחברה עסקית להרוויח עוד קצת כסף. נראה שבקרב קבוצת הגיל שלהם, הצהרה שהם עובדים "בצוות שמתכנן את הערים של המחר במשרד הפנים" אינה נחשבת פחות - ואולי אפילו יותר - מאשר "אני ראש צוות תיקי איגרות חוב בגוף פיננסי". האם יש מי שיקבל ויקלוט אותם? ישראל פישר מספר על תוכניות חדשות לצוערים מצטיינים בשירות הציבורי, שהביקוש אליהן עולה כמה מונים על ההיצע ושהבוגרים שלהם אמורים להביא אליו את המהפכה.

גם למי שלא רוצה להשקיע את כל הקריירה שלו בפעילות למען הציבור, ובכל זאת רוצה לשנות את המציאות, יש כיום מערכת הפעלה משוכללת. נקודת המפנה ההיסטורית היא קיץ 2011, שאחריו קמו בישראל ארגונים המבקשים להעצים את האזרח שרוצה לשנות. ב"מדריך למהפכן", מדווח אורן מג'ר איך הגופים הללו מסייעים למי שהצדק החברתי בוער בקרבו, ומפרט את רשימת המאבקים הרבים המשוועים לידיים נוספות.

צריך להיזהר מלצבוע את הסביבה הציבורית והחברתית בגוונים ורודים מדי. זה לא המצב: המינהל השלטוני והמגזר הציבורי גרועים, כושלים, חלקם מושחתים - והאזרחים חשים בכך. למגזר הציבורי דרושה מהפכה, ובקרב השלטון אין את תחושת הדחיפות שיכולה להניע אותה. למה? כי טיפול בנושא לא סקסי כמו ייעול המגזר הציבורי לא יביא מנדטים בבחירות. זה עצוב כי דווקא צעירים, מנהלים במגזר הפרטי ואזרחים פשוטים רוצים לשנות, והם מוכנים להתגייס ולתרום מעצמם למימוש המהפכה.

קריאה מהנה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker