דרוש רובין הוד

חתונה קתולית ויקרה עם חברות הביטוח

ענף הביטוח זועק לרפורמה. אבל מי מסוגל להתייצב מול חברות הביטוח החזקות, שכוחן רק עולה ועולה?

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

בעולמכם הכלכלי, מה מרגיז אתכם? מהו הדבר האחד שמתסכל אתכם יותר מכל? יש שיצביעו על המילקי, כלומר על , אולי כי התסכול מתרחש כמה פעמים בשבוע, בכל ביקור בסופר. אחרים, בוודאי אלה שאין להם דירה, לא יתבלבלו ויאמרו מיד: מחירי הדירות. יהיו גם כאלה שאי צדק הוא שמדיר את שנתם, וקובלים על כך שאנשים אחרים בעלי מקצוע ומומחיות זהים לשלהם מקבלים יותר, נהנים מקביעות או זכו לתפקיד באמצעות קשרים ולא כישורים. אבל למי ששואף לענות על השאלה בדרך כמותית, התשובה צריכה להיות זו: הדבר המרגיז ביותר הוא ההוצאה השוטפת המיותרת הגדולה ביותר, שאת מהותה ואת גובהה לא מבינים — ואי אפשר לעשות דבר כדי להקטין אותה.

קבלו אותה: ההוצאה המרגיזה ביותר בתקציב המשפחתי היא תשלום על "ביטוח המנהלים", המכשיר ל שאמור להבטיח פרנסה לאחר היציאה לגמלאות. אנשים יצאו להפגנות נגד יוקר המחיה, הדיור, הקוטג', המילקי, מחיר הגז ומחיר הגנים הפרטיים, אבל לא זכורה לנו ולו מחאה אחת נגד היוקר של ביטוח מנהלים, למרות שעלותו גבוהה מזו של רוב הפריטים הקודמים.

צילום: Upper Snake River Valley Histori

כמה בדיוק עולה ? התשובה שונה אצל כל אחד, בהתאם לשכר ולוותק שלו, אך הנה המחשה: נניח אדם, מנהל בדרג ביניים, לא צעיר במיוחד, שלאורך חייו צבר בביטוח המנהלים שלו סכום עגול של מיליון שקל. בהנחה סבירה שדמי הניהול השנתיים הכוללים שהוא משלם עומדים על כ־2%, אותו אדם יגלה שהוא משלם לחברת הביטוח סכום של 20 אלף שקל בשנה, שהם 1,667 שקל בחודש. עבור אזרח טיפוסי, זה יותר מההוצאות על הסלולר, הטלוויזיה, הגז, החשמל, המים והטלפון גם יחד.

אדם אחר, צעיר יותר, שצבר חצי מיליון שקל, ישלם לחברת הביטוח "רק" כ־800 שקל בחודש, אבל בניגוד למבוגר יידרש להתמודד עם תסכול אחר: הידיעה שהוא עתיד לשלם סכומים גדלים והולכים, מדי חודש, עוד עשרות שנים. במציאות הנוכחית, גם המבוגר וגם הצעיר לא יכולים לעשות דבר בעניין. הם אינם יכולים לחפש עסקה אחרת, ולא לבקש הנחה. שניהם אפילו לא יודעים מהיכן יורד הכסף, כמה בדיוק הם משלמים או עם מי לדבר כדי להביע את תסכולם. בדירוג העיוותים של המשק הישראלי, יוקר המחיה והיעדר התחרות, אין ספק שהמכשיר הפנסיוני המכונה "ביטוח מנהלים" הוא מתמודד מוביל על המקום הראשון.

"ביטוח מנהלים" הוא אולי ההמצאה השיווקית הגדולה ביותר של השוק הפיננסי הישראלי מאז קום המדינה. אין לו שום קשר למנהלים, כמובן: זו בסך הכל אריזה שהמציאו חברות הביטוח לפני עשרות שנים, לחיסכון פנסיוני המשולב בביטוח שארים במקרה של מוות, ובביטוח אובדן כושר עבודה. כמו בכל מוצר, כאשר אורזים כמה שירותים בחבילה אחת בלי לפרט את חלקיה, נוצרת הזדמנות למכור משהו ביוקר מבלי שהלקוח מבין מה עושים לו, וביטוח המנהלים אכן היה במשך עשרות שנים מוצר יקר להחריד. כמה סבבים של שיפורים ודרישות שקיפות מצד הפיקוח על הביטוח שיפרו במעט את המוצר ואת העלות האפקטיבית שלו, אך גם כיום — בגלל העמלות שגובות חברות הביטוח על ההפקדות ובגין דמי הניהול — זהו מוצר יקר מאוד.

לתשלומים יש הרבה שמות: דמי ניהול, דמי הפקדה, דמי ברוקראז', דמי משמרת, תשלום למנהלי השקעות חיצוניים. התוצאה עגומה: החוסך משלם כ־2% מכספו לחברת הביטוח. בתמורה מקבלים החוסכים את שירותי ניהול ההשקעות, והסכם "סגור" שבו הכספים שהם יחסכו ישולמו להם בבוא היום כקצבה על פי נוסחה ידועה מראש, בהתאם ל"מקדם" נתון. זהו היתרון היחידי של ביטוחי המנהלים על פני קרנות הפנסיה, שם קיימת ערבות הדדית בין החוסכים — ולכן גם אפשרות להקטנת הקצבאות במקרה של עליית תוחלת החיים או בעיה אקטוארית אחרת. ההבטחה לקצבה שלא תקטן גם במקרה של עליה בתוחלת החיים, היא היתרון המשמעותי האחד והיחיד של ביטוחי מנהלים, והיא גם זו שהיתה עד לאחרונה כלי השיווק העיקרי של הסוכנים שמכרו אותם, מול קרנות הפנסיה בעלות דמי הניהול הזולים בהרבה. אבל האם היא שווה את המחיר הגבוה? ספק.

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker

ב או ב מבוססי אנדרואיד

מדובר בהרבה כסף. גם לאחר שמשרד האוצר אסר לשווק תוכניות ביטוחי מנהלים חדשות, לא מתוך דאגה לחוסכים אלא מתוך חשש ליציבות חברות הביטוח במקרה של קפיצה בתוחלת החיים, מנהלות חברות הביטוח ביטוחים "משתתפים ברווחים" שכאלה, בהיקף כולל של יותר מ־210 מיליארד שקל. השם "משתתפים ברווחים" לא נוגע לחוסכים, אלא למנהלים: הם אלה שמשתתפים ברווח של העמיתים, ובשנים טובות במיוחד הם יכולים לקחת לעצמם עד 15% מהרווחים הללו. בהפסדים, אם יהיו, הם כמובן לא משתתפים.

על בסיס הערכה גסה של 2% לשנה בממוצע, בין שנים שחברות הביטוח לוקחות הרבה לבין שנים גרועות שבהן הן לא גובות דמי ניהול בכלל, המשמעות היא שהחברות גובות מהמבוטחים יותר מ־4 מיליארד שקל בשנה. זהו רק חלק קטן מהכספים שחברות הביטוח מנהלות. כאשר מוסיפים את קרנות הפנסיה, את קופות הגמל ואת קרנות ההשתלמות, שאת רובן חברות הביטוח רכשו מהבנקים בעקבות חוקי ועדת בכר, תעשיית הביטוח מנהלת יותר מ־750 מיליארד שקל. יותר מזה: הסכום הזה ותופח במהירות, בחסות חוקי מדינת ישראל שמחייבים את תושביה לחסוך לפנסיה, ובתוך שנים מעטות הוא צפוי לחצות את קו טריליון השקלים. אין אף ענף עסקי בישראל שבו מובטח וידוע מראש שנכס הבסיס שלו — וגם ההכנסות — יוכפלו בתוך פחות מעשור. בישראל, המונח "חברת ביטוח" קיבל משמעות מיוחדת: מובטח למנהלים ולבעלי החברות שהכנסותיהם יצמחו מהר, תמיד.

כסף גדול הוא כוח, כוח משחית, ואיש כבר אינו מופתע מכך שחברות הביטוח נהפכו בשנים האחרונות לגורם שמאוד מזכיר את הבנקים. כשם שישנה בנקאות למקורבים — כולנו זוכרים את התנאים המיוחדים שקיבל נוחי דנקנר בבנק הפועלים ובבנק לאומי — כך ישנו גם מימון מחברת ביטוח למקורבים. אותו נוחי דנקנר ניצל את כספי החוסכים של כלל ביטוח כאשר זו היתה בשליטתו, לעסקים עם מקורביו. הוא מימן קרנות עם ידידיו בבנק השווייצי קרדיט סוויס, הוא מינה את מקורבו דני נווה ליו"ר החברה (והוא עדיין מכהן בתפקיד), ודאג למכירת עסקי חברו דן טהורי לחברת הביטוח. כל העם קרא את תמלילי ההקלטות של שולה זקן, המגוללות כיצד אהוד אולמרט סידר לבנה עבודה "אצל המבורגר", הלא הוא יאיר המבורגר, יו"ר הראל ובעל השליטה בה.

במקביל, חברות הביטוח הן היום ספקיות אשראי מרכזיות לחברות הגדולות ולטייקונים, בדיוק כמו הבנקים, באמצעות "הלוואות פרטיות" שמותר לתת מתוך כספי החוסכים. הציבור, שאת כספו חברות הביטוח מלוות לאנשי העסקים, יודע מעט מאוד על ההלוואות האלה, התנאים שבהם הן ניתנות, ועל הביטחונות שקיבלו. חברות הביטוח נהפכו לבנקים של העת החדשה, וגם המנכ"לים שלהן כבשו את טבלאות השכר. בשנה האחרונה עברו חבילות השכר של מנהלי חברות הביטוח את שכרם של מנהלי הבנקים, עם סכומים של 6־20 מיליון שקל בשנה. גם זה, רק לאחר שפעילות נמרצת של המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, עצרה בחלק מהמקרים את החגיגה.

אבל אם הפיקוח על הבנקים מנסה, לאט מדי ולא בנחישות מספקת, לפקח על העמלות ולעודד תחרות ומעבר של לקוחות בין הבנקים, בביטוחי מנהלים אין שום דבר כזה. שם הלקוחות, יותר מ־1.2 מיליון מהם, נמצאים בכלא, במאסר עולם של עמלות גבוהות. אי אפשר לקחת את פוליסת הביטוח למקום אחר, אי אפשר לקבל הצעת מחיר חלופית, אי אפשר למכור אותה. זו החתונה הקתולית האולטימטיבית: רק המוות יפריד בין העמית בביטוח מנהלים לבין חברת הביטוח שלו. אפשר כמובן להגר לברלין, אבל הכספים שהצטברו עד כה יישארו בידי אליהו (מגדל), תשובה (הפניקס), אלשטיין ובן משה (כלל) והמבורגר (הראל).

האם מדובר ברוע לב של משרד האוצר והפיקוח על הביטוח? כן ולא. כן, כי רפורמה אמיתית בשוק הפנסיה יכולה לבנות חלופות להמשך ההפקדות של העמיתים בביטוחי המנהלים השערורייתיים הללו, על דמי הניהול הגבוהים שלהם. ביום שבו המדינה תשיק פנסיה ממלכתית שבה דמי הניהול יהיו רק שברירי אחוזים — ואלה קרנות ומנגנונים שקיימים במדינות רבות בעולם — אזי לאזרחים יישאר הרבה יותר כסף בחשבון החיסכון. לאורך זמן, המשמעות היא חיסכון גדול יותר, קצבאות גדולות יותר, ורמת חיים גבוהה יותר לאחר הפרישה לגמלאות. באוצר ובבנק ישראל מתחילים להבין את זה, והם חוקרים ובודקים מנגנונים כאלה.

לעומת זאת, לפיקוח על הביטוח אין הרבה מה לעשות עם הביטוחים הוותיקים. מכיוון שהם שילמו את רוב דמי הניהול לחברות הביטוח ולסוכנים שמכרו אותם, מה שנשאר ברבות מהפוליסות הוא בעיקר ההתחייבות לשלם קצבה, בתנאים היסטוריים שבהם תוחלת החיים היתה נמוכה יותר. על כן, לא ברור אם יימצא מי שירצה לרכוש או להעביר לידו את התוכניות הללו, בדמי ניהול נמוכים יותר. גם אם יתקינו תקנות שיאפשרו תחרות על ביטוחי מנהלים, לא בטוח שתתפתח תחרות שתיטיב עם המבוטחים.

העמיתים בביטוחי המנהלים מקבלים עסקה גרועה ויקרה. הם משלמים דמי ניהול גבוהים, ולמעט ביטוח הקצבה הם לא מקבלים ביצועים מרשימים בניהול ההשקעות. הניתוח של אסא ששון, בעמודים הבאים, מתאר כיצד רוב התשואה העודפת שחברות הביטוח מייצרות, מעל מדדי יחס פאסיביים, הולכת לכיסיהם של חברת הביטוח ומנהליה. גם זה, רק במקרה הטוב: לא חסרים מקרים שבהם מנהלים אפילו לא מכים את מדדי היחס.

בשוק הביטוח הפנסיוני, כך מתברר, ישנה הזמנות פז לפוליטיקאי נועז, שיבוא ויעשה את מה שעשה משה כחלון בשוק הסלולר. המספרים די דומים: רפורמה צריכה להפחית את חשבון עמלות הפנסיה המשפחתית מאלפי שקלים לחודש, למאות בודדות לכל היותר ואולי אפילו פחות. נכון: פנסיה היא עסק מורכב יותר מטלפון סלולרי. יש לוודא שהחברות לא יקלעו לקשיים, כי הנזק עלול להיות יותר חמור מהיעלמותו של מפעיל סלולרי. גם הרבה יותר קשה להסביר לציבור מה קורה בפנסיה, קצבה וביטוח חיים, ולשכנע אותו לעבור לתוכנית אחרת. אבל הענף זועק לרפורמה, והמנהיג הפוליטי שיבצע אותה יזכה גם לתהילת עולם ציבורית — וגם למספר גדול של מנדטים בבחירות שבהן יתמודד. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker