מפלצות הביטוח

חברות הביטוח נוגסות 70% מהתשואה העודפת על הפנסיה שלנו

חברות הביטוח חולשות על 756 מיליארד שקל מכספי החיסכון של הציבור. הן משקיעות אותם בשוק ההון, מלוות אותם לחברות עסקיות, ובעיקר גובות סכומי עתק עבור "ניהולם". בתוך כך, הן נהפכות לאימפריות פיננסיות אדירות שהמשק הישראלי לא ידע כמותן. לנו יש רק שאלה אחת קטנה: מה מקבלים החוסכים בתמורה?

אסא ששון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

כאשר מדברים על "מפלצות פיננסיות" בישראל, הכוונה היא בדרך כלל לבנקים: לעמלות שהם גובים, למרווחי התיווך שלהם, ליחס המועדף שהם מעניקים לחזקים, למשכורות המנהלים ולעוצמה המרוכזת בידיהם, ומתורגמת לשליטה על כל המשק. פחות נהוג להתייחס במונחים כאלה אל חברות הביטוח, אך זוהי טעות: בשנים האחרונות נהפכו חמש חברות הביטוח הגדולות — כלל ביטוח, מנורה, הראל, מגדל והפניקס — לאימפריות פיננסיות לא פחות חזקות מהבנקים. סכומי הכסף שהן גובות מהציבור עצומים לא פחות, וכוחן צפוי לגדול בשנים הקרובות עוד יותר.

לאור זאת, מתבקש לשאול: כיצד חברות הביטוח מטפלות בכסף הזה, שהציבור יזדקק לו כמשענת לעת זקנה. האם הן משקיעות אותו בחכמה? מדוע הן גובות סכומים כה גבוהים עבור "ניהולו", ומה החוסכים מקבלים בתמורה? מהו הרכב הנכסים שלהן? האם התשואה שהן מייצרות גבוהה מזו שהציבור היה יכול לקבל באפיקי חיסכון אחרים — למשל בבורסה — ואם כן, כמה מתוכה הן מעבירות לחסכונותינו, ומה הן שומרות לעצמן. ובכלל, כיצד בדעתן להבטיח כי כל חוסך יקבל את הפנסיה המגיעה לו, גם בסביבת ריבית בעייתית כמו זו שבה אנו שקועים כיום?

צילום: עיבוד : עדי עמנואל

את השאלות הללו ואחרות הפנינו למנהלי ההשקעות בחברות הביטוח, ואת תשובותיהם תוכלו לקרוא בעמודים הבאים. לצד זאת, ערכנו גם השוואה בין ביצועיהן של תוכניות הפנסיה, ביטוחי המנהלים, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות של כל חברה, על פני שלוש, חמש, עשר ו־15 שנים. את התשואות שהשיגו בכל אחד מהחתכים הצבנו מול מדד יחס שהרכבנו מצירוף של מדדי מניות בארץ ובחו"ל, מדדי אג"ח ממשלתי וקונצרני, אג"ח מיועדות, במקרים הרלוונטיים, וכן אחזקות אלטרנטיביות כמו נדל"ן וקרנות גידור (לפירוט המבנה של מדד היחס, ר' מסגרת בעמ' 64). השוואה זו אפשרה לנו להעריך לא רק באיזו מידה של הצלחה היכו (או לא היכו) התוכניות השונות את מדד היחס, אלא גם מה נשאר מהתשואה העודפת שהשיגו המנהלים לאחר שקלול דמי הניהול שגבו החברות בכל אחת מהן, ומכאן — איזה נתח מתוך התשואה העודפת נשאר בידיהן של החברות בצורת דמי ניהול, ואיזה נתח מתוכו הרוויחו החוסכים בפועל.

מתנה מוועדת בכר

דורית סלינגר, המפקחת על הביטוח באוצר, אמרה באחרונה כי בעקבות החלת חוק פנסיה חובה בתחילת 2008, "נוצר מצב שבו קצב ההפרשות לפנסיה גבוה יותר מקצב הצמיחה". פירוש הדבר הוא שבשנים הבאות ימשיכו חברות הביטוח ליהנות מתזרים קבוע וגדול של כספים לחסכונות הפנסיוניים, ובתוך שנים לא רבות הן צפויות לנהל יותר כסף מהבנקים. "סך הנכסים המנוהלים כיום בחיסכון הפנסיוני הוא כ־1.1 טריליון שקל, וב־2020 סכום זה יוכפל ויגיע לכ־2.2 טריליון שקל", אמרה סלינגר. זהו סכום אדיר, שאמור להבטיח לחברות דמי ניהול שמנים מאוד במשך שנים רבות. קשה לחשוב על ענפים אחרים במשק שתחזית הצמיחה שלהם כוללת הכפלה של "נכס הבסיס", שממנו הם גובים עמלה קבועה, ללא תלות בתשואות, בהצלחה או בטיב השירות.

אבל חברות הביטוח לא מגבילות את פעולותיהן רק לניהול פנסיה, ומתקרבות בצעדים גדולים לתחומי ההתמחות המסורתיים של הבנקים ובתי ההשקעות. כך למשל, משתמשות חברות הביטוח בכספי המבוטחים כדי לרכוש נדל"ן, שנועד להניב תשואה לעמיתים. חלק מהנדל"ן שהן רוכשות נמצא במתחמי דיור מוגן, והפנסיונרים המתגוררים בהם משלמים תשלום חודשי לחברות הביטוח. בדיוק כמו הבנקים, החלו בשנים האחרונות חברות הביטוח להעמיד אשראי ישירות לחברות, וכיום הן נמנות עם ספקי האשראי המרכזיים לחברות העסקיות במשק. הציבור עדיין רגיל להתייחס לבנקים כאל הגופים שקובעים מי יזכה לקבל "הון" ומי לא — ומכנה אותם, באופן הולם, "החמצן של המדינה" — אבל כיום גם חברות הביטוח מכריעות מי יקבל ומי לא יקבל כסף, ולא רק תשלומים של ביטוחי בריאות, ביטוחי רכב, ביטוחי דירה ורכוש, אלא גם אשראי לחברות ומימון לפרויקטי נדל"ן גדולים. במונחים של "מי מחליט", חברות הביטוח נהפכו למפלצות של ממש.

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

כיצד גדלו חברות אלה עד כדי כך? כדי להבין זאת יש לחזור כעשר שנים לאחור, אל הרפורמות שהנהיג בנימין נתניהו בעת שכיהן כשר אוצר, ואל רפורמת בכר שהגיעה זמן קצר לאחר מכן, והסיטה את חלק הארי של החיסכון הפנסיוני שבידי הציבור אל שוק ההון.

במשך שנים הנפיקה המדינה לחוסכים בפנסיה אג"ח מיועדות (אג"ח המבטיחות תשואה), בשיעור של 70% מקרנות הפנסיה הוותיקות והחדשות. למנהלי הכספים הפנסיוניים לא היתה אז עבודה רבה: הם יכלו להבטיח לעמיתים תשואה נאה (בזכות המדינה, ולא בזכות יכולות ניהול הכסף שלהם), ולגבות דמי ניהול שמנים בהרבה מאלה הנגבים כיום. מי ששילם את המחיר היה האזרח הקטן, כיוון שמקורם של תשלומי הריבית הגבוהים של האג"ח היה כספי מסים, ולא רווחים משוק ההון.

לאוצר היה ברור כי תשלומים אלה רק יגדלו וילכו, ושיש להקדים תרופה למכה. לכן, כשלב ראשון, הוחלט לבצע תיקונים מקיפים בכללי ההשקעה של קרנות הפנסיה, קופות הגמל וחברות הביטוח, במסגרתם בוטלו המגבלות הכמותיות שחלו על השקעות הגופים המוסדיים. כך, בוטלה בשנים 2001־2002 מגבלת ההשקעה הכמותית של הגופים המוסדיים בחו"ל, על מנת לצמצם את התלות הגבוהה שלהם בשוק ההון המקומי ובביצועיו.

השלב השני הגיע ב־2003, אז החליט שר האוצר, בנימין נתניהו, להפחית את הנפקת האג"ח המיועדות לשיעור של 30% מקרנות הפנסיה החדשות. בכך אפשרה המדינה למוסדיים חופש ניהול, הזרימה מיליארדים רבים לשוקי ההון, ובמקביל שחררה את עצמה מהדאגה לפנסיה של אזרחיה. השלב השלישי בתוכנית היה פיזור הריכוזיות של ניהול הכסף, באמצעות יישום המלצות ועדת בכר שקבעה כי על הבנקים למכור את קרנות הנאמנות וקופות הגמל. הרוכשים העיקריים היו חברות הביטוח, קרנות השקעה פרטיות דוגמת יורק ומרקסטון, ובתי השקעות.

מי שמוטרד מהריכוזיות השוררת בענף הביטוח, צריך להרהר בתסריט האימים החלופי: לולא היו הקופות והקרנות מופרדות מהבנקים, היה שוק ההון כולו נשלט כיום בידי בנק הפועלים ובנק לאומי, שהיו מנהלים יחד כ־1.25 טריליון שקל — שליטה כמעט מוחלטת בשוק האשראי. במצב כזה לא היתה מתקיימת אפילו התחרות המועטה שאנו רואים כיום. אלא שוועדת בכר לא הצליחה לשחרר את השוק באמת, כיוון שתחת השליטה הריכוזית של הבנקים, שולטות בו כעת חברות הביטוח.

בדרך לטריליון שקל

חמש חברות הביטוח הגדולות מנהלות כיום יחד כ־756 מיליארד שקל בנכסים פיננסיים: פוליסות ביטוח משתתפות, קופות גמל, קרנות פנסיה, תעודות סל וקרנות נאמנות. מרבית הנכסים האלה מושקעים בשוקי ההון, ומיעוטם מושקע בהשקעות אלטרנטיביות, בעיקר בתחום הנדל"ן, וכן בהלוואות פרטיות לתאגידים.

בתחום הצומח של ההלוואות הפרטיות, חברת הביטוח פועלת כמו בנק: היא מתקשרת עם חברות המעוניינות באשראי, ובחדר סגור מסכמת עמן את תנאי ההלוואות. אנו, החוסכים, שכספנו הוא זה שמאפשר לחברות הביטוח להעניק את ההלוואה, מקבלים על כך דיווח חלקי ומועט בדו"ח התקופתי של חברת הביטוח. הפרטים החשובים, כמו זהות הגוף הלווה, הביטחונות שנתן כנגד ההלוואה שקיבל או המטרה שלשמה לווה את הכסף, נותרים עלומים. אמנם זהו כספו של ציבור החוסכים, אבל הציבור אינו זכאי למידע אודות המטרות שאליהן הוא מופנה.

פעילות זו של חברות הביטוח וסכומי הכסף המופנים אליה, גורמים לכך שהתשואה ההונית המושגת כעת גדולה מזו שהחברות מצליחות לייצר כתוצאה מפעילות הליבה המסורתית שלה, כלומר מפעילות הביטוח עצמה. מכאן שמנהלי חברות הביטוח כבר לא צריכים להצטיין במיוחד בניהול החברה — די להם לשמור על פעילות תקינה בלי חריגות. בהיעדר משברים יוצאי דופן בשוק ההון, חברת הביטוח תהיה רווחית. אנליסט שעמו שוחחנו העריך שחברת ביטוח גדולה יכולה לסכם שנה עם רווח של 250־300 מיליון שקל, גם כאשר שוקי ההון לא זזים לשום כיוון.

על כתפיהם של מנהלי ההשקעות של חברות הביטוח מוטלת אם כך משימה לא פשוטה: עליהם לשמש כמוקד הרווח העיקרי של חברת הביטוח. מי שאמורים ליהנות מכך הם עמיתי החיסכון הפנסיוני של חברות הביטוח, שכן ככל שהתשואה שלהם גבוהה יותר, כך גם סך הנכסים המנוהל גבוה יותר. ומאחר שדמי הניהול שגובות חברות הביטוח מחושבים כשיעור מהנכסים, אזי גם הכנסותיהן יהיו גבוהות יותר.

וזה כדאי להן: ב־2013 גבו הגופים המנהלים את החסכונות לפנסיה יותר מ־8 מיליארד שקל בדמי ניהול. הסכום העצום הזה אינו כולל דמי ניהול אחרים, המכונים "דמי ניהול משתנים", ונגבים ברוב פוליסות ביטוחי המנהלים בשיעור של 15% מהרווחים שהן מניבות. בממוצע, כשליש מהחיסכון הפנסיוני מקוצץ בגלל דמי הניהול. בכמה מהמוצרים, כולל מבנה דמי הניהול גבייה של אחוזים ניכרים מההפקדות החודשיות, לצד גבייה של דמי ניהול מסכום החיסכון הכולל שכבר נצבר (הצבירה).

בקרנות הפנסיה מגיע שיעור דמי הניהול המקוצצים מההפקדות השוטפות ל־6%; בביטוחי המנהלים, יכולים דמי הניהול להגיע גם לשיעור של 13% מההפקדות השוטפות, אך שיעורם יורד עם הוותק. בשנים הראשונות לחיסכון, מרכיב דמי הניהול מההפקדות הוא הדומיננטי בעלויות החיסכון. עם השנים נעשה מרכיב דמי הניהול מהצבירה דומיננטי יותר. מאז תחילת 2013, השיעור המרבי של דמי הניהול על ההפקדות השוטפות בקופת גמל הוא 4%, לעומת 6% בקרנות הפנסיה. באשר לדמי הניהול על הצבירה, המצב הפוך: תקרת דמי הניהול בקרנות הפנסיה, 0.5%, נמוכה מהתקרה בקופות הגמל, 1.05%.

מהמספרים עולה שאלה נוספת, מטרידה לא פחות: מהיכן ייצרו חברות הביטוח את התשואות שלהן הורגלו בעבר, על רקע העובדה שרבים מעריכים שהריביות והתשואות באיגרות החוב יישארו נמוכות עוד זמן רב, ושמחירי האג"חים בישראל ובעולם כבר גבוהים מאוד ואין להם הרבה לאן לעלות? בחברות הביטוח מסרו בתגובה לשאלה בעניין, שהם תולים את תקוותיהם בהשקעות באפיקים אלטרנטיביים, לרבות נדל"ן, אבל מדובר בלא יותר מ־10% מהתיקים.

כדי להשיב על כל השאלות הללו, ערכנו את ההשוואה שבעמודים הבאים. לא כל החברות ששו לשתף פעולה עם השאלון שהצגנו להן. חלקן (מנורה־מבטחים, למשל), השיבו עליו בפירוט ובאופן גלוי ובהיר; אחרות, (כמו כלל ביטוח), הסכימו להציג בפנינו אך ורק את התשואות שהשיגו בטווחי הזמן השונים. כל חברה וסיבותיה שלה – אבל זהו המקום להזכיר שוב: אלו אינן חברות פרטיות שמנהלות כספים של עשירים, אלא חברות ציבוריות שכל אחת מהן מנהלת את הפנסיה של מאות אלפי חוסכים קטנים ובינוניים. התוצאות, והתגובות, לפניכם.

ביטוחי המנהלים: 
פצצה פיננסית שנוטרלה

"ביטוח מנהלים" הוא שמו השיווקי של ביטוח מבטיח קצבה, שבו חברת הביטוח מתחייבת לקצבה חודשית קבועה עד יומו האחרון של החוסך. זאת בניגוד לקרן פנסיה, שבה מחושב גובה הקצבה החודשית ביום צאתו של החוסך לגמלאות, ובמקרה שבו נוצר בקרן גירעון, החוסך עלול להידרש לספוג את ההפסד בצורת כרסום בקצבה החודשית.

תשואות כלל ביטוח

ביטוח מנהלים מבטיח לחוסך קצבה קבועה, עד יום מותו, לפי מקדם שנקבע מראש בחוזה בינו לבין חברת הביטוח. אם החוסך חי יותר שנים ממה שהעריכה החברה, היא נאלצת להכניס את ידה לכיס ולשלם לו. בכל מקרה, הוא משלם ביוקר עבור הזכות ליהנות מקצבה עד סוף ימיו: דמי ניהול של 1.5% על הצבירה (סך החסכונות) וכ־2.1% נוספים על ההפקדות השוטפות — כלומר, כ־2% בשקלול כולל. אם החוסך מת מוקדם יחסית, חברת הביטוח היא זו שנהנית מכך.

עם התארכות תוחלת החיים, נהפך ערוץ חיסכון זה לפצצה פיננסית המטילה צל כבד על יכולותיהן של חברות הביטוח לעמוד בהתחייבויותיהן האקטואריות. מסיבה זו עצר ב־2013 המפקח על הביטוח לשעבר, עודד שריג, את שיווק תוכניות ביטוח המנהלים במתכונתן הישנה. כמו כן, מנע שריג מהמבוטחים בתוכניות אלה לנייד את החיסכון שלהם בין החברות. כך נהפכו כ־210 מיליארד שקל המוחזקים בפוליסות ביטוח המנהלים לבור השומן של חברות הביטוח, שאינן יכולות להזיזם. החברות, מבחינתן, הבינו כי דבר לא ימנע כעת מ־4 מיליארד שקל לזרום בכל שנה לכיסיהן, כהכנסות מביטוחי מנהלים פעילים.

אלא שהתוצאות של ניהול הכסף בביטוחי המנהלים אינה מעודדות. לכאורה, היכו חברות הביטוח את מדד היחס בטווחי הזמן הארוך, ובפערים ניכרים, אלא שחישוב המביא בחשבון גם את דמי הניהול השנתיים שמשלמים החוסכים בעבור ביטוחי המנהלים, מראה כי פערים אלה מצטמצמים מאוד. למעשה, מדד היחס האמיתי שמולו נמדד מנהל ההשקעות מכיל לא רק את מדדי המניות והאג"ח השונים שהוא אמור להכות, אלא גם שיעור ממוצע של 2% לשנה של דמי ניהול. אם הוא מצליח להכות את מדד היחס בתוספת דמי הניהול, הרי שקיבלנו תמורה בעבור כספנו.

מבדיקת התוצאות על פני 15 שנים מתברר כי חברת הביטוח מנורה היא זו שהשיגה את התשואה השנתית הגבוהה ביותר: 232% לעומת מדד יחס שהניב תשואה שנתית של 217% (כולל דמי ניהול). מנורה, אם כך, הניבה לחוסכים תוספת תשואה של 15%, ובתוך כך גרפה לקופתה כ־30%, שהם 2% של דמי הניהול על פני 15 שנה (לשם פישוט, בחרנו להזניח בחישובינו את השפעת הריבית דריבית, שמגדילה עוד יותר את רווחיה של חברת הביטוח). תוספת התשואה שהניבה מנורה לפני ניכוי דמי הניהול היא 45%. מתוספת זו אנו החוסכים קיבלנו 33% ואילו מנורה גרפה 67%. יצויין כי מנהל ההשקעות של מנורה, יוני טל, נמצא בחברה יותר מ־20 שנה.

במקום השני והשלישי במדד הביצועים ל־15 שנים נמצאות חברות הביטוח מגדל והראל, שהניבו שתיהן תשואות דומות (229% במגדל, ו־228% בהראל) . השוואה למדד היחס (כולל דמי ניהול) מראה כי שתי החברות השיגו עודף תשואה של 11%. עם זאת, ללא דמי הניהול היה עודף התשואה 41% — כלומר, אנו החוסכים קיבלנו כ־27% מעודף התשואה, ואילו צמד החברות גרף לכיסו את יתרתה: 73%. כלל ביטוח, המדורגת רביעית, הניבה ב־15 שנה תשואה של כ־223%, ואילו עודף התשואה שלה על מדד היחס המשוקלל בפרק זמן זה הוא 5.6%. ללא דמי הניהול, היה עודף התשואה מגיע ל־35.6%, מכאן שלחוסכים ניתנו רק 16% מעודף התשואה, ואת היתרה בגובה 84% גרפה החברה לכיסה.

אחרונה בדירוג חברת הביטוח הפניקס, שהשיגה תשואה מצטברת של 177.1%, הנופלת ממדד היחס, ויחד עם זאת הצליחה לגבות לאורך השנים את דמי הניהול המסתכמים כאמור בכ־30%. מנהל ההשקעות בפניקס, רועי יקיר, נכנס לתפקידו לפני כשנה.

אף ששיעור דמי הניהול שגבו מהחוסכים היה ללא ספק גבוה, רוב החברות עמדו בכבוד במבחן 15 השנים והשיגו תשואה עודפת לחוסכים. אמנם הן גרפו את רובה לקופותיהן, אך עדיין הותירו מספיק כדי להפוך את אפיק החיסכון שלהן לעדיף על מדד היחס, גם בשקלול הכולל את דמי הניהול. לא כך בטווח של עשר שנים: על פניו, היכו כל החברות מלבד הפניקס את מדד היחס בפרק זמן זה, ואולם רק מגדל הצליחה להכות באחוז בודד את מדד היחס המשוקלל (כולל דמי ניהול), שהניב תשואה של 122%. כלומר, החברות אמנם הניבו עודף תשואה בזכות ניהול הכסף, אך גם גרפו את כל העודף שייצרו — ואף יותר — לקופותיהן.

בחינה השוואתית: תשואות של ביטוחי המנהלים

בטווח חמש השנים האחרונות המצב דומה. רק מנורה (תשואה: 50%) ומגדל (48%) הצליחו להכות את מדד היחס המשוקלל (46%). רק בטווח שלוש השנים האחרונות שבות חברות הביטוח ומכות גם את מדד היחס הכולל את דמי הניהול, אך ברור כי זהו טווח זמן קצר מאוד, שאין בו כדי ללמד דבר על העתיד.

בעלי התפקידים בחברות הביטוח שעמם שוחחנו לצורך כתבה זו ניסו להסביר מדוע אלה פני הדברים. ראשית, אמרו, מנהלי ההשקעות בחברות אלו מתחלפים אחת לכמה שנים — מה שאכן קרה בכולן, פרט למנורה — כלומר, תפיסת העולם ההשקעתית שלפיה פועלות החברות משתנה עם הזמן; שנית, כיוון שאלה חברות סולידיות, בתקופות משבר שבהן השוק מוצף בנכסים שאין מידע ודאי לגבי טיבם ושוויים הממשי, הן חוששות לבצע רכישות רבות, שהיו עשויות להניב תשואה גבוהה. לבסוף, הודו, קשה מאוד להכות את מדד היחס בתוספת דמי הניהול.

בהשקעות בכלל, ובהשקעות לטווח ארוך בפרט, ראוי להביט על תקופות ארוכות כדי להעריך יכולת ניהול. אבל האם ייתכן שהתשואות — הטובות יחסית — שהשיגו חברות הביטוח על פני 15 שנה, הן תוצאה של תקופה קדומה שבה הריבית והתשואות בשוק ההון היו גבוהות, ושהעולם הזה השתנה? כמו כן עולה השאלה, מהיכן ייצרו בעתיד חברות הביטוח את התשואות שאליהן הורגלו בעבר, על רקע ההערכה הרווחת כי הריביות והתשואות באיגרות החוב יישארו נמוכות עוד זמן רב, ושמחירי האג"חים בישראל ובעולם כבר גבוהים מאוד ואין להם הרבה לאן לעלות. בחברות הביטוח מסרו בתגובה לשאלה בעניין, שהן תולות את תקוותיהם בהשקעות באפיקים אלטרנטיביים, לרבות נדל"ן, אבל מדובר בלא יותר מ־10% מהתיקים.

תשואות הפניקס
הרכב המכשירים הפיננסים של הפניקס

אם הערכות אלה יתממשו, החוסכים עשויים לגלות בעוד חמש או עשר שנים, שהתשואה שקיבלו היתה נמוכה, ושלעומת זאת שיעור העמלות מתוכה עלה משמעותית. לשם המחשה, אם יתברר שהתשואה בעשור הקרוב היתה 4% לשנה, אזי ייקחו חברות הביטוח (עם עמלה ממוצעת של 2%), מחצית מכל הרווחים. אם התשואה השנתית הממוצעת תהיה בעשור הבא, חס וחלילה, 3% בלבד, אין זה בלתי אפשרי שמשקל העמלות מתוך רווחי המבוטחים יהיה שני שלישים — נתון מבהיל לכל הדעות.

קרנות הפנסיה: מהיכן יבואו התשואות?

הסוכריה הגלומה בקרנות הפנסיה היא ההשקעה באג"ח מיועדות, המעניקות לחוסך תשואה מובטחת על ידי המדינה שגובהה 4.86% (צמוד למדד). בימים אלה של ריבית אפסית זוהי תשואה גבוהה במיוחד, ולשם השוואה, תשואת האג"ח צמוד המדד של מדינת ישראל ל־20 שנה עומדת כיום על 1.36% בלבד. מאחר שמדובר בהטבה שהמדינה מעניקה לחוסכים, גובהה המוחלט מוגבל לכפליים השכר הממוצע במשק. מי שרוצה ויכול לחסוך מעבר לכך, מופנה לקרן פנסיה משלימה שבה הוא נהנה מהטבות המס — אך לא מהאג"ח המיועדות. בניגוד לביטוחי המנהלים היקרים, דמי הניהול בקרן הפנסיה הם 0.5%־0.6% 
מהצבירה ומההפקדות.

חוסכים רבים אינם מודעים לכך, אך קרן פנסיה היא למעשה קופה שבה החוסכים ערבים זה לזה. כך, קרן הפנסיה לא מעניקה רק קצבה בעת פרישה לגמלאות, אלא מכילה גם רכיב ביטוחי למקרים של אובדן כושר עבודה וכן למקרי מוות. כאשר אחד החוסכים בקרן מאבד את יכולתו להתפרנס, הקרן נותנת לו קצבה עד מועד פרישתו לגמלאות, ולאחר מכן הוא זכאי רק לקצבת זקנה. מי שמממנים אותו לאורך התקופה עד לפרישה הם יתר העמיתים בקרן. בביטוח מקרה מוות, אם החוסך היה נשוי, בת או בן הזוג מקבלים 60% מהקצבה שהנפטר אמור היה לקבל.

בגלל הביטוח ההדדי רשאיות קרנות הפנסיה לבצע בעת הצטרפותו של מבוטח חדש הליך חיתום רפואי שבמסגרתו נבחן מצבו הבריאותי של המבקש. אם נמצא כי הסיכוי לאירוע ביטוחי (מקרה נכות או מקרה פטירה) גבוה, הצטרפותו לקרן יכולה להיעשות בתנאים מגבילים ובקשת ההצטרפות עלולה להידחות. באוצר מסבירים כי כך שומרת החברה המנהלת את הקרן על חובת הנאמנות שלה כלפי כלל העמיתים בקרן, כיוון שפנסיות נכות ושארים משולמות מכספי כלל המבוטחים בקרן, ולא מקופתה של החברה המנהלת. עם זאת, מאחר שמתקיים ביטוח הדדי, יכולת ההשקעה של מנהל הקרן היא בעלת משמעות כבדה יותר, שכן אם לא יניב רווחים לעמיתים בקרן היא עשויה להיכנס לגירעון אקטוארי. במקרה כזה, עלולה החברה לקצץ בגמלה החודשית של העמיתים כדי לאזן את הקרן.

בטווח 15 השנים השיגה כלל ביטוח את התשואה הגבוהה ביותר (206%). זאת, בזמן שמדד היחס המשוקלל (כולל דמי ניהול) הניב על פני אותה תקופה תשואה של 195%. דמי הניהול שחושבו הוערכו בכ־0.5% לשנה, למרות שדמי הניהול בקרנות מורכבים למעשה משני חלקים: דמי ניהול על ההפקדות, ודמי ניהול על הצבירה. בשנות החיסכון הראשונות, משקלם של דמי הניהול מההפקדות הוא המשמעותי מהשניים, וככל שהשנים חולפות, גדל חלקם של דמי הניהול מהצבירה עד שהוא נהפך לרכיב המשמעותי יותר.

תשואות מגדל שוקי הון
הרכב המכשירים הפיננסיים של מגדל

במקום השני בדירוג קרנות הפנסיה נמצאת מגדל, שמציגה תשואה של 205%. הראל שלישית עם 202%, ואילו קרנות הפנסיה של מנורה, שכיכבה בביטוחי המנהלים, מדורגות רק במקום הרביעי עם תשואה של 188.4% — החברה היחידה שקרנות הפנסיה שלה לא היכו את מדד היחס המשוקלל. הסבר חלקי לביצועי חסר אלו נעוץ באפיק של אג"ח מיועדות, שכן תשואות האג"ח בשוק ההון היו גבוהות מתשואותיהן של אג"ח אלה, ולמעשה הן הכבידו על הקרנות ופגעו בביצועיהן. לחברת הפניקס אין קרן פנסיה בטווח הזמן של 15 שנה, ולכן היא נפקדת מהשוואה זו.

בחינת חלוקת העודף מעל מדד היחס (בין החוסך לחברה) מראה כי מי שהשקיע בכלל ביטוח נהנה מעודף תשואה של 19% מעל מדד היחס ללא דמי הניהול, ומעודף תשואה של 12% לאחר דמי ניהול — כלומר, החוסך נהנה מכ־60% מעודף התשואה ואילו החברה נהנתה מ־40%. החוסכים בחברות האחרות קיבלו לידיהם שיעור מעט פחות גבוה מהתשואה העודפת: לקוחות מגדל נהנו מעודף תשואה של 17% ללא דמי ניהול, ו־9.8% אחרי דמי ניהול, שמתוכו קיבלו הלקוחות כ־56%, ואת היתר נטלה החברה. משקיעי הראל נהנו מעודף תשואה של 15% לפני דמי ניהול ו־7.4% לאחר דמי ניהול, כלומר הותירו בידיהם כ־49% מעודף התשואה.

בטווח של עשר שנים, הראל היא חברת הביטוח עם התשואה הגבוהה ביותר לעומת מדד היחס: 120% ללא דמי ניהול; 107% כולל דמי ניהול. כלומר, עודף תשואה של 13% בשקלול דמי הניהול. זאת, לעומת עודף תשואה של 18% ללא דמי הניהול, מכאן שהחוסך נהנה מ־71% מעודף התשואה. כלל ביטוח ממוקמת במקום השני עם תשואה של 114% ועודף תשואה של 12% לפני דמי הניהול, ועודף תשואה של 6.5% לאחר דמי הניהול, כלומר 56% נותרו בידי החוסך.

קופות הגמל וקרנות ההשתלמות: מחווירות מול תחרות

בחינה השוואתית: תשואות של קרנות הפנסיה

בעקבות אימוץ המלצות ועדת בכר ב–2003, מנהלות חברות הביטוח, דרך זרועות שוק ההון שלהן, גם קופות גמל וקרנות השתלמות, בעיקר כאלה שרכשו מהבנקים. ואולם, בניגוד לשוק הפנסיה וביטוחי המנהלים, בתחום זה מתחרות חברות הביטוח בבתי השקעות כאלטשולר שחם, פסגות ואחרים, המפעילים תוכניות גמל והשתלמות משלהם — ובדרך כלל עושים זאת טוב יותר מחברות הביטוח. ואכן, רק לעתים רחוקות מופיעות חברות הביטוח בדירוגי הביצועים של מוצרים אלה. גם כאן מתקשים מנהלי ההשקעות של הגופים המוסדיים להכות את מדדי היחס לאחר ניכוי דמי ניהול.
קופת גמל היא מכשיר חיסכון לטווח ארוך. בקופת גמל לעמיתים שכירים מפקידים העובד והמעסיק תשלומים חודשיים שוטפים לקופה, בשיעורים הנקובים בתקנות, מתוך שכרו של העובד. לכל עמית בקופת הגמל חשבון נפרד בו נרשמות התנועות הכספיות והצבירות בקופה, לרבות: הפקדות לחשבון, משיכות מהקופה, הרווח (או ההפסד) על ההשקעות בהתאם למסלול הקופה ודמי הניהול הנגבים מחשבונו. כספי קופת הגמל מושקעים בהתאם להוראות משרד האוצר. בעבר נהנו קופות הגמל מפופולריות רבה שכן ניתן היה לחסוך בהן עד 25 שנה ואז החיסכון היה הופך להיות נזיל. אולם ב–2008 הוחלט כי לא ניתן יהיה יותר להפוך את הכסף לנזיל והחוסך יוכל להיפגש עם כספו החל מגיל 60. מהלך זה של האוצר עצר לחלוטין את זרימת הכספים לקופות הגמל וכיום, אם לא יהיה שינוי, מדובר במוצר שהולך ונעלם. קרן השתלמות היא חיסכון קצר טווח לשש שנים, וגם כאן אין בשורות מרעישות לצרכן.

האם הפנסיה תקוצץ?

אחת הבעיות שעמן מתמודדים מנהלי ההשקעות המוסדיים היא חישוב מקדם קצבת הפנסיה. עד לאחרונה הנחת העבודה היתה כי קרנות הפנסיה יכולות להשיג תשואה ממוצעת של כ־4% — ועל בסיס הנחת עבודה זו חושבה קצבת הפנסיה של העובד בעת פרישתו. נוכח סביבת הריבית הנמוכה כיום, מתעורר החשש כי בשנים הקרובות קרנות הפנסיה לא יוכלו להשיג תשואה זו, ולכן במשרד האוצר מבקשים למנוע מצב שבו קרן הפנסיה מתחייבת לשלם לפורש קצבה הגבוהה מהכספים שקרן הפנסיה תצליח לייצר באמצעות השקעת הכספים שהופרשו לאורך השנים. מדי שנה, מחשבות החברות את הגירעון האקטוארי של הקרן בניהולן, ואם סך הנכסים נמוך מההתחייבויות, הן מאזנות את הקרן. המוקש הוא בכך שהדרך לאיזון קרן הפנסיה עוברת בהקטנת התשלומים לעמיתים. כיום חוששים במשרד האוצר כי חלק מהפנסיונרים מקבלים קצבה חודשית גבוהה מזו שמגיעה להם — מה שעלול להוביל לתרחיש כזה בדיוק. באוצר בחנו את הנושא והעריכו כי בעתיד לא יהיה מנוס מקיצוץ של כ־10% בגמלה החודשית.

באוצר מסבירים כי השינוי המתוכנן נועד להגן על החוסכים הצעירים לפנסיה, ולמנוע מצב שבו יידרשו לסבסד את תנאי הפרישה הנדיבים לעובדים שצפויים לפרוש בשנים הקרובות. "הפער בין הנחת הריבית לבין הריבית בפועל פוגע בעמיתי קרנות הפנסיה", אומרים באוצר. "הפורשים מקבלים קצבה המחושבת לפי ריבית של 4%, והיות שריבית זו גבוהה מהריבית בפועל, תשלום קצבה המחושבת לפיה יוצר גירעון לקרן. בשנים הקרובות צפוי גידול חד במספר הפורשים, ולפיכך העיוות שיוצר פער הריביות יגדל אף הוא. תיקון הריבית ימנע עיוותים ופגיעה בחוסכים ובפנסיונרים.השינוי אינו נוגע למי שהחל לקבל קצבה ואינו נוגע לעמיתים בקרנות הפנסיה הוותיקות". באוצר תכננו להחליף את השימוש בריבית קבועה של 4% לצורך חישוב זכויות הפורש בריבית שתשקף ריאלית את תחזית התשואה בקרן הפנסיה. על כן, מהשינוי המתוכנן ייפגעו רק עובדים שיפרשו בעת שסביבת הריבית במשק תהיה נמוכה מ־4%.

תשואות מנורה מבטחים
הרכב המכשירים הפיננסיים של מנורה-מבטחים

מנכ"ל IBI גמל והשתלמות, קובי רוזין, אמר בשיחה עם TheMarker כי העיוות בקרנות הפנסיה ידוע כבר שנים. "אקטוארים ויועצים פנסיוניים אחראים נוהגים לציין בפני לקוחותיהם שצריך להוריד לפחות 10%־15% מהזכויות שמובטחות להם בקרן", הוא אומר. "הסבסוד הצולב בין עמיתים פעילים לפנסיונרים הוא בדיוק השיטה של הפירמידות: יום אחד ההתחייבויות גדולות מהנכסים ומישהו נדרש לשלם על כך. במקרה של קרנות הפנסיה, אלו העמיתים של היום שיספגו צמצום זכויות בעתיד. לפני כחצי שנה ביטל הרגולטור את מקדמי הקצבה בביטוחי המנהלים מסיבה דומה של 'הנחות עבודה' לא ודאיות. אך טבעי הוא שהרגולטור יבצע התאמות גם לחישוב הפנסיה הצפויה בקרנות הפנסיה, וימנע משבר עתידי בקרנות". המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, שתפוח האדמה הלוהט הזה התגלגל לפתחה לאחר פרישתו של קודמה, עודד שריג, הודיעה כי היא בוחנת את הנושא אך טרם קיבלה החלטה.

גם חברות הביטוח עצמן מצהירות בגלוי כי אינן בטוחות ביכולתן לכסות את מלוא ההתחייבויות הפנסיוניות שלהן, בוודאי לא על בסיס השקעה בשוק ההון, כפי שהתרגלו לעשות בעשרות השנים האחרונות. מסיבה זו, מדגישות כל החברות את פנייתן לאפיקי השקעה אלטרנטיביים, במטרה לפצות על התשואות הנמוכות. מהשאלון שהעברנו למנהלי ההשקעות עולה כי הם סומכים את ידיהם על השקעות האלטרנטיביות ובעיקר על הנדל"ן. נציין כי קרן הפנסיה הגדולה בעולם, קרן קלפרס, החליטה למשוך את ידיה מניהול השקעות אלטרנטיביות כמו קרנות גידור שכן הן לא נותנות לה מענה ליעד התשואה שהגדירה (7.5% לשנה), ועולות לה הרבה מאוד כסף.

כך נבנה מדד היחס
מאחר שאפיקי החיסכון אינם זהים, נבחר לכל אפיק מדד יחס המתאים להרכב ההשקעות. כך, בביטוח מנהלים, מורכב המדד מ־35% מניות (50% מדד ת"א 100 + 50% מדד MSCI העולמי), 60% אג"ח (מתוכם 25% אג"ח ממשלתי, ו־75% אג"ח קונצרני מישראל ומחו"ל), ו־5% השקעות אחרות, בהן בעיקר נדל"ן (Bloomberg Reit). בטווחי הזמן של 10־15 שנים, השקעה בחו"ל היתה זניחה, ולכן השתמשנו במדד יחס שבו 70% אג"ח ממשלתי כללי ו־30% מדד ת"א 100. בקרנות הפנסיה, מכיל חלק האג"ח במדד היחס 20% אג"ח מיועדות, 30% אג"ח קונצרני וממשלתי ו־5% השקעות אחרות. מדדי היחס ל־10־15 שנים זהים לאלה שבהם השתמשנו למדידת ביצועי ביטוחי המנהלים בטווחי זמן אלה.

תשואות הראל
הרכב המכשירים הפיננסיים של הראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker